מ"ח 11138/03 דוד הורוביץ נ. היועמ"ש

מבוא

1.בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום קריות, נטען כי המבקש, דוד הורוביץ, וחברת ג.א.נ גליל אחזקה בע"מ (להלן-"החברה") שהמבקש שימש כמנהלה הפעיל, ביצעו עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן-"החוק"), שעניינן אי-הגשת דו"חות תקופתיים במועדם, הוצאת חשבוניות מס ללא תשלום מס במועד, ומסירת דו"חות הכוללים ידיעה לא נכונה בלא הסבר סביר.

פסק הדין של בית משפט השלום

2.הדיון בבית משפט השלום (בפני סגן הנשיא א' מגן) התמקד בשאלה אם המבקש שימש מנהלה של החברה והיה אחראי על ניהול כספיה, ובסופו של יום הוכרע עניין זה לחובת המבקש. בית המשפט קבע כי המבקש שימש כמנהלה של החברה בפועל, ולא נתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיף 119 לחוק הפוטרים מנהל מאחריותו ("העבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק").

ממצא זה של בית המשפט התבסס על אמרה שנרשמה מפיו של המבקש במהלך חקירתו (ת/11) בה אישר: " שמשתי כאחד המנהלים בחברה זו, הייתי בהגדרת תפקידי בחברה זו אחראי על הניהול הכללי ". אולם, במשפטו טען המבקש, כי במהלך חקירתו הוא טעה או הוטעה לחשוב שהוא נחקר ביחס לחברה אחרת, חברת מעיינות הגליל המערבי, בה שימש כמנהל. גרסה זו של המבקש נדחתה על ידי בית משפט השלום, ונקבע כי הוא הבחין היטב בין שתי החברות, וזאת בהסתמך על עדותו של גובה האמרה, דבדוב שאפיק, ובלשון בית המשפט:

"לאור התרשמותי מהנאשם [המבקש] ואחרי בחינת הסבריו, כשהיו לו הסברים, לשוני בין ת/11 ובין גירסתו בעדות בביהמ"ש, אני מעדיף את האמור בת/11. הדבר נכון, בין היתר, לשאלה אם קיבל את הכספים שהגיעו לחברה ואם היה אחראי על הניהול הכללי או, כעדותו בפני רק: 'שעזרתי בניהול מעשי של פתרון בעיות' כגון סכסוך עם מי מהעובדים. אחרי בחינת הודאתו של הנאשם בת/11 נתתי לה משקל מלא, אחרי בחינת סימני האמת שהתגלו בה, העולים מנוסח דבריו, סדר הרצאתם וסבירותם הפנימית, עפ"י מבחני נסיון החיים והיגיון פנימי. דבר מה לחיזוק ניתן למצוא למכביר, לאור מבחני ידיעת הפרטים שהוכחו, מבחן ההזדמנות ומבחן ההשתלבות במציאות-היינו שגירסת הנאשם משתלבת בעובדות הידועות... לדידי מדובר באדם שכל סממני המנהל התמלאו בו. מי שאחראי לניהול כללי, מי שהתקבולים נמסרים לו ומי שחותם על ההמחאות של החברה. כידוע, בד"כ בעל המאה הוא בעל הדעה" (עמוד 20 לפרוטוקול הדיון).

חיזוק לטענת התביעה לפיה שימש המבקש כמנהלה של החברה, מצא בית המשפט בכך שבתקופה הרלוונטית לכתב האישום החזיקו בני משפחתו של המבקש ב-75% ממניות החברה: 50% גרושתו ו-25% אביו ובנו. בנוסף, נמצא, כי ענייניה של החברה התנהלו מהמשרדים אשר שימשו את חברת מעיינות הגליל המערבי, שם עבד המבקש.

