מ"ח 11807/04 עמנואל פלד נ. מדינת ישראל

האישום

1.בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, יוחסו למבקש עבירות רבות שהמכנה המשותף להן אחד - ניסיון לקבל דבר במרמה. על פי הנטען, פנה המבקש לעשרות אנשים (להלן:"המתלוננים") במכתב, בו דרש מהם תשלום עבור שימוש בשירותי שיחות ארוטיות, אותן סיפקה, על פי הנטען, חברת "עמית קשר אמת בע"מ" ( להלן:"חברת עמית"), המצויה בבעלותו. מכתב זה כלל התראה לפיה אי-תשלום החוב יגרור נקיטה בצעדים משפטיים, חרף ידיעת המבקש כי המתלוננים מעולם לא התקשרו עם חברת עמית, ואף לא קיבלו ממנה שירות כלשהו.

ההליכים בבתי משפט קמא

2.המבקש כפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ונותר דבק בטענה לפיה החברה שבבעלותו סיפקה למתלוננים שירות של שיחות ארוטיות. אולם, גרסתו לא קנתה אחיזה בליבו של בית-משפט השלום, אשר לאחר שהאזין לעדותם של המתלוננים הרבים שהופיעו בפניו, החליט להעדיף את גרסתם על-פני גרסת המבקש. וכך נימק בית-המשפט את מסקנתו :

"קשה להעלות על הדעת תשתית כה מוצקה של ראיות הקמות נגד הנאשם, כפי שעלו בתיק זה ועשרות מתלוננים גוללו את דרך פעולתו הדומה של הנאשם, מבלי שידעו על קיומם של המתלוננים האחרים, עד הגשת תלונתם. הטענה שהועלתה כי אלו חברו, איפוא, יחד נגדו, אם מתוך שהוסתו ואם מתוך שביקשו בדרך זו להימלט מתשלום, עד שההינו לפנות בתלונה למשטרה, נראית על פניה כחסרת כל שחר. לכל אלו יש להוסיף את אותן פירכות רבות שמאפיינות את גרסת הנאשם, שהיתה אחוזה בסבך של אמירות סותרות ומשוללות סבירות והינה מופרכת מעיקרה, עד שהייתה גם בעדותם של עדי הגנה מטעמו לטפוח על פניו ולחשוף את גרסתו המיתממת והשקרית"(עמ' 30 להכרעת הדין).

טענה נוספת אותה העלה המבקש, היתה שלא הוכח כי התמלאו יסודותיה של עבירת הניסיון לקבלת דבר במרמה. לשיטתו, משעה שכל המתלוננים העידו כי הבינו שכוונת פנייתה של החברה אליהם היתה להוציא מהם כספים במרמה, ממילא אין להגדירם כמי שהוטעו, כפי שמתחייב מסעיף העבירה. גם טענתו זו של המבקש נדחתה, ובית המשפט קבע :

" הטענה כי מקבלי מכתבי הפניה, יכלו לעמוד עד מהרה על הכזב שבטענות המופיעות במכתבי הדרישה ומשכך הוא, אין ניתן לומר כי ניסו לרמותם, אינה מעלה ואינה מורידה ואין היא באה בכלל הנדרש הוכחה בכל הנוגע לעמדתו הנפשית של המרמה, שהיא הבסיס להרשעת הנאשם בעניינו, לאמור הצגת מצג שמציגו יודע שאינו אמת, שמטרתו להונות, דהיינו להניע את מקבל מכתב הדרישה לפעול על פיו ולהעביר כספים למרמה, כשאחת היא לנאשם, אם אכן עומד אותו מתלונן דיו, על טיבה של מרמה זו ואם לאו" (עמ' 31-32 להכרעת הדין).

לנוכח כל האמור, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו, וגזר לו 48 חודשי מאסר, מחציתם בפועל ומחציתם על תנאי. כן חויב המערער לשלם קנס בסך 25,000 ש"ח.

