מ"ח 7097/07 פלוני נ. מדינת ישראל

1.בקשה למשפט חוזר על פי סעיף 31 לחוק בתי משפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

2.למבקש יוחסו 4 אישומים והוא הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות אינוס (עבירות לפי סעיפים 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 351(א) לחוק, סעיף 315 (א)(1) לחוק), עבירות מין במשפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק ועבירות לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק), ומעשה מגונה (עבירה לפי סעיף 348(א) לחוק). מהאישום הרביעי, תקיפה בנסיבות מחמירות, חזרה בה המדינה. המבקש נדון ב-תפ"ח 1020/03 בבית המשפט המחוזי נצרת לחמש עשרה שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו, וכן שלוש שנות מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו. ערעורו של המבקש לבית משפט זה ב-ע"פ 86/05 נדחה.

3.בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בכך שהחל משנת 1990, כשהמתלוננת, בתו החורגת, היתה כבת 9, הוא נהג לשתות לשכרה ולאחר מכן לגעת באיבריה האינטימיים. בשנת 1993, כשהמתלוננת היתה כבת 12 הוא נותר עימה לבד ועל אף התנגדותה שכב על גופה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המבקש המשיך להיכנס למיטת המתלוננת ולגעת באיבריה האינטימיים אך מהפחד והבושה היא לא סיפרה על כך לאיש. בתאריך 18.10.2001, בעקבות ויכוח בין המבקש למתלוננת הוריד המבקש את מכנסי המתלוננת והחדיר בכוח את איבר מינו לאיבר מינה.

4.המבקש עוד הורשע כי דרש מאשתו לקיים עמו יחסי מין ועל אף סירובה של האישה הוא הסיר את בגדיה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המבקש חזר על מעשה זה כחצי שנה לאחר מכן.

5.המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה. הן בפני בית המשפט המחוזי והן בפני בית משפט זה, הכחיש המבקש את כל העבירות המיוחסות לו. בפני בית משפט זה ביקש המבקש כי יתירו לו להגיש ראייה חדשה. הראייה החדשה הינה חוות דעת שערך כירורג אורולוג בחודש אוגוסט 2005 ועל פיה קיים מאפיין ייחודי באיבר מינו של המבקש אשר ההיגיון מחייב כי המתלוננת היתה חייבת להבחין בו, אם נכונה טענתה שראתה את המבקש במערומיו. פסק הדין התייחס לראייה זו וציין כי חוות הדעת בוססה על תיעוד רפואי ולא על בסיס בדיקת המבקש עצמו. בפסק הדין צוין כי סברת המומחה כי המחלה קיימת שנים רבות ואף בשנת 2001, מעלה תמיהות שכן הרופא כלל לא בדק את המבקש, והתיעוד הרפואי שעמד לרשותו היה משנת 2004 לכל המוקדם. כמו כן הובעה תמיהה על כך שעל אף שאותם מאפיינים באיבר המין היו קיימים כבר בשנת 2001, במהלכה בוצעו העבירות נשוא האישום השני, המבקש לא הביא את הדבר לידיעת סנגורו בפני הערכאה הדיונית. בקשתו של המבקש נדחתה משלא היה בראייה הנוספת כדי לקדם את עשיית הצדק ולשנות את תוצאות המשפט והערעור נדחה.

6.הבקשה למשפט חוזר הוגשה על ידי המבקש עצמו ללא ייצוג והיא כוללת בקשה בכתב יד. בבקשה מתרכז המבקש בשתי עילות עיקריות המופיעות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. ראשית נטען, בלא שניתן לכך נימוק נוסף, כי נגרם לו עיוות דין מאחר ולא יוצג כראוי (סעיף 31(א)(4) לחוק). כמו כן נטען כי קיימת בידו ראייה חדשה, תצהיר מטעם ידיד של המתלוננת, אשר עשויה לשנות את הכרעת הדין ולהביא לזיכויו (סעיף 31(א)(2) לחוק). המבקש שב ומציין כי קיימות אף ראיות חדשות כגון סימנים באיבר המין שלא צוינו על ידי המתלוננת.

7.בחוות דעת מטעם ב"כ היועץ המשפטי לממשלה נטען כי אין הבקשה מעלה עילה לקיומו של משפט חוזר. נטען כי הרשעת המבקש מבוססת היטב והיא נשענת על גרסת המתלוננת שזכתה באמונו של בית המשפט. כמו כן נטען כי עדות המתלוננת נתמכה אף בראיות חיצוניות כדוגמת עדותה של דודתה, אשר בפניה חשפה המתלוננת לראשונה את המעשים שבוצעו בה. בנוסף, היתה גם עדות האם שתמכה בגרסת המתלוננת, עדות חברה לשעבר של המתלוננת, שהמתלוננת סיפרה לו את שעברה, עובר להגשת התלונה וכן ידיעת המתלוננת פרט מוכמן לפיו המבקש לא נימול.

