מ"ח 10728/07 יחיעם אוחנה נ. מדינת ישראל

בקשה למשפט חוזר. ביום 10.6.2004 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), סיוע לזיוף לפי סעיף 418 סיפא בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 420 לחוק העונשין בצירוף סעיף 418 סיפא, ושיבוש הליכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין. ערעורו של המבקש (ע"פ 8721/04) נדחה ביום 17.6.2007. בקשתו של המבקש לדיון נוסף (דנ"פ 6582/07) נדחתה ביום 28.11.2007. בקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשתו למשפט חוזר נדחתה ביום 21.12.2007 (מ"ח 10728/07) .

העובדות

1.

ברקע הדברים עומד משפטו הראשון של המבקש משנת 1981. בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המבקש, יחיעם אוחנה, בשתי עבירות של סחר בסם מסוכן מסוג קנבוס. המבקש נידון לעונש מאסר לתקופה של שנתיים וחצי, מאסר על תנאי וקנס. ערעורו נדחה, והמבקש ריצה את עונשו.

2.

המבקש המשיך, במשך השנים, לדבוק בטענת חפותו וזהו הרקע לפרשה שהובילה להגשת כתב האישום השני ולהרשעתו של המבקש בפרשה נשוא הבקשה הנוכחית. על פי כתב האישום, נשוא בקשה זו, במהלך שנת 1996 קשרו המבקש ומעורבת נוספת בפרשה, רחל לב (להלן: "לב"), קשר לרמות את רשויות אכיפת החוק בישראל, על ידי איסוף חומר ראיות כוזב אשר יוביל את גופי החקירה והמשפט למסקנה כי המבקש הופלל על ידי גורמים שונים, ביניהם: אנשי משטרה, פרקליטים ושופטים. לצורך קידום הקשר, נפגשה לב עם אנשים שונים שהיו מעורבים בחקירת תיק המשטרה, שהוביל להרשעתו של המבקש במשפט הראשון, וזייפה עשרות מסמכים. בחודש דצמבר 1996 פנה ב"כ המבקש דאז, עו"ד חיים גלזר אל מפכ"ל המשטרה דאז, אסף חפץ, בבקשה כי ימונה קצין אשר יבדוק את עניין משפטו הראשון של המבקש, שכן על פי הנטען, המבקש הופלל על ידי אנשי משטרה שונים. חקירה לבדיקת טענותיו של עו"ד גלזר אכן התנהלה ואולם ביום 19.8.1998, החליט מנהל המחלקה לחקירת שוטרים (להלן: "מח"ש") דאז, עו"ד ערן שנדר, לסגור את תיק החקירה מאחר ולא נאספו ראיות חדשות המצדיקות את המשך הטיפול. על החלטה זו הגיש ביום 23.8.1998 עו"ד גלזר ערר ליועץ המשפטי לממשלה. כתב הערר לווה בעשרות מסמכים מזויפים שסיפקו לו המבקש ולב.

האישומים

3.

בכתב האישום בפרשה הנוכחית חמישה אישומים. על פי האישום הראשון זייפה לב מסמכים שונים, אותם מסרה למח"ש במהלך חקירת החשד להפללתו של המבקש במשפט הראשון. כמו כן מסרה לב עדויות כוזבות למח"ש בנוגע למקום בו נמצאו חלק מהמסמכים והדרכים בהן קיבלה את המסמכים. בנוסף תיעדה לב באמצעות מצלמת וידיאו, שיחות שקיימה עם מעורבים שונים בפרשה, ביניהם עמוס סבג, סוכן משטרתי, עימו שוחחה בנוגע למעורבותו בהרשעתו של המבקש. קלטות אלה נמסרו למח"ש תוך שהושמטו מהן קטעים על ידי לב והמבקש. על פי כתב האישום כל מעשיה של לב נעשו על דעתו ובשליחותו של המבקש.

4.

על פי האישום השני זייפה לב מסמכים שונים וכן מסרה למח"ש יחד עם כתב הערר שהגיש עו"ד גלזר, שורה של מסמכים מזויפים. גם כאן נטען כי מעשיה של לב נעשו על דעתו ובשליחותו של המבקש.

5.

על פי האישום השלישי הואשמה לב בזיוף מסמכים שונים. ביום 5.1.1999 הגיעה לב מלווה בח"כ חנן פורת, אשר באותה התקופה כיהן כיו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, למשרדו של היועץ המשפטי לממשלה. בפגישה שהתקיימה ניסו לב וח"כ פורת לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה להורות על פתיחת חקירה שתוביל למשפט חוזר למבקש במשפט הראשון. באותה פגישה הציגה לב מסמכים מזויפים שונים. גם מעשים אלה, על פי כתב האישום, נעשו על דעתו, בידיעתו ובשליחתו של המבקש.

6.

