מ"ח 10666/08 חביבי שמעוני נ. מדינת ישראל

ההליכים עד כה

1.

לבית משפט השלום בתל-אביב יפו הוגש כתב אישום בו יוחסו למבקש ארבעה אישומים בהם נטען, כי הוא ביצע בארבע מתלוננות שונות שהיו כפופות לו, בחברת פרסום ושיווק של כתבי-עת אותה ניהל, מעשים מגונים ואת אחת מהן אף הטריד מינית. המבקש זוכה מן האישומים השלישי והרביעי והורשע באישומים הראשון והשני שעל עובדותיהם נעמוד להלן. האישום הראשון מתייחס למעשים שביצע המבקש במתלוננת ג' נ', שהייתה כפופה למרותו בחברה בה עבדו השניים. על פי הנטען, במספר הזדמנויות נגע המבקש בג' נ' בעת שהשניים שהו במשרד, ואף ציין באוזניה כי היא "יפה וסקסית וחבל שהיא נשואה". בהמשך, נטען כי ביום 14.8.2000 – בשעה ששבו מפגישות עסקיות וארוחת צהריים אותה סעדו יחד – ביקש המבקש מג' נ' להתלוות אליו לדירתו בתואנות שווא, ועם הגיעם לדירה החל לגעת בה בניגוד לרצונה. בהמשך, השכיב המבקש את ג' נ' על צידה והתחכך באחוריה עם איבר מינו עד שהגיע אל סיפוקו. בגדרי האישום השני , יוחסה למבקש עבירה נוספת של מעשה מגונה בגין מעשים שביצע במתלוננת אחרת, ש' א'. בגין כל אלה, יוחסו למבקש שלוש עבירות של מעשה מגונה לפי סעיפים 348(א), 348(ג) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (כנוסחן עד לתיקון מס' 61 לחוק), ועבירה אחת של הטרדה מינית לפי סעיפים 3(א)(6)(ג) ו-5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.

2.

בית משפט השלום (השופט מ' פלד ) קבע, כי בגרסתו של המבקש ביחס לג' נ' – בגדרה טען כי ג' נ' היא שיזמה את האירוע המיני ביניהם, ולחלופין, כי הוא טעה לחשוב שהיא מסכימה למעשיו

– נפלו סתירות של ממש ואין ליתן בה אמון (עמ'

16-15 ועמ' 34-33 לפסק הדין). עוד נקבע, כי גרסה זו אינה מתיישבת עם התנהגותה הנסערת של ג' נ' מיד לאחר האירוע שהתרחש בדירתו של המבקש; או עם עדויותיהם של חברים לעבודה של ג' נ' והמבקש אשר איששו את גרסתה של ג' נ' (עמ' 16 ועמ' 34 לפסק הדין). בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי בניגוד לגרסתו של המבקש, התאפיינה גרסתה של ג' נ' בכנות רבה (עמ' 31 לפסק הדין), וכי אי-התאמות שונות שנפלו בה לא קעקעו את מהימנותה. המבקש הורשע, אפוא, בכל העבירות שיוחסו לו בגדרי האישום הראשון. בהמשך, הורשע המבקש גם בעבירה נוספת של מעשה מגונה שיוחסה לו בגדרי האישום השני, תוך שנקבע כי גרסתה של ש' א' הייתה אף היא מהימנה (עמ' 35 להכרעת הדין), וכי למעשה, אישש המבקש בעדותו את עיקרי גרסתה של ש' א' לפיה הוא נגע בה, בניגוד לרצונה, במספר הזדמנויות (עמ' 42 להכרעת הדין). בעקבות הרשעתו, נדון המבקש ל- 14 חודשי מאסר, מתוכם 7 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כמו כן, הוא חויב לשלם קנס של 12,000 ש"ח, ופיצוי בסכום של 15,000 ש"ח.

3.

המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי על פסק הדין, ומנגד, ערערה המדינה על קולת העונש שנגזר לו. בדחותו את ערעורו של המבקש קבע בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר

ו ש' שוחט ), כי הכרעת הדין התבססה, בעיקרה, על ממצאי עובדה ומהימנות מהם אין עילה לשנות, ומכאן שאין לקבל את טענת המבקש לפיה ג' נ' הסכימה למגע ביניהם (עמ' 12-9 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). עוד נקבע, כי המבקש "ידע גם ידע מה רצונה של [ג' נ'], אלא שהעדיף רצונו על רצונה" (עמ' 12 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), ומשכך אין צורך לדון בטענה לפיה טעה המבקש לחשוב כי ג' נ' מסכימה למעשיו. לבסוף, הותיר בית המשפט המחוזי על כנה גם את הרשעתו של המבקש בעבירה של הטרדה מינית וכן את הרשעתו באישום השני שהתייחס למתלוננת ש' א'. ערעורה של המשיבה התקבל, ועונשו של המבקש הוחמר באופן זה שתקופת המאסר בפועל הועמדה על שנה אחת.

