רע"פ 3684/07 אברהם איון נ. מדינת ישראל

1.

נגד המבקש הוגש כתב-אישום בגין נהיגה בקלות ראש, סירוב להיבדק בדיקת שכרות ונהיגה בשכרות (לפי סעיפים 62(2), 64ב(ב) ו-62(3), בצירוף עם סעיפים 39(א), 38(1) לפקודת התעבורה ותקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961). ביום 24.5.05, במעמד הקראת כתב-האישום בבית-משפט לתעבורה, כפר המבקש, בהיותו בלתי-מיוצג, בחלק מן העובדות שיוחסו לו והדיון נדחה להוכחות. ביום 5.2.06, בחלוף למעלה מחצי שנה ממועד ההקראה, התייצב המבקש לדיון וביקש לדחותו כיוון ששכר לו עורך-דין ולזה נדרש זמן ללימוד התיק. בית-המשפט קיבל את בקשתו ודחה את הדיון. ביום 13.7.06 התייצבו הנאשם ובא-כוחו בפני בית המשפט, וביקשו כי יינתן למבקש לחזור בו מכפירתו. בקשה זו התקבלה, ולאחר שהמבקש הודה בעובדות שיוחסו לו, הוא הורשע בעבירות הנטענות בכתב האישום. בשלב זה עתר בא-כוח המבקש לדחות את הטיעונים לעונש למועד אחר, הואיל וטרם הספיק ללמוד את התיק. ביום 31.10.06, כארבעה חודשים לאחר הכרעת-הדין ולאחר שהדיון בטיעונים לעונש נדחה מספר פעמים, ביקש בא-כוח המבקש מבית-המשפט ליתן לשולחו רשות לחזור בו מהודאתו, בהתאם לסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982. בבקשה זו ציין המבקש כי "לאחר עיון ממצה בחומר החקירה, עולה כי קיים סיכוי יותר מסביר שהנאשם יזוכה בסופו של יום". בית-המשפט דחה בקשה זו לאחר שציין כי בחן את חומר החקירה ולא שוכנע כי קיים "נימוק מיוחד" להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו, כמתחייב מסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי.

בסופו של יום, לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש גזר בית-המשפט למבקש שישה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 2,500 ש"ח, פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 24 חודשים, ועוד שישה חודשים פסילה על-תנאי. בנוסף, הוא חויב לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח לבל ישוב ויעבור עבירות מאותו סוג.

2.

המבקש ערער לפני בית-משפט המחוזי על פסק דינה של הערכאה הדיונית, אולם ערעורו נדחה. נקבע, כי לא הוכח קיומם של "נימוקים מיוחדים" המצדיקים להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו. עוד מצא בית-המשפט, כי לא נפל פגם בכך שהערכאה הדיונית נחשפה לחומר החקירה מקום בו לא נדרשה היא להכריע את דינו של המבקש. עוד נקבע, כי העונש שנגזר למבקש הולם את חומרת מעשיו.

3.

עתה, עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הואיל ולהשקפתו היה מצווה בית משפט השלום להתיר לו לחזור בו מהודאתו. עוד טוען הוא, כי בית-משפט השלום חרג מסמכותו כאשר נטל לעצמו חירות לעיין בחומר החקירה לשם הכרעה בבקשתו.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות לערעור שני ניתנת במשורה באשר היא מיועדת לאותם מקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית

(ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). בעניינו של המבקש שאלה שכזו איננה מתעוררת.

בית-משפט לתעבורה נתבקש להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו ולשם כך – נוכח טענתו של המבקש כי אין בחומר החקירה כדי להרשיעו – נדרש היה לעיין באותו חומר, ובכך אין פסול. ובלשון בית-המשפט לתעבורה:

"ההסתמכות של ב"כ [הנאשם] על חומר החקירה כנימוק להעתר למבוקש, אילצה אותי לבדוק חומר החקירה, ואכן קניתי לעצמי סמכות זו ועיינתי בתיק החקירה" (עמ' 19 להחלטה מיום 12.12.06).

ודוק: בית-המשפט עיין בחומר החקירה לשם הכרעה בבקשה גופה, ולא לשם בירור אחריותו של המבקש לעבירות שיוחסו.

טענתו השניה של המבקש, כי היה על בית-משפט לתעבורה להתיר לו לחזור בו מהודאתו – מתבססת על ההלכה שנקבעה בע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת , פ"ד מה(5) 798, ולפיה כאשר נאשם מבקש להתיר לו לחזור בו מהודאתו עוד טרם נגזר-דינו, והוא עושה זאת מתוך רצון כן להוכיח את חפותו, אין להכביד בדרישה ל"נימוקים מיוחדים" הנדרשים בסעיף 153 הנ"ל. אולם, "אין להכביד בדרישה זו" אין משמעה כי דרישה זו פסה מן העולם. ובאשר לעניינו של המבקש - בתי-המשפט קמא תרו אחר אותו "נימוק מיוחד" בעניינו, וכזה לא נמצא.

מעבר לדרוש אוסיף, כי הטענה לפיה הורה בא-כוחו של המבקש ללקוחו להודות באישומים עוד בטרם בחן לעומקו את חומר הראיות, כאשר היא נשמעת מפי אותו עורך-דין שייצג את המבקש גם בהליך המקורי – מוטב לה לולא נטענה כלל.

אשר על כן, הבקשה נדחית.