3.המבקש ערער על הרשעתו והעונש שהושת עליו בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אולם ערעורו נדחה. נמצא, כי מסקנותיו העובדתיות של בית-משפט השלום מבוססות כדבעי, ובלשון בית משפט קמא: "אף אנו סבורים כי מדובר בתיק בעל ראיות רבות במיוחד ולא יכול להיות ספק שמדובר בפעילות שיטתית, חד משמעית, שבה המערער שלח מכתבים שבעזרתם ציפה לקבל סכומי כסף שלא הגיעו לו מהמתלוננים ואשר בגינם לא סיפק שירותים" (עמוד 9 לפרוטוקול הדיון). בית-המשפט המחוזי אף דחה את טענת המבקש לפיה לא הוכח קיומם של כל יסודות העבירה. נקבע, כי "כאשר מדובר בניסיון, המרומה (הפוטנציאלי) עדיין אינו בתמונה, ומי שעומד על הפרק הינו אך ורק המֶרָמה. במעשיו של המרמה אכן צריך להיות פוטנציאל לכך שהמרומה ייפרד מכספו בעקבות טענת המרמה. אולם המחשבה הפלילית נבדקת באשר למרמה בלבד". לאור כל אלה, מצא בית המשפט המחוזי כי בעניינו של המבקש הוכח כי התקיימו כל יסודותיה של העבירה. באשר ליסוד הפיסי, נמצא כי זה התקיים בעת שהמבקש שיגר את דרישת התשלום למתלוננים, ובשיחות הטלפוניות שקיים עמם. באשר ליסוד הנפשי נקבע, כי "[המבקש] קיווה לקבל כסף מכל אותם אנשים אליהם הפנה את הדרישה באמצעות המכתבים ששלח ..." ובכך התקיימה כוונת המרמה (עמ' 10).

4.המבקש לא אמר נואש, ופנה לבית-משפט זה בבקשה ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"פ 6340/04). בבקשה זו שב המבקש והעלה את הטענה לפיה לא הוכח קיומם של יסודות העבירות שיוחסו לו. הבקשה נדונה בפני כב' השופטת מ' נאור, אשר מצאה כי לא נפל פגם בפסקי הדין של הערכאות קמא, ועל כן הבקשה נדחתה.

הבקשה לקיומו של משפט חוזר

5.עתה עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, ובקשתו נסמכת על שניים: ראשית, הוא טוען כי נגרם לו עיוות דין כמשמעותו בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"); שנית, טוען הוא, כי קיימות בעניינו ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת המשפט, ובכך מתקיימת העילה בה עוסק סעיף 31(א)(2) לחוק.

המבקש חזר על השקפתו לפיה לא הוכח כי התקיימו בעניינו יסודותיהן של העבירות שיוחסו לו. בנוסף לכך, הוא הפנה למספר פסקי דין שניתנו לטובתה של חברת עמית, בהליכים אזרחיים שניהלה נגד אנשים שונים, וביניהם שניים מהמתלוננים. פסקי דין אלה, כך סבור המבקש, יש בהם כדי לאמת את טענתו כי דרישות התשלום שהפנה למתלוננים, בסיסן בשירות אמיתי ולא מדומה שהעניקה החברה שבבעלותו. ועוד טען המבקש, כי עובר למשפטו היה בידי התביעה פירוט של שיחות הטלפון אותן קיימו המתלוננים, אולם מסמך זה לא הובא לידיעתו, ובדרך זו נמנעה ממנו האפשרות להפריך את עדותם של המתלוננים לפיה לא קיימו את השיחות לחברת עמית. לבסוף, טען המבקש, כי התביעה דיברה בשני קולות, כאשר במשפטו גרסתה היתה כי קולו נשמע בשתי קלטות אשר הוגשו כראיות מטעמה לבית משפט השלום, ואילו במשפט המתנהל נגד אחת – עדי אפק – נטען