בקשה לקבלת רשות לערער שהגיש המבקש לבית משפט זה, נדחתה בהחלטתו של השופט ס' ג'ובראן מיום 11.11.2008, בנימוק כי הבקשה אינה מעלה שאלה כללית המצדיקה קיומו של ערעור שני, ואף לגופו של עניין אין בטענותיו ממש. בהמשך, נדחו על ידי גם מספר בקשות שהגיש המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר לו.

טענות הצדדים בבקשה למשפט חוזר

4.

עתה עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, תוך שהוא טוען לקיומן של ראיות חדשות המשליכות על מהימנות עדותה של ג' נ', ומובילות למסקנה כי מעשיו בוצעו בהסכמתה המלאה ואף ביוזמתה. הראיות החדשות אליהן הפנה המבקש הן תצהירים שונים של עדים המוסרים פרטים על היחסים הקרובים ששררו בין ג' נ' והמבקש, ואודות יחסי העובדים בחברה בו הועסקו השניים; תמונות משותפות של המבקש וג' נ' בהן הם נראים חבוקים; תדפיסי שיחות טלפון של שני מספרי טלפון – אשר נטען כי הם מספרי טלפון קווים בביתו של המבקש – בשנים 1999 ו-2000 ומהם עולה, לטענת המבקש, כי ג' נ' קיימה עימו קשר טלפוני מחוץ לשעות העבודה; חוות דעת של חברת חקירות פרטיות ממנה עולה כי אין בנמצא אינדיקציה לכך שג' נ' חלתה בסרטן כפי שטענה בבית המשפט; חוות דעת של מומחה פוליגרף ממנה עולה כי גרסתו של המבקש לפיה מעשיו בג' נ' נעשו בהסכמה – אמת היא; וחוות דעתו של פרופ' עמנואל גרוס, בה הוא מציין כי להשקפתו הראיות החדשות שהובאו הן בעלות פוטנציאל מהותי לשינוי תוצאת המשפט. המבקש טוען, כי ראיות אלו מובאות רק עתה משום שהסנגורים אשר ייצגו אותו בגלגוליו הקודמים של הליך זה, סברו כי הן מיותרות ובכך חטאו במחדל של ממש.

על השקפה זו חולק המשיב. לעמדתו, לא הוכח קיומו של כשל בייצוג, וממילא משקלן הראייתי של הראיות שהוגשו כנספח לבקשה הוא נמוך אם לא אפסי, ובוודאי שאין בכוחן לשנות את תוצאת המשפט. לעמדתו, חלק מן החומרים שהוגשו לבית משפט זה כ"ראיות חדשות", כלל איננו רלוונטי ליריעת המחלוקת במשפט, וחלק אחר של החומרים שהוגשו הוא בעייתי ביותר ונעדר כל אמינות לכאורית. נוכח כך, סבור המשיב כי משקלם של חומרים אלה אין בו פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט, ומכאן דעתו כי יש לדחות את הבקשה.

דיון

5.

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נועדה לאזן בין שני עקרונות: העיקרון של גילוי האמת – ממנו נגזר הצורך במנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם – והעיקרון בדבר סופיות הדיון, המשמיע אותנו, כי רק מקום בו קמה אחת מן העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן:"החוק"), ייעתר בית-המשפט לבקשה לקיומו של משפט חוזר (השוו מ"ח 3201/08 איון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.7.2008); מ"ח 7203/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.2008); מ"ח 10728/07 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.2008) פסקה 22 להחלטתה של השופטת נאור). מבין העילות המנויות בסעיף זה, נתמכת הבקשה שלפני בעילה של כשל בייצוג – הנגזרת מעילת עיוות הדין הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק, ובעילה הקבועה בסעיף 31א(2) לחוק, ומכוחה מוסמך בית-המשפט להורות על קיומו של משפט חוזר אם "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". נדון בטענותיו אלה כסדרן.

כשל בייצוג

6.