האישום

הרביעי

והחמישי יוחסו למבקש בלבד ועניינם שיבוש מהלכי משפט. על פי האישום הרביעי , ביום 15.1.1999 פתחה המשטרה בחקירה, לאחר שהתעורר חשד כי המסמכים המתוארים בכתב האישום מזויפים. על פתיחת החקירה נודע למבקש משיחתו עם אסף חפץ. חפץ ביקש מהמבקש כי יסור מיידית לתחנת המשטרה, ומסר לו את מספר הטלפון של מפקדת היחידה הארצית לחקירות הונאה, תנ"צ מירי גולן. המבקש התקשר לגולן אשר הורתה לו להתייצב מיידית בתחנת המשטרה. על פי כתב האישום, המבקש, שידע שהשוטרים בדרך אליו, ביקש מחברו נחום תגר, כי ייקח מביתו קלסרים ובהם מסמכים הקשורים לפרשה, וזאת כדי שלא ייתפסו על ידי המשטרה. תגר, עשה כבקשתו. על פי האישום החמישי ,

במהלך השנים 1998-1997 הביא המבקש מסמכים שונים הקשורים לפרשה, למסעדה אותה ניהל בטבריה, ושם צילם ותייק את המסמכים בתוך קלסרים רבים. ביום 15.1.1999 בשעות אחר הצהריים, ביקש המבקש ממנחם אלקין, חברו, כי יוציא את הקלסרים מהמסעדה ויסתירם וזאת על מנת למנוע את תפיסתם על ידי המשטרה. אלקין נפגש עם מזכירתו של המבקש ביום 16.1.1999 וביקש ממנה כי תדאג להוצאת הקלסרים מתוך המסעדה. אלקין אף ביקש מחבר נוסף כי יסייע למזכירתו של המבקש, והשניים הגיעו למסעדה וארזו את הקלסרים שנלקחו לאחר מכן על ידי אלקין בשיתוף פעולה עם אחיו של המבקש. הקלסרים הועברו לאחסון בדירתו של חבר אחר של המבקש. ביום 16.1.1999 עיינו במסמכים עיתונאים, לאחר מכן הועברו הקלסרים למשרדי העיתון "מעריב" ורק לאחר מספר ימים, הועברו הקלסרים לידי המשטרה, על פי דרישתה.

ההליכים נגד רחל לב

7.

המבקש ולב הואשמו, כאמור, יחד בכתב האישום ומשפטם נפתח יחדיו. ואולם, כבר בשלב מוקדם הופרד עניינה של לב ולמעשה התנהל נגדה הליך נפרד. ההליך המשפטי נגד לב התמקד בעיקר במצבה הפסיכיאטרי והגיע לסיומו בהסדר טיעון לפיו הודתה לב בעובדות כתב האישום שיוחסו לה ונידונה לשתי שנות מאסר על תנאי. לב לא העידה מטעם מי מהצדדים, לא במשפטה שלה ולא במשפטו של המבקש.

ההליכים הקודמים כנגד המבקש

החלטת בית המשפט המחוזי

8.

בית המשפט המחוזי חילק את הדיון בעניינו של המבקש לשניים, תחילה דן באישומים הרביעי והחמישי, העוסקים בפרשת הסתרת הקלסרים, ולאחר מכן עבר לדון בשאלת מעורבותו של המבקש בזיוף המסמכים כנטען באישומים הראשון, השני והשלישי.

9.

בהחלטתו ביחס לאישומים הרביעי והחמישי ציין בית המשפט כי לא היתה מחלוקת שהאירועים אכן התקיימו. גדר המחלוקת היה נעוץ בהוכחת היסוד הנפשי של המבקש. התביעה טענה כי המבקש פעל להסתרת הקלסרים במטרה להכשיל את החקירה שנפתחה נגדו בגין זיוף המסמכים. מנגד טענה ההגנה כי רצונו של המבקש היה לגונן על המסמכים מפני השחתתם או עיוותם על ידי המשטרה, שלטענתו התנכלה לו בעבר וגרמה לו לאבד את האמון ביושרם ובהגינותם של אנשיה. על פי הנטען, רצונו של המבקש היה לגבות את המסמכים בעותק נוסף בטרם יימסרו לידי המשטרה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההגנה וקבע כי לכל המאוחר מהרגע שבו פורסם בעיתון "מעריב" שמועלית טענה בדבר זיוף המסמכים ומשעה שנערך חיפוש בביתו של המבקש ובדירתה של לב, כששוטרים נמצאים במשרדו של סניגורו, ידע המבקש כי הוא ולב נחשדים בזיוף המסמכים. מאותו הרגע, נקט המבקש בסדרה של פעולות שמטרתן היתה אחת ויחידה: להסתיר את הקלסרים מהמשטרה. ביחס ליסוד הנפשי קבע בית המשפט כי גם אם תתקבל הטענה לפיה המניע שליווה את מעשיו של המבקש היה רצונו לשמור על המסמכים ולהבטיח את האותנטיות שלהם, מניע זה יכול לדור בכפיפה אחת יחד עם המטרה לעכב את החקירה. עוד נקבע כי די בפעולות שנעשו על ידי המבקש בזמן שידע שהינו דרוש לחקירה, למען תתגבש מטרתו להכשיל את החקירה. הפעולות שביצע המבקש, מקימות לחובתו חזקה לפיה נתכוון לתוצאה הטבעית הנובעת ממעשיו והיא העלמת המסמכים מהמשטרה וכתוצאה מכך-עיכוב החקירה בעניינו.