בעקבות ההרשעה גזר בית המשפט למבקש 11 חודשי מאסר, 9 חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך 100,000 ₪.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.המבקש, שלא השלים עם הרשעתו, פנה בערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, כאשר השגותיו הופנו כנגד הכרעת הדין, ולחילופין כנגד חומרת העונש. במהלך טיעונו העלה המבקש שורה של השגות, וביניהן נכללה גם הטענה לפיה העבירות שיוחסו לחברה לא הוכחו כלל, ושזו לא היתה מיוצגת בהליך שהתקיים בפני הערכאה הראשונה. אולם הדגש בטיעונו של המבקש היה על כך שגם אם הוכח כי החברה חטאה, הוא אינו נושא באחריות פלילית למעשיה, הואיל ולא הוכח כי שימש בה מנהל פעיל.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ש' ברלינר, י' דר וא' שיף) דחה את ערעורו של המבקש על שני חלקיו. באשר לאחריותה של החברה נקבע כי זו לא ערערה כלל על הרשעתה, ומכל מקום גם המבקש עצמו לא חלק על כך שהחברה ביצעה את העבירות המיוחסות לה, והתמקד רק בשאלת אחריותו-שלו כמנהל. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי ממצאו של בית משפט השלום לפיו שימש המבקש מנהל פעיל וכללי בחברה, מבוסס היטב, ולעניין זה הוא הפנה לאותו קטע מתוך אמרת המבקש שציטטתי ולקטע נוסף, לאמור: " ידוע לי כי בתקופה זו עבדה חברת ג.א.נ. עם מועדון הים התיכון ... וידוע לי שקבלנו כספים תמורת העבודות. אני אישית קיבלתי את הכספים" .

בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשה לרשות לערער, אולם זו נדחתה לאחר שנמצא כי היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו של המבקש.

הבקשה למשפט חוזר

5.המבקש עותר להורות על קיומו של משפט חוזר. ביסוד הבקשה עומדת טענתו לקיומן של ראיות חדשות מהן עולה, לגרסתו, כי לא היה לו קשר לניהולה של החברה, וכי זו הוקמה ונוהלה על-ידי אחרים, אברהם אלזעיר (להלן - "אברהם") וציון לוי (להלן - "ציון"), אשר גרפו את רווחיה לכיסיהם. לבקשתו צירף המבקש תצהירים אחדים שלהשקפתו מוכיחים את חפותו, ועליהם הוא ביסס את הטענה כי בהרשעתו היה כרוך עיוות דין. המבקש הוסיף, כי אם תצהירים אלה על העובדות הכלולות בהן היו מונחים בפני בית משפט השלום, היה מזוכה בדין, ומכאן שאי-הענות לבקשה רק תוסיף עיוות הדין, ותגרום לכליאתו הממושכת של אדם שלא חטא.

עם קבלת הבקשה והתצהירים שצורפו לה, הורה היועץ המשפטי על פתיחתה של חקירה בחשד לביצוען של עבירות פליליות, וביניהן, הדחה בעדות ועדות שקר. אולם בסופו של יום מסקנתו של היועץ המשפטי היתה כי דינה של הבקשה לקיומו של משפט חוזר להידחות, הואיל וגם לאחר חקירתם של כל המעורבים בפרשה, לא הוכח קיומה של אף אחת מהעילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אקדים ואומר כי מסקנתו של היועץ המשפטי לממשלה מקובלת עלי במלואה, ולהלן אבהיר את דברי.

6.ציון לוי נקרא להעיד מטעם ההגנה

במשפטו של המבקש, ובין היתר מסר, כי לפני שהחברה התחילה את פעילותה, הוא עבד בשותפות עם אברהם אלזעיר. לטענתו, נקלעה השותפות להפסדים, ועל רקע זה הציע דניאל קרני, ששימש כמנהל החשבונות של החברה, לציון ואברהם, לעבוד כשכירים בחברה. ציון הוסיף והעיד (ראו עמוד 16 ו-17 לפרוטוקול הדיון) כי: "הקשר היחיד שלנו עם הנאשמת [החברה] היה באמצעות דני קרני וזקי עירני ... בפועל לא הייתי מנהל של הנאשמת [החברה] אלא ניהלתי בשטח את הפועלים והייתי אחראי על השמירה. לא הייתי מנהל בחברה " (ההדגשה הוספה).