עיון בראיות עליהן מבוססת הבקשה מעלה, כי לא הייתה כל מניעה מפני הבאתן בפני הערכאות הקודמות שדנו בעניינו של המבקש. בגדרי הבקשה שלפני נטען, כי הסיבה לכך נעוצה במחדליהם של מי שייצגו את המבקש בגלגוליו הקודמים של הליך זה. הלכה למעשה טוען המבקש, כי הראיות האמורות לא הונחו בפני הערכאות קמא בשל כשל בייצוגו המשפטי. טענה זו לא אוכל לקבל. ראשית, השגותיו של המבקש בעניין זה – המתייחסות לשני עורכי דין שונים – נטענו בעלמא, בלי שנתבקשה כל התייחסות מצידם לנושא. שנית, קיימים מצבים בהם עשוי כשל בייצוג להקים עילה לקיומו של משפט חוזר. עם זאת, אי-שביעות רצון משיקול דעתו ומהחלטותיו המקצועיות של עורך-הדין אין בה כדי להעיד, בהכרח, על ייצוג לקוי (וראו: מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל פ"ד נה (1) 357, 365-366 (1999); מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 292, 307 (2003). להלן: עניין עמיאל ). בענייננו, יוצג המבקש על ידי שני עורכי דין שונים שניהלו פרשת הגנה נרחבת ומקיפה, ואיני סבור כי טענותיו בדבר אי-הגשתן של ראיות אלו ואחרות אכן מבססות את הטענה כי ייצוגו היה לקוי או כי הן מקימות עילה למשפט חוזר.

ראיות או עובדות חדשות

7.

לצורך קיומה של העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק, לא נדרש כי העובדות או הראיות יהיו כאלו שלא ניתן היה להציגן בערכאות הקודמות. ברם, מקום בו מדובר בראיות מסוג זה, על המבקש ליתן הסבר מניח את הדעת באשר למועד הצגתן המאוחר. זאת ועוד, מקום בו מובאות בפני בית המשפט ראיות או עובדות חדשות, עליו לבחון אם הן "בעלות אותו 'משקל סגולי' שכשלעצמן או בהשתלבותן עם החומר שהיה בפני בית המשפט יש בהן כדי להביא לשינוי תוצאת המשפט" (עניין עמיאל בעמ' 307; מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (2) 334, 355 (1997). להלן: עניין עזריה ). אינני סבור כי בראיות אליהן הפנה המבקש, כשלעצמן וכאשר הן נבחנות לאור מכלול חומר הראיות בתיק, גלום פוטנציאל לשינוי התוצאה המרשיעה. ה תצהירים שצורפו לבקשה נגבו רק לאחרונה ובסמוך למועד כניסתו של המבקש אל בין כותלי הכלא, אף שהם מתייחסים לאירועים שאירעו לפני שמונה או תשע שנים. ועוד, חלק מהמצהירים מסרו גרסאות במשטרה או העידו בבית המשפט ונחקרו מעל דוכן העדים בחקירה ראשית ונגדית, ותוכן התצהירים שהוגש מטעמם אינו עולה בקנה אחד עם הדברים שמסרו בעבר. כך לדוגמה, מסר מיכאל בן שבת, שתצהירו צורף לבקשה, במהלך עדותו בבית המשפט, גרסה ממנה נעדרות מרביתן של העובדות הנכללות בתצהירו, ולעניין זה לא ניתן, בגדרי הבקשה, כל הסבר. ועוד, בעדותו בפני בית המשפט העיד בן-שבת כי יחסיו המקצועיים והאישיים עם ג' נ' היו רעועים – עובדה המשליכה אף היא על מהימנותו ומשקלו של התצהיר שהוגש מטעמו. אף לגופו של עניין, תצהירו מתייחס, בעיקר, לאווירה ששררה במקום העבודה של המבקש וג' נ', וכעולה מן הסקירה שהובאה לעיל, סוגיה זו נדונה בידי ערכאות קמא ונקבע, כי היא דווקא מחזקת את גרסתה של ג' נ'.

8.

יוסי סובה – שגם מטעמו הוגש תצהיר – מסר אף הוא הודעה במשטרה במהלך החקירה שהתנהלה בעניינו של המבקש, וחרף זאת, הוא לא נקרא להעיד מטעם ההגנה. אם תוסיף לכך את העובדה שהוא טוען בתצהירו כי בחקירתו במשטרה מסר דברים שאינם אמת, ואת העובדה שתצהיר זה כלל אינו עוסק באירוע נושא ההרשעה אלא באווירה הכללית ששררה במשרד בו הועסקו המבקש וג' נ', אין מנוס מלקבוע כי גם בתצהיר זה אין פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט.

9.