10.

באשר לשלושת האישומים הראשונים, נוכח הודאתה של לב והרשעתה לא היתה עוד מחלוקת בין הצדדים כי המסמכים שהועברו על ידי לב למח"ש וליועץ המשפטי לממשלה היו מבחינה אובייקטיבית מזויפים. בית המשפט המחוזי נדרש להכריע בשאלת היקף אחריותו של המבקש בפרשת הזיוף. באשר ליסוד הנפשי, נקבע כי על יסוד הראיות הנסיבתיות, למבקש היה חשד ממשי שהמסמכים שלב העבירה היו מזויפים, אולם הוא עצם את עיניו לאפשרות זו. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לגבי האישום הראשון , קמה אחריות למבקש כמבצע בצוותא, מאחר ובעניין הקלטות, להבדיל מעניין המסמכים, היה תכנון משותף של לב והמבקש. התכנון המשותף נלמד מהעובדה כי השניים דיברו על כך בטלפון, המבקש הורה ללב להשמיט לפחות קטע אחד מהקלטת ולהגיש את הקלטות למח"ש מטעמו. באשר לאישום השני והשלישי , קבע בית המשפט המחוזי כי לא קמה אחריות פלילית למבקש בגין הזיוף כמבצע בצוותא, והמבקש הורשע בעבירות של סיוע לזיוף. בית המשפט ציין בהחלטתו כי אין ספק שהמבקש יצר תנאים טכניים ומוראליים לביצוע מעשי הזיוף של לב, אך יותר מזה, סיפק ללב תנאים מהותיים: במתן אינפורמציה, עיון במסמכים ותיוקם בקלסרים. נמצא כי המבקש עצם עיניו לנסיבות הזיוף. הוא ידע כי ללב רגשות כלפיו וידע כי הכלים אותם סיפק ללב, האינפורמציה, תחושת הגאווה והסיפוק ממעשיה, יתרמו להמשך שרשרת הזיוף.

11.

בנוסף קבע בית המשפט כי יש להרשיע את המבקש באישומים הראשון, השני והשלישי בעבירה של שימוש במסמך מזויף. נקבע, כי מאחר וטובתו של המבקש והשאיפה לטהר את שמו היא זו שעמדה מאחורי הגשת המסמכים על ידי שלוחיו, ונוכח העובדה כי המבקש היה שותף למעשי הזיוף גופם (בין אם כמבצע בצוותא לעניין האישום הראשון ובין אם כמסיע לעניין האישום השני והשלישי), אין בעובדה לפיה המבקש לא הגיש את החומר בעצמו כדי להשמיט את הקרקע תחת אחריותו בגין השימוש במסמכים המזויפים.

הערעור

12.

על החלטת בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור. ערעורו של המבקש נדחה בדעת רוב (השופטים א' פרוקצ'יה וס' ג'ובראן), כנגד דעתו החולקת של השופט א' א' לוי. השופטת פרוקצ'יה ציינה בפסק דינה כי לאור התפתחות המשפט בעניינה של רחל לב, נעדרה מתשתית הראיות עדות העדה המרכזית שעשויה היתה לשפוך אור על מעורבותו של אוחנה בפרויקט הזיוף שנועד להוביל לטיהור שמו. אי לכך נדרש מערך נתונים נסיבתי שממנו ניתן יהיה להסיק את המסקנות הנדרשות. לאחר ניתוח מפורט של חומר הראיות קבעה השופטת פרוקצ'יה כי המבקש לא רק שהיה הרוח החיה בקשירת הקשר הפלילי והוצאתו לפעול, אלא הוא היה מבצע עיקרי בשותפות לדבר עבירה יחד עם לב וכי ניתן היה לראות במבקש מבצע בצוותא. ואולם, מאחר והמדינה לא ערערה על קביעת בית המשפט, לא ניתן היה בגדר הערעור להמיר את הרשעותיו של המבקש בעבירות סיוע, להרשעות בביצוע בצוותא. השופטת פרוקצ'יה קבעה כי חומר הראיות וקביעותיו של בית המשפט המחוזי מבססים את חלקו המרכזי של המבקש בפרשת הזיוף והדבר נלמד מטיב הקשר הרומנטי בין המבקש ללב; מן העובדה שהמבקש סיפק ללב מידע ומכשירים שאפשרו את הזיוף; מהעובדה שהמבקש קיבל לידו מלב את כל המסמכים המזויפים, עיין בהם ותייק אותם; מהעובדה שחלק מהמסמכים היה מופרך ואבסורדי והדברים אינם מתיישבים עם אפשרות שהמבקש היה משולל ידיעה ברורה על היותם מסמכי כזב; מהעובדה שהמסמכים מתייחסים למבקש בלבד מבין 70 מופללים אחרים באותה פרשה בה הורשע בשנות ה-80; מעשיו של המבקש בהרחקת הקלסרים מידי המשטרה עם פתיחת החקירה בעניין הזיוף; הפאסיביות של המבקש בקשר עם הרשויות, התנהגות המעלה תמיהות כשמדובר באדם שבמשך שנים טוען לחפותו; אי העברת המסמכים לבדיקת אמיתותם למרות שמהודעותיו של המבקש במשטרה ומהתנהגותו נלמד כי היו מקרים בהם פקפק באמינותם של המסמכים; השתתפותו של המבקש בזיוף הקלטת הערוכה, על ידי מתן הוראה ללב להשמיט קטע מהקלטת שהוגשה לרשויות החקירה; חוסר האמון של הערכאה הדיונית בעדותו של המבקש, ונימוקים נוספים. נקבע כי העונש שהוטל על המבקש מקל עימו ומשכך בודאי שאין מקום להתערב בעונש ולהקל בו עוד.