8.עוד נטען כי טענות המבקש לפגמים בייצוג נטענו בעלמא, ללא כל פירוט שיבהיר את טיבן. כמו כן נאמר כי טענות אלה לא עלו בערעור. המשיבה עוד טוענת כי גם הטענות בדבר קיומן של ראיות חדשות, אין בהן כדי להצביע על סיכוי של ממש לשינוי תוצאת המשפט. נטען כי התצהיר שצורף לבקשה אינו בעל ערך ראייתי רב, ואין בו כדי להצביע על עיוות דין. בתגובה צוין כי הוספת התצהיר בשלב זה תמוהה משום שניתן היה להגישו עוד בזמן ההליך הדיוני, במיוחד לאור העובדה שעולה מהתצהיר כי המבקש ידע על עובדותיו עוד בשנת 2004. כן נטען כי התצהיר נושא את התאריך 4.4.2006 והדיון בערעורו של המבקש נערך בבית משפט זה ביום 17.5.2007. המבקש אינו מסביר בבקשתו מדוע לא ביקש להציג את התצהיר בטרם הכרעה. מעבר לכך נאמר כי אין כל חדש בתוכנו של התצהיר והטענה הראשית המועלית בו הועלתה כבר בערכאה הדיונית על ידי ההגנה ונדונה בהרחבה בהכרעת הדין. לעניין טענות המבקש הנוגעות ל"ראיות חדשות" בדבר הסימנים באיבר מינו, נאמר כי זו אינה טענה חדשה וכי היא הועלתה בשלב הערעור ונדחתה.

דיון

9.דין הבקשה להידחות.

10.המבקש יוצג הן בבית המשפט המחוזי והן בבית משפט זה. לטענת המבקש לאורך דיוני ההוכחות בהליך שנוהל בבית המשפט המחוזי נפלו טעויות משפטיות רבות של עורכי דינו ועל כן נגרם לו עיוות דין. המבקש לא מביא ולו ראשית הסבר לטענתו זו ולאחר שעיינתי הן בהכרעת הדין והן בגזר הדין של בית המשפט המחוזי וכן בפסק הדין של בית משפט זה איני רואה מקום לקבל טענה זו.

11.לעניין טענותיו הנוספות של המבקש בדבר ראיות חדשות: הראייה החדשה שמציג המבקש בפנינו הינה כאמור תצהיר שנגבה ביום 4.4.2006, מידיד של בתו של המבקש. בתצהיר נטען כי במהלך שנת 2004 או בסמוך לכך ישב המצהיר עם הבת ושאל אותה לגבי אביה. המתלוננת השיבה כי אם האב יחזור היא תעשה הכל על מנת להכניסו למאסר לתקופה ארוכה. המצהיר טוען כי לאחר שיחה זו, ניגש למבקש להזהיר אותו בעניין זה.

12.התצהיר כאמור ניתן ביום 4.4.2006, לאחר הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי אך בטרם הדיון בבית משפט זה שנערך ביום 17.5.2007. מכאן שהמבקש יכול היה להביא ראייה זו בפני בית משפט זה. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו ב-מ"ח 7724/05 מאייר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.2.2006):

"הצגת ראיות או עובדות שניתן היה להציגן בעת בירור המשפט אינה חוסמת אפשרות של מתן משפט חוזר. חרף זאת, היא עשויה להסיט את נקודת האיזון המונחת ביסוד הסמכות להעניק משפט חוזר (השוו: מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל פ"ד נז(2) 297, 307-308 (להלן – פרשת עמיאל ); מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל

פ"ד נה(1) 357, 364). הצגת ראיות זמן ניכר לאחר סיום המשפט, באין טעם סביר לאי-הצגתן בעת בירור המשפט, מעלה חשש לאמינותן של הראיות (השוו: פרשת ברנס , 254; מ"ח 11138/03 הורוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). היא מגדילה את משקלו של האינטרס בדבר סופיות הדיון באיזון בינו לבין הצורך בבירור האמת (השוו: מ"ח 7407/00 קזאמל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); להלן – פרשת קזאמל ). "

13.בענייננו, המבקש לא נתן הסבר כלשהו לאי הגשת בקשה להציג תצהיר זה בפני בית משפט זה ביושבו כבית משפט לערעורים, על כן מוסטת נקודת האיזון אל עבר סופיות הדיון. די בדברים אלה בכדי לדחות את הבקשה. מכל מקום עיון בתצהיר מלמד כי אין בו הודיה של המתלוננת בבדיה ועל כן ממילא התצהיר אינו בעל ערך ראייתי. אף אם נראה את הדברים הנאמרים בתצהיר כבדיה, צדקה באת כוח היועמ"ש כי טענה זו הועלתה אף בבית המשפט המחוזי. בית המשפט התייחס לטענה זו וקבע: "התרשמנו כי תשובותיה כנות ומצביעות על הקונפליקט העצום בו היתה שרויה כל השנים... ואז כאשר כבר כל המשפחה ידעה אודות המעשים המיניים של הנאשם בה, החליטה לספר על כך למשטרה כדי שהנאשם יצא מחייה לחלוטין. לא מתוך נקמה, או עלילה, אלא מתוך מצוקה קשה וכנה." לפיכך, אף מבחינה מהותית אין לקבל את הראייה החדשה וזאת משום שאין בה מכדי לשנות את תוצאות פסק הדין לטובת המבקש.

14.לעניין הראיות החדשות בדבר הסימנים המיוחדים על איבר מינו של המבקש הרי שטענה זו הועלתה בערעור בפני בית משפט זה. בית המשפט בחן טענה זו היטב, הביע את סימני השאלה שלו לגביה ולבסוף קבע כי:

"... לא מצאתי כי יש בראייה אותה מבקש המערער להגיש כדי לקדם את עשיית הצדק ולשנות את תוצאות המשפט, ועל כן לא סברתי כי יש להתיר את הגשתה." ע"פ 86/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.6.2007).

15.גם לטעמי אין ראייה זו יכולה לשנות מתוצאות המשפט וכן משהועלתה בעבר ונדונה באופן נרחב, אין מקום לקבלה עתה במסגרת בקשה למשפט חוזר.

הבקשה נדחית.