כאמור, לבקשה לקיומו של משפט חוזר צורפו מספר תצהירים, ובאחד מהם, בחתימתו של ציון, נאמר כך: "חב' ג.א.נ. הוקמה עבורי ועבור שותפי מר אברהם אלזעיר בלבד ... למעשה מר אברהם אלזעיר לא הסכים לפתוח חברה בע"מ שבה יהיה בעל מניות רשום וגם לא לפתוח תיק פרטי במס הכנסה ובמע"מ ... למיטב ידיעתי והבנתי הסיבה לסירובו של מר אברהם אלזעיר להיחשף כבעל מניות נבעה מכך שבשותפות שנקראה "משפצים" הוטלו עלי ועליו ע"י שלטונות מס הכנסה קנסות בשיעור גבוה, נפתחו תיקי הוצל"פ נגדנו, הוטלו עיקולים וכו'". ציון הוסיף, כי בעצתם של אחרים הוחלט על הקמת חברה שהוא ואברהם לא יירשמו כבעלי מניותיה, ועל כן הוחלט לפנות למבקש ולקבל את הסכמתו כי "בעלי המניות שיירשמו בג.א.נ. יהיו בעלי מניות הקשורים במישרין או בעקיפין עמו [עם המבקש]". על פי גרסתו של ציון: "מר דוד הורוביץ הסכים לעזור לנו לפתוח חברה תוך הסכמה שנשתמש בבעלי המניות שנרשמו עם יסוד חב' ג.א.נ. – הגם שלמעשה בעלי החברה מנהליה ובעלי מניותיה הינם אברהם אלזעיר ואני " (ההדגשה הוספה). ציון טען עוד בתצהירו: "למר דוד הורוביץ לא היה כל קשר לחב' ג.א.נ. הוא לא ניהל החברה, מי שניהל את חב' ג.א.נ. היו אני ומר אלזעיר " (ההדגשה הוספה). מטבע הדברים, תוהה הקורא מדוע לא חשף ציון את כל אלה בעת עדותו בבית משפט השלום במשפטו של המבקש, ועל כך השיב ציון: "טרם עדותי בביהמ"ש בקרית ביאליק כעד הגנה בתאריך 14.5.01 הדריך אותי עו"ד ואקים להעיד בדרך שהעדתי ולא לחרוג מעבר לגבולות שהציב לי טרם עדותי " (ההדגשה במקור).

7.נדמה כי אין צורך להדגיש עד כמה שונה גרסתו של ציון בתצהירו מזו שנשמעה מפיו במהלך עדותו במשפטו של המבקש. אולם מתברר כי תופעה זו אינה ייחודית לציון בלבד, וכך נהג גם המבקש עצמו. בתצהיר שצירף לבקשתו טען, כי אברהם וציון החליטו, בעצתו של רואה החשבונות דוד אטיאס ז"ל, להקים חברה, אולם הם ביקשו להימנע מלהירשם כבעלי מניות וכמנהלים. על כן הם פנו למבקש, והוא נתן את הסכמתו לכך שחברת מעיינות הגליל וחברת מרקט זול תהיינה בעלות המניות של החברה אותה ביקשו השניים לייסד. דא עקא, לגרסה זו לא היה זכר בעדותו של המבקש בעדותו במשפטו, והמבקש היה ער לכך כפי שעולה מתצהירו (ראו סעיף 11):

"11. בעדותי בביהמ"ש השלום בעכו העדתי כדלקמן:

א.אינני יודע מי היה המנהל הרשום של חברת ג.א.נ. גליל אחזקות בע"מ (ההדגשה הוספה), אך בפועל החברה נוהלה ע"י מר אברהם אלזעיר, מר ציון לוי, מר זכי איראני ומר דניאל קרני שהיה מנהל החשבונות;

ב.בכל התקופה הרלוונטית לכתב האישום לא הייתי בעל מניות ומנהל פעיל של החברה;

ג.עדותי בביהמ"ש השלום בעכו העדתי כי בעדותי בפני חוקר מע"מ הפללתי עצמי בכל הנושא העובדתי בעניין חברת ג.א.נ. גליל אחזקה בע"מ בשל טעות. סברתי לתומי בזמן החקירה כי אני נשאל לגבי חברת מעיינות הגליל.

12.ברור לי כי עדותי בביהמ"ש השלום בעכו סתרה את עדותי בפני חוקר מע"מ ... וכי ביהמ"ש לא קיבל הסברי בדבר הטעות שעשיתי, ואולם בפני ביהמ"ש הנכבד מונחת עתה התשתית הראייתית האמיתית והנכונה, אשר לו הייתה מוצגת בפני בימ"ש השלום אין לי ספק כי הייתי יוצא זכאי בדין וכי ביהמ"ש היה נותן משקל שונה לסתירות שבעדותי עקב הטעות".