13.

השופט לוי בדעת המיעוט סבר כי יש לזכות את המבקש מחמת הספק, בין היתר, לאור מהימנותם הנחזית של המסמכים כפי שזו עלתה גם מעדותם של עדים שונים, בין היתר עדותם של ח"כ פורת, איש העסקים אהרון ליפמן, השר רחבעם זאבי ז"ל, עו"ד גלזר; העובדה שהמשטרה לא העלתה כל חשד בפני המבקש ביחס לאמינותם של המסמכים; ולאור החלטתו של המבקש להעביר את המסמכים לגורמי החקירה. באשר לאישומים הרביעי והחמישי, קבע השופט לוי כי לא היה מקום לדחות את טענת המבקש לפיה חששו מפני עיוות דין גרם לו לעכב את מסירת המסמכים למשטרה.

הבקשה לדיון נוסף

14.

בקשתו של המבקש לדיון נוסף נדחתה ביום 28.11.2007 (דנ"פ 6582/07). בית המשפט (המשנה לנשיאה א' ריבלין) קבע כי לא מתקיימים בעניינו של המבקש התנאים לקיום דיון נוסף מאחר ובפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה. נמצא שטענותיו של המבקש חותרות למעשה לקיום ערעור נוסף על ההרשעה ולא לשם כך נועד הליך הדיון הנוסף.

הבקשה לעיכוב ביצוע

15.

ביום 17.12.2007 הוגשה הבקשה לקיום משפט חוזר. עם הבקשה למשפט חוזר הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, עד להכרעה בבקשה למשפט חוזר. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה (מ"ח 10728/07) ביום 21.12.2007. בית המשפט (השופט ח' מלצר) קבע כי המבקש מיצה את הליכי ההשגה המשפטיים "הרגילים" העומדים לרשותו ופסק הדין בעניינו הפך חלוט. בית המשפט לא שוכנע כי בעניינו של המבקש קיימות נסיבות מיוחדות המציקות להיעתר לבקשה.

הבקשה למשפט חוזר

16.

עילתה של הבקשה, כך טוען המבקש, נעוץ בשינוי מהותי במצבה הפסיכיאטרי של לב, שהיא, כאמור, עדה מרכזית בפרשת זיוף המסמכים. בקשתו של המבקש נסמכת על סעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). ב"כ המבקש טוען כי בהסדר הטיעון בעניינה של לב הוסכם כי לב לא תעיד מטעם מי מהצדדים הן במשפטה שלה והן במשפטו של המבקש . על פי הנטען המבקש לא היה שותף להסכמה זו והזמנתו של המבקש את לב להעיד מטעמו, נענתה בשלילה, כביכול בשל מצבה הנפשי. משכך, כך נטען, נשלל יסוד ראייתי חשוב ביותר בדבר שאלת מעורבותו של המבקש בפרשת זיוף המסמכים, ובית המשפט נדרש לבסס את הכרעתו על ראיות נסיבתיות בלבד. בהקשר זה מפנה ב"כ המבקש לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה אשר קבעה כאמור, כי מתשתית הראיות היתה חסרה עדותה של לב, שהיא עדות מרכזית. עוד טוען ב"כ המבקש כי כלל ידוע הוא שבהכרעה בשאלה עובדתית על סמך ראיות נסיבתיות בלבד, נדרש כי אותן ראיות יובילו למסקנה הגיונית אחת. ואולם, במקרה של המבקש, כך נטען, הגיעו הערכאות השונות שדנו בעניינו, לשלוש מסקנות שונות: בית המשפט המחוזי מצא כי המבקש עצם את עיניו נוכח החשד באשר לטיב המסמכים, וסייע ללב בביצוע מעשי העבירה. דעת הרוב בערעור קבעה כי המבקש היה שותף מלא במעשי הזיוף, למרות שההרשעה לא שונתה להרשעה בביצוע בצוותא. ודעת המיעוט סברה כי יש לזכות את המבקש מחמת הספק. מכאן, כך נטען, קיים ספק באשר להגיונה המשפטי ולטעמה המוסרי של חריצת הדין בעניינו. הימנעות ממשפט חוזר משמעותה עיוות דין קיצוני שיגרם למבקש. עוד מוסיף ב"כ המבקש וטוען כי כמה מהודעותיה של לב במשטרה סותרות חלק מהראיות הנסיבתיות שהוצגו. נטען כי מהודעותיה של לב, המבקש מצטייר כמי שלא התעורר בו ספק ביחס למהימנותם של המסמכים וכמי שהאמין בלב שלם כי עומדת בפניו הזדמנות להוכיח את חפותו. משכך, טוען ב"כ המבקש, שמיעת עדותה של לב תביא לשינוי תוצאות המשפט לטובת המבקש.