תצהיר נוסף שהוגש מטעמו של המבקש, הוא של נחמיה סקר, בו נטען כי בעת שהמצהיר שהה עם המבקש בלאס-וגאס, ביקשה ג' נ' מהאחרון ליצור עמה קשר משום ש"בעלה יהיה עסוק". בתצהירו, הוסיף סקר וטען, כי באירוע חברתי בו נכחו ג' נ' והמבקש, ג' נ' "קפצה" על המבקש ונישקה אותו. גם בתצהיר זה אין כדי לסייע למבקש. ראשית, המבקש כלל לא טען כי במועדים בהם שהו הוא וג' נ' בנפרד בלאס-וגאס, התקיימה ביניהם שיחה או פגישה כלשהי. טענתו הייתה, כי עובר לנסיעה, הוא סיכם עם ג' נ' שהם "יהיו בקשר", אולם למעשה לא הייתה מחלוקת כי לא כך אירע. ג' נ' נחקרה בעניין זה במהלך עדותה בבית משפט השלום, ומסרה כי המבקש ביקש ממנה להתראות עמו בעת שהותם בארצות-הברית, ואף שעשתה כל שביכולתה כדי שלא להעליבו הם לא נפגשו במהלך שהותם בלאס וגאס (עמ' 19 ועמ' 70 לפרוטוקול). בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותה של ג' נ' בעניין זה, ולא מצאתי כי תצהירו של סקר מקים עילה לשנות מאותו ממצא. שנית, תצהירו של סקר המתייחס לשיחה שהתנהלה בין המבקש לג' נ', מסתמך על דברים ששמע סקר מהמבקש, וגם בכך יש כדי להקרין על משקלו ואיכותו הראייתית של תצהירו.

גם חלקו האחר של התצהיר – העוסק בהתנהגותה "המטרידה", כביכול, של ג' נ' באירוע בו נכח המבקש – אין בו כדי לסייע הואיל והמבקש עצמו חזר בו מטענתו לפיה ג' נ' הטרידה אותו, ובלשונו של בית המשפט: "גרסאות אלו בדבר הטרדות מיניות שחווה [המבקש] תדיר מהמתלוננת, היו כלא היו ונמחקו באחת, בתחילת חקירתו הנגדית של [המבקש] מפיו הוא" (עמ' 14 להכרעת הדין). תוכנו של תצהיר זה אף אינו עולה בקנה אחד עם

העדויות הרבות – עליהן עמד בית משפט השלום בהרחבה – מהן עלה, כי ג' נ' ניסתה לא פעם להרחיק את המבקש מעליה (עמ' 18-16 להכרעת הדין).

10.

בהמשך, הובא גם תצהירו של דודו למברוסו, בו נטען כי המבקש וג' נ' נהגו לאכול במסעדה הסמוכה לביתו מספר פעמים. אינני רואה כל רבותא בתצהיר זה, שכן הוא עולה בקנה אחד עם גרסתה של ג' נ', אשר מסרה כי היא הצטרפה אל המבקש מספר פעמים לפגישות עם לקוחות ולארוחות צהריים (עמ' 18, 26 ו-41 לפרוטוקול). הדברים אמורים גם ביחס לתצהירו של איציק המל, הטוען כי ראה את המבקש ואת ג' נ' סועדים יחד לפחות פעמיים, טענה שאף היא אינה סותרת את גרסתה של ג' נ'. בתצהירה של עליזה בן זקן, אשר עבדה במשק הבית של המבקש נטען, כי היא ראתה את ג' נ' בביתו של מעסיקה בשתי הזדמנויות: פעם אחת באירוע חברתי שערך, ופעם נוספת כשהיא נכנסת לחדר השינה בגפה. תצהיר זה, צורף לבקשה במטרה לקעקע את טענתה של ג' נ' לפיה היא לא שהתה עם המבקש ביחידות בביתו, עובר לאירוע בו תקף אותה מינית (עמ' 18-17, 135-133 לפרוטוקול). טענה זו – לפיה לאירוע שעליו נסבה תלונתה של ג' נ' קדם אירוע בעל אופי מיני שהתרחש בביתו של המבקש – לא נמסרה בחקירתו הראשונה של המבקש במשטרה, והיא הועלתה לראשונה בעימות שנערך בין המבקש לג' נ' ובחקירתו הנגדית בבית המשפט (עמודים 39-40 לת/6; עמודים 568-562 לפרוטוקול). חרף כך, גב' בן זקן לא הובאה לעדות מטעם ההגנה כדי לאשש את גרסת המבקש, ועובדה זו פוגמת מטבע הדברים במשקלו של התצהיר מטעמה.

11.