בפיו של המבקש גם היה הסבר מדוע נמנע מלהביא בפני בית משפט השלום את "התשתית הראייתית האמיתית והנכונה" (בלשונו), לאמור: "עורך דיני, מר סלים ואקים, ידע את כל העובדות האמיתיות, ואולם הוא יעץ לי שלא לערב אחרים ולהפלילם מאחר שהביע ביטחון מלא בזיכויי ..." (סעיף 13 לתצהיר). וכאן המקום לציין, כי הסבר דומה לעניין מסירתן של הגרסאות הסותרות נשמע גם מפיו של ציון לוי (ראו סעיפים 23 ו-24 לתצהירו). אולם משנחקר עו"ד סלים וקים במשטרת ישראל (ראו ההודעה שנרשמה מפיו ביום 13.11.03), הוא הכחיש כי הדיח את המבקש או אחרים למסור גרסה כוזבת בבית המשפט, ובאשר לטענתו של ציון לפיה הנחה אותו הסנגור שלא לחרוג מגבולות העדות שהציב לו, השיב עו"ד וקים: "זה לא נכון האיש רואיין אצלי, שמעתי גרסתו והוא חזר על אותה גרסה בעדותו בבית המשפט".

8.העולה מהאמור עד כה הוא, כי טענת המבקש בדבר קיומן של "ראיות חדשות", היא טענה מופרכת לחלוטין, הואיל ועתה שוב אין ספק כי הוא וציון לוי בחרו, ומדעת, שלא להביא בפני בית משפט השלום את התמונה העובדתית במלואה. וכאן המקום להדגיש, כי הם נהגו כך לא משום שאת חלקן של העובדות גילו לאחר ההרשעה, אלא משום שחרף ידיעתן של כל העובדות על בוריין, סברו כי הימנעות מחשיפת חלק מהן תמנע את הפללתם של אחרים מבלי שתפגום בהגנת המבקש במשפטו.

עם זאת, אני טורח להוסיף כי מדברי אלה אין להבין כי הגרסה החדשה שהעלה המבקש קנתה אחיזה בלבי, הואיל וגם במצב הקיים היא מעוררת תהיות אם לא למעלה מכך. וכך לדוגמה השיב דניאל קרני, שכאמור, שימש מנהל חשבונות בחברה, לאחת השאלות שהוצגו לו במשטרת ישראל, כי "אני יודע בוודאות שדוד הורוביץ היה חותם על השיקים של חברת ג.א.נ.". החוקר לא הרפה בעניין זה והפנה את קרני לאמור בתצהיר שצירף המבקש לבקשתו, בו נאמר כי למבקש לא היה חלק בניהול החברה, ועל כך השיב קרני: "הוא כן היה חותם על שיקים של חברת ג.א.נ. אבל לא היה שואל כלום על הנהלת החשבונות של ג.א.נ. הכוונה למאזן בוחן. דבר היחידי היה מבקש ממני תזרים של הבנק תנועות בנק. בתצהיר שלי אני התכוונתי לדו"חות של רווח והפסד ליתרות של ספקים לקוחות, לזה התכוונתי שלא היה לו קשר". קרני נשאל עוד, אם אברהם וציון נהגו להתעניין בכל הקשור להנהלת החשבונות של החברה, ועל כך השיב: "כן, הם היו באים שניהם והיו אומרים שהם ישבו על החשבונות עם דוד הורוביץ ... הם היו מתחשבנים בינם לבין הורוביץ".

רחל עברי, גרושתו של המבקש, נחקרה אף היא במשטרת ישראל, ומסרה כי החברה היתה בעבר בבעלותו של המבקש, ובשלב כלשהו הוא העביר את המניות על שמה. נראה כי העדה לא היתה פעילה בחברה, אולם בפיה היה פרט חשוב נוסף שגם בו יש ללמד על מעמדו של המבקש בחברה, לאמור: "את שאמרו לי עשיתי בלי לבדוק, הייתי חותמת על שיקים ע"פ בקשתו של הורוביץ דוד, שיקים ריקים, אז כנראה הייתי מורשית חתימה בחברה".