17.

על השינוי במצבה הפסיכיאטרי של לב לומד ב"כ המבקש מדו"ח חקירה שהוכן עבור המבקש על ידי חברת חקירות פרטית. החוקר הפרטי שנשכר על ידי המבקש ניהל מעקבים אחרי לב ואף שוחח עימה בטלפון וכן פנים מול פנים. על פי התרשמותו של החוקר, לב חיה את חייה באופן נורמאלי, עובדת בעבודה קבועה ומנהלת שגרת חיים הכוללת פעילויות חברתיות, משפחתיות ופנאי. ב"כ המבקש טוען כי לא נותר זכר מהמצוקות הנפשיות מהן סבלה לב במהלך המשפט וכי: "מעיון בדו"ח החקירה עולה כי גב' לב אינה סובלת עוד ממחלה או מצוקה כלשהי שבעטיה אפשר ותמנע מלהעיד במסגרת משפט חוזר של המבקש".

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

18.

היועץ המשפטי לממשלה טוען כי בקשתו של המבקש אינה מגלה כל עילה למשפט חוזר. העובדה שלב לא העידה במשפט, לא נבעה מהסכם שנעשה עמה בעניין זה אלא ממצבה הנפשי המעורער. הסדר הטיעון בין המשיבה ללב לא כלל תנאי המחייב את לב להעיד מטעם התביעה מאחר והיה ברור לתביעה כי אין טעם בזימונה להעיד לאור מצבה הנפשי והתנהגותה במהלך משפטה. ואולם, מדגיש היועץ המשפטי לממשלה - ההסכם לא כלל כל תנאי לפיו לב לא תעיד כעדה במשפט, ולא הוסכם בין התביעה לבין לב כי היא לא תעיד כעדת הגנה. עוד מוסיף היועץ המשפטי לממשלה כי גם אם הדבר היה נעשה הרי שלא היה להסכם שכזה תוקף כלשהו. ביסוס לעמדה זו, לגישת היועץ המשפטי לממשלה, נעוץ בעובדה כי במהלך משפטו של המבקש, הודיע ב"כ המבקש כי בכוונתו לזמן את לב כעדת הגנה אך בסופו של דבר החליט להימנע מכך.

19.

עוד מוסיף היועץ המשפטי לממשלה כי ניסיונותיו של המבקש לספק הסברים למערכת הראיות הנסיבתיות, כשלו והערכאות השונות התרשמו כי מערכת הראיות הנסיבתיות מצביעה על אשמתו של המבקש. בנסיבות אלה, כך נטען, לא נגרם למבקש עיוות דין כאמור בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט בשל כך שלב לא העידה. גם אם באופן תיאורטי גרסתה של לב היתה יכולה להיות משמעותית להצגת התמונה במלואה, הרי שהוכחת אשמתו של המבקש נעשתה כדין ועל יסוד ראיות נסיבתיות רבות. על כך יש להוסיף, לפי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, את העובדה שהמבקש לא העלה טענה כי נגרמה לו פגיעה בגין העדר יכולת להעיד את לב, לא במסגרת ערעורו ולא במסגרת בקשתו לדיון נוסף.

20.