תצהירה של עופרה איווניר, נסב כל כולו על עדות מפי השמועה ואין לייחס לו כל משקל. באשר לתצהירה של מ' ג', שהייתה אחת המתלוננות בתיק ועל סמך העדות שנמסרה מטעמה במשטרה, יוחסה למבקש בכתב האישום עבירה של ניסיון למעשה מגונה בה עצמה. במהלך עדותה בבית המשפט, חזרה בה מ' ג' מן הגרסה שמסרה במשטרה, והוכרזה כעדה עוינת. בית משפט השלום קבע, כי ניכר היה שמ' ג' חשה שלא בנוח למסור עדות נגד המבקש שעה שהיא מועסקת תחתיו. מ' ג', כך נקבע, "התקשתה למסור גרסה שאינה נוחה עם [המבקש] הגם שאישרה כי יומה הראשון בעבודה, תחת מרות [המבקש] הותיר אותה המומה נוכח החיבוקים, הליטופים וההצמדות שידעו עובדות המשרד מ[המבקש]. עם זאת שללה העדה וחזרה בה מהאמור בהודעותיה במשטרה שהוגשו בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות וניכר היה בעדה כי עושה למען [המבקש] לסייע לו ככל שתוכל" (עמ' 37 להכרעת הדין).

בהמשך קבע בית המשפט, כי הואיל ובמהלך עדותה טענה מ' ג' כי ממרחק הזמן היא סבורה שנגיעותיו של המבקש בה לא נשאו אופי מיני, לא ניתן להשתית על דבריה הרשעה במעשה מגונה כלפיה, אולם יש בהם כדי לחזק את גרסתה של ג' נ'. את תצהירה של ג' נ' יש לקרוא, אפוא, על רקע מכלול הודעותיה במשטרה ועדותה בבית המשפט, ובחינתו באופן זה מובילה למסקנה ההכרחית כי משקלו נמוך ביותר. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי כי יש בתצהיר זה כדי לתמוך, באופן כלשהו, בטענותיו של המבקש בבקשה שלפני.

12.

באשר לתמונות שצורפו לבקשה. תמונות דומות לאלה כבר הונחו בפני בית המשפט המחוזי, וג' נ' נחקרה ביחס אליהן ומסרה כי מדובר בתמונות המאפיינות אירועים חברתיים של מקום עבודתה. בתי המשפט דלמטה קיבלו את גרסתה זו. לאור מכלול הראיות הקיימות בתיק, איני סבור כי קיימת עילה לשנות ממסקנה זו. גם פלטי הטלפון שצורפו כראיה לבקשה – אין בהם כדי להועיל למבקש. פלטי טלפון אלה נועדו לסתור את טענתה של ג' נ' לפיה בינה לבין המבקש לא נוצר קשר, מעבר לשעות העבודה. אולם, ג' נ' העידה מפורשות כי היא נלוותה למבקש לפגישות עבודה מחוץ למשרד, וכן נפגשה איתו באירועים חברתיים משותפים לעובדי המשרד ובמפגשים אקראיים נוספים (עמ' 18-17, 21, 36 ו-135-133 לפרוטוקול) ואילו המבקש לא טען דבר וחצי דבר אודות שיחות טלפון שהתנהלו בין השניים, וג' נ' כלל לא נחקרה בעניין זה במהלך עדותה בבית המשפט. לאור כל אלה, איני סבור כי יש בפלטי הטלפון האמורים כדי לסתור את גרסתה של ג' נ' או כי הם בעלי פוטנציאל לשנות את תוצאת המשפט.

13.

ומכאן, לחוות-הדעת השונות שהוגשו בתמיכה לבקשה. בדיקת הפוליגרף הפרטית שצורפה לבקשה איננה מהווה ראייה קבילה ואיננה מסוג הראיות המצדיקות את קבלתה של בקשה למשפט חוזר (וראו בעניין זה: מ"ח

8777/99

פלינק נ' מדינת ישראל פ"ד נד (4) 746, 756 (2000); מ"ח 6616/08 קאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2008) פסקה 6 להחלטתי; עניין עזריה בעמ' 358-357). עוד אומר, כי אף אם הייתי מקבל את

חוות הדעת העוסקת במצבה הרפואי של ג' נ', בוודאי שלא היה בכך כדי לאשר או לשלול את גרסתה לעניין המעשים שביצע בה המבקש. לבסוף אומר, כי גם לאחר קריאת חוות דעתו של פרופ' עמנואל גרוס – לא שיניתי מדעתי. הערכתן של ראיות מסורה בידי בית המשפט, והערכאות שדנו בעניינו של המבקש אמרו את דברן.

לסיכום, לא מצאתי כי הראיות עליהן נסמכת בקשה זו מקימות עילה לבחינת עניינו של המבקש מחדש, באשר אין בהן משקל סגולי אשר עשוי להביא לשינוי בתוצאת משפטו.

אי-לכך, הבקשה נדחית.