9.הנה כי כן, מעדותם של מי שאינם חשודים ככאלה שביקשו לפגוע בהגנת המבקש (גרושתו ודניאל קרני), נשמעו דברים אשר יש בהם להעיד כי ניהולה של החברה לא היה זר לו, שאם לא כן אתה מתקשה להסביר את העובדה שהוא-עצמו וגם גרושתו נהגו לחתום על שיקים של החברה, וכן את העניין שגילה המבקש בתנועות שבחשבון הבנק של החברה. והרי כל אלה משתלבים היטב עם הדברים אותם אמר המבקש בהודעה ת/11, לאמור: " שמשתי כאחד המנהלים בחברה זו, הייתי בהגדרת תפקידי בחברה זו אחראי על הניהול הכללי ", וכן " ידוע לי כי בתקופה זו עבדה חברת ג.א.נ. עם מועדון הים התיכון ... וידוע לי שקבלנו כספים תמורת העבודות. אני אישית קיבלתי את הכספים ".

10.כאמור, על שתי עילות ביסס המבקש את בקשתו לקיומו של משפט חוזר. האחת היא זו המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, היינו: "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". העילה האחרת היא זו שלפי סעיף 31(א)(4), היינו: "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

כידוע, הלכה היא כי הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נועדה לאזן בין שניים: השאיפה לאמת והרצון לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד, לבין השאיפה לסופיות הדיון, מאידך (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל פ"ד נג(1), 529). לנוכח חשיבותו של עיקרון סופיות הדיון גם נקבע, כי על המבקש לקיים משפט חוזר להניח תשתית ראייתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת מהעילות שבסעיף 31(א), בטרם יחליט בית המשפט להעדיף שיקולי צדק על פני שיקול של סופיות הדיון (ראו מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241).

התצהירים אשר צירף המבקש אינם בבחינת "ראיות חדשות", הואיל והעובדות כולן היו ידועות לו ולעדים מטעמו מאז החלה הפרשה, אולם מטעמים השמורים עמו, בחר שלא לחשוף אותן. אכן, כבר נקבע כי "עובדות או ראיות" כמשמעותן בסעיף 31(א)(2), אינן צריכות להיות חדשות (מ"ח 7929/96 הנ"ל בעמוד 560), אולם גם נקבע, כי לא די בהעלאתן של ראיות מסוג זה כדי להורות על קיומו של משפט חוזר, ויש לבחון אם יש בהן את פוטנציאל העשוי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון (מ"ח 7929/96 הנ"ל בעמוד 561; מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2), 334, 355; מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3), 498, 501-500).

לאחר שעיינתי בבקשה, בתצהירים ובתיק החקירה, מסקנתי היא שהמבקש לא עמד בכל אלה. מאז החלו ההליכים בעניינו, הוא מתפתל בין גרסאות שונות, הפושטות צורה ולובשות צורה, הכול על פי צורכי הזמן והמקום. יתרה מכך, כפי שכבר הדגשתי, גם בחלק מהתצהירים אשר צורפו לבקשה יש תימוכין לעובדות בהן הודה המבקש בהודעה ת/11 עליה התבססה הרשעתו, ללמדך עד כמה גרסתו החדשה נטולה אותה "אמינות לכאורית" (בלשון מ"ח 6/84 הנ"ל, שם העמוד 501), אשר תצדיק קיומו של משפט חוזר. זאת ועוד, המבקש, אשר היה מיוצג על ידי סנגור בבית משפט השלום, בחר לו קו הגנה במסגרתו החליט לגלות טפח ולהסתיר שניים, ואם קו הגנה זה כשל, אין לו אלא להלין על עצמו. כך או כך, עובדה אחרונה זו, בחירה בקו הגנה כושל, אינה מהווה עילה לקיומו של משפט חוזר.

אולם חוששני כי אין מדובר רק בקו הגנה שגוי בו נקט המבקש, אלא שהוא גם חטא בניסיון "לעצב" מחדש את העובדות אשר היוו בסיס להרשעתו, תוך שהוא חוטא לאמת. זו התנהגות אשר אינה יכולה להישאר ללא תגובה הולמת, באשר כרוך בה שימוש לרעה בהליכי משפט. לפיכך, ובצד החלטתי לדחות את הבקשה לקיומו של משפט חוזר, אני מחייב את המבקש לשלם למשיב הוצאות בסכום של 10,000 ₪.