לגישת היועץ המשפטי לממשלה, גם העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט לא מתקיימת בעניינו של המבקש, ממספר טעמים שונים: ראשית, הבקשה אינה מבססת באופן הנדרש את השינוי הנטען במצבה של לב. אין לראות בדו"ח שנערך על ידי חוקר פרטי בסיס ממנו ניתן ללמוד כי חל שינוי במצבה הנפשי של לב, אשר היה מורכב ונבחן במהלך תקופה ממושכת על ידי בית המשפט על פי עדויות מומחים. לחוקר הפרטי אין את ההכשרה והמיומנות הנדרשים כדי להכריע בשאלות מורכבות מתחום רפואת הנפש. עוד מוסיף היועץ המשפטי לממשלה כי מחוות הדעת שהוגשו לבית המשפט בעניינה של לב עולה כי התופעות מהן היא סובלת החלו כבר משנות ה-20 לחייה והיא היתה מוכרת למערכת הפסיכיאטרית עוד בתקופה שקדמה לתיק. ואולם, למרות מצבה הפסיכיאטרי ניהלה לב בתקופות שונות בחייה אורח חיים שהיה נראה כלפי חוץ כתקין, כשהראיה לכך היא שבמשך השנים בהן ניהלה לב את המאבק לחפותו של המבקש, איש מרשויות החוק או מהאנשים שפגשה לא הבחין בבעיות הנפשיות מהן היא סובלת. היועץ המשפטי לממשלה מציין כי הממצאים העולים מדו"ח החוקר הפרטי אינם חושפים בהכרח מציאות חדשה בעניינה של לב שכן גם בזמן בו המתינה לב למשפטה, היא הצליחה למצוא עבודה, במקביל לקיומן של בעיות נפשיות שטופלו בטיפול תרופתי. המעקב שנערך על ידי החוקר הפרטי נמשך שבוע אחד בלבד, וממנו עולה כי לב עובדת במקום העבודה הנוכחי מספר חודשים בלבד. מכאן, לגישת היועץ המשפטי לממשלה, המעקב אינו משקף שינוי במצבה של לב ויש להעניק לו משקל אפסי. עוד מוסיף היועץ המשפטי לממשלה כי עצם ניהול ההליך המשפטי נגד לב ונגד המבקש היווה גורם לחץ אשר החמיר את מצבה, ואין בחומר שהוגש על ידי המבקש כדי להוביל למסקנה כי מצב זה השתנה ולא יחזור על כנו עם חידוש ההליך נגד המבקש, אם בקשתו תתקבל, ופנייה מחודשת אל לב להעיד. שנית, גם בהנחה כי מצבה הנפשי של לב השתנה, טוען היועץ המשפטי לממשלה כי לא די בכך כדי לבסס עילה לקיום משפט חוזר. המבקש לא הבהיר בבקשתו מהי אותה ראיה חדשה שבכוונתו להציג במשפט וכיצד יהיה בה כדי להשפיע על תוצאותיו. המבקש אינו מבהיר האם לב תסכים לשמש עדה במשפטו החוזר, מהי העדות שהיא עתידה למסור וכיצד יהיה בעדות כדי לשנות את תוצאת המשפט. לגישת היועץ המשפטי לממשלה, עיון בגרסתה של לב במשטרה מעלה כי אין בסיס לטענה לפיה עדותה תוכל בעתיד לסייע למבקש, זאת מאחר ולב הכחישה בחקירתה כי זייפה את המסמכים ולמעשה חזרה והציגה את העולם הכוזב אותו בדתה עבור המבקש. נטען כי הפנייתו של המבקש להודעותיה של לב במשטרה, הינה בעניינים שוליים, שאינם מבוססים ואינם מעידים על אפשרות ממשית בדבר שינוי תוצאות המשפט לטובתו. מוסיף היועץ המשפטי לממשלה, את העובדה כי לב הודתה בבית המשפט בכתב האישום, בו נאמר, בין היתר כי קשרה קשר עם המבקש לרמות את רשויות אכיפת החוק בישראל, על ידי איסוף חומר כוזב שיוכיח כי המבקש הופלל. היועץ המשפטי לממשלה מציין כי לא נעשה שימוש בהודאתה של לב כנגד המבקש במשפטו, ואולם כעת משהתבקש בית המשפט לבחון את ההצדקה לקיום משפט חוזר, יש להביא בחשבון את העובדה כי הגרסה המפלילה את המערער היא למעשה גרסתה האחרונה של לב שהוצגה בבית המשפט. לא הונח בסיס לכך, כי במידה ותידרש לב להעיד כעת, היא תמסור גרסה חדשה לפיה רק היא לבדה ידעה שהמסמכים מזויפים, ואילו המבקש לא ידע על כך. ואולם, לגישת היועץ המשפטי לממשלה, גם אם תציג לב גרסה חדשה, הרי שבהתחשב במערכת הראיות לא יהיה בכך כדי לסייע למבקש. גרסה כזו, אם תעלה, תהיה בחזקת גירסה כבושה וסותרת גירסאות קודמות של לב. בהקשר זה מוסיף היועץ המשפטי לממשלה כי גם אם נתמקד בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המקל עם המבקש, לא יהיה בכך כדי לזכות את המבקש, מאחר וגם כאשר הניח בית המשפט שלב פעלה באופן עצמאי, ושלא היה שיתוף פעולה בינה ובין המבקש, נמצא כי ישנן ראיות נסיבתיות המבססות את הרשעתו בעבירות בהן הורשע. מכאן שלגישת היועץ המשפטי לממשלה, אפילו אם נניח כי לב תעיד כי היא לא שיתפה את המבקש במעשיה ולמיטב ידיעתה הוא לא ידע על עריכת המסמכים המזויפים, תהיה זו סברה של לב, העומדת כנגד מערכת הראיות שעל בסיסן הרשיעו בית המשפט המחוזי. לבסוף מציין היועץ המשפטי לממשלה כי לאור מסקנתו של בית המשפט בערעור, לפיה למבקש היתה ידיעה מלאה באשר לזיוף המסמכים, ספק אם עדותה של לב, אף אם היתה תומכת בגרסת המבקש, יכולה היתה להשמיט את הקרקע מתחת למסכת הראיות שהוצגה בפני בית המשפט.

21.

באשר לטענת המבקש בדבר חילוקי הדעות בין השופטים אשר דנו בעניינו, עמדת היועץ המשפטי היא כי אין סתירה בין פסקי הדין. בית המשפט לא שינה מהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אלא סבר כי הראיות מובילות אף למסקנה חמורה מזו של בית המשפט המחוזי ומכל מקום הלכה היא שחילוקי דעות בין שופטים אינם מהווים עילה למשפט חוזר, מה גם שעניין חילוקי הדעות בין השופטים פורט בהרחבה בבקשתו של המבקש לדיון נוסף.

הכרעה

22.

הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר קבועה בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט הקובע ארבע עילות לקיומו של משפט חוזר. הוראות החוק משקפות איזון בין שני ערכים מרכזיים. הערך האחד עניינו חשיפת האמת והבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. הערך השני עניינו ודאות וסופיות הדיון (ראו למשל: מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 16.4.2008); מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529 (1999)). נקודת המוצא היא כי משפט חוזר הינו מנגנון חריג שאינו נועד לקיים הליך נוסף של ערעור (ראו: מ"ח 2847/05 אלחרר נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 29.7.2007); מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334 (1997); עניין פלוני האמור;

עניין קוזלי האמור).

23.

המבקש מבסס את בקשתו על שתי עילות. האחת, קיומן של עובדות או ראיות, העשויות לשנות את תוצאות המשפט לטובתו (סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט). השנייה, עיוות דין שנגרם לו (סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט). דין הבקשה להידחות. המבקש לא הציג ראיה או עובדה חדשה, העשויות לשנות את תוצאות המשפט , ונימוקי הבקשה אינם מבססים חשש לעיוות דין בעניינו.

הטענה לראיה חדשה לפי סעיף 31(א)(2)

24.

לגבי האישום הרביעי והחמישי לא נדרשת עדותה של לב מאחר ועל פי כתב האישום, אין היא מעורבת בפרשת הסתרת הקלסרים. באשר לאישומים הראשון, השני והשלישי, עדותה האפשרית של לב אינה מהווה ראיה חדשה העשויה להוביל לשינוי תוצאות המשפט לטובת המבקש. תחילה יצוין כי נראה שבפני ב"כ המבקש עמדה האפשרות לזמן את לב לעדות במשפטו. במסגרת ההליכים נגד לב בית המשפט המחוזי אכן צוין בגזר הדין כי לא ניתן להתעלם ממצבה הנפשי של לב מתחילת המשפט בעניינה, אולם במסגרת הסדר הטיעון בעניינה הוסרה הבקשה להפסקת הליכים, ולב מעולם לא הוכרה כמי שאינה כשירה לעמוד לדין. ויודגש, גם אם היה נמצא כי לב אינה כשירה לעמוד לדין, אין הדבר מלמד כי אינה כשירה למתן עדות (ראו: יעקב קדמי על הראיות - חלק ראשון 454-453 (2003)). ואכן, מהסיכומים שהגיש ב"כ המבקש לבית המשפט המחוזי, נלמד כי הוא ניסה לזמן את לב לעדות, אולם התבקש, על ידי בא כוחה, לחדול מניסיונותיו לאור מצבה של לב. ב"כ המבקש כיבד לדבריו את הבקשה והרפה מניסיונותיו. מכאן שעדותה של לב הינה בגדר ראיה שניתן היה להציגה בפני הערכאות השונות שדנו בעניינו של המבקש ולא היה כל הסכם שמנע זאת. אומנם אין בעובדה זו כדי לשלול את האפשרות למשפט חוזר, אולם במקרה כזה מוסטת נקודת האיזון אל עבר סופיות הדיון (ראו: מ"ח 7724/05 מאייר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.2.2006); מ"ח 7097/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.2.2008)). ואולם, גם אם אניח שלא ניתן היה להעיד את לב, לאור מצבה הנפשי, לא הוכח כי מצבה כיום שונה. את השינוי במצבה נפשי של לב, מבסס ב"כ המבקש על דו"ח שערך חוקר פרטי. מקובלת עלי עמדת היועץ המשפטי לממשלה לפיה אין בהתרשמותו של החוקר הפרטי כדי ללמד על שינוי כלשהו במצבה הנפשי של לב. זאת ועוד, צודק היועץ המשפטי לממשלה בטענתו כי גם אם תתאפשר עדותה של לב לא ניתן לדעת מה יהיה תוכנה. כל שהמבקש מציין בבקשתו הוא כי לטענתו מצבה הנפשי של לב מאפשר לה להעיד כעת. מכאן שטענותיו של המבקש כלליות, וממילא תוכנן הוא בגדר סברה (ראו: מ"ח 11807/04 פלד נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 9.8.2005)) והוא בודאי לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על מי שמבקש להוכיח קיומה של עילה למשפט חוזר. הקטעים מהודעותיה של לב במהלך חקירתה, אליהם מפנה ב"כ המבקש, אינם מלמדים שעדותה של לב תסייע למבקש. מקובלת עלי עמדת היועץ המשפטי לפיה יש להביא בחשבון כי דווקא בגרסתה האחרונה, הודתה לב בעובדות כתב האישום הקושר את המבקש לפרשת הזיוף וממנו עולה כי מעשיה של לב נעשו על דעתו של המבקש ובשליחותו. משכך, גם אם אניח כי עדותה של לב היא בגדר ראיה שלא היתה בפני בית המשפט, עדיין אין הדבר מקים עילה למשפט חוזר. לבסוף, גם אם יוחלט על קיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש, בו תעיד לב לטובתו ותטען כי היא ורק היא נקטה בפעולת הזיוף וכי המבקש לא ידע דבר, אין מדובר בראיה בעלת "משקל סגולי", אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט (ראו: עניין עזריה האמור): בית המשפט המחוזי קבע כי בליבו של המבקש התעורר חשד לגבי טיב המסמכים וזאת בהתבסס על מערך הראיות הנסיבתיות, שכלל בין היתר, את שקריה של לב להם נחשף המבקש, הרהוריו וספקותיו לגבי המסמכים כפי שעלו מדבריו. החשד הממשי, קבע בית המשפט, התגבש בליבו של המבקש בהזדמנויות שונות, בין אם עלה ממופרכות המסמכים עצמם, מידיעותיו של המבקש, ובין אם נוכח פקפוקיהם של הסובבים את המבקש במניעה של לב, בנסיבות הגעתם של המסמכים לידיה, בתוכנם ובצורתם. בית המשפט שדן בערעור אף נקט בדעת הרוב בגישה מחמירה מזו של בית המשפט המחוזי וקבע כי ממכלול הראיות עולה המסקנה לפיה המבקש לא רק חשד אלא גם ידע כי המסמכים מזויפים. מכאן שגם אם תעיד לב כי למיטב ידיעתה המבקש לא ידע על נסיבות עריכת המסמכים המזויפים, עדותה אינה יכולה להוות את אותה "מסה קריטית" הנדרשת כדי להתגבר על אותו מערך ראיות שהיוו בסיס להרשעה (ראו: עניין אלחרר האמור).

הטענה לחשש של ממש לגרימתו של עיוות דין לפי סעיף 31(א)(4)

25.

במשפטו של המבקש לא נפלו פגמים דיוניים אשר קיים חשש שהובילו לעיוות דין. החלטותיהם של הערכאות הקודמות התבססו על מערך של ראיות נסיבתיות אשר הצביע על מעורבותו של המבקש בפרשת הזיוף. לא מדובר במקרה בו דיבר בית המשפט ב"שני קולות", פסק הדין בערעור (דעת הרוב) אינו חולק על הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ההבדל הינו במסקנה המחמירה יותר לפיה, המבקש לא רק חשד כי המסמכים מזויפים אלא גם ידע שהם מזויפים, וכי ניתן היה לראות בו מבצע בצוותא. אמנם דעת המיעוט סברה כי יש לזכות את המבקש ואולם "דעת מיעוט מזכה במשפט פלילי אינה יוצרת, כשלעצמה, ספק סביר באשמתו של הנאשם" (ראו דברי במ"ח 9054/03 לזרובסקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.12.2005) וכן ע"פ 4788/07 פלוני נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 21.2.2008)) וממילא אינה מעידה על קיומו של עיוות דין (ראו: מ"ח 7558/97 בן ארי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 433 (1999)).

סוף דבר

26.

בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על השיקול של סופיות הדיון על המבקש לעמוד בנטל כבד ולהצביע על תשתית איתנה להוכחת קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט (ראו: עניין פלד האמור; מ"ח 7/07

ברמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.8.2007)), בעניינו, כאמור, לא עמד המבקש בנטל זה. גם אם אניח כי לב יכולה עתה להעיד, וגם אם אניח כי היא תעיד שהיא לא סיפרה למבקש על מעשי הזיוף, אין בדברים כדי לפגוע בכל הראיות הנסיבתיות שעלו במשפטו של המבקש, הכל כפי שפורט.

27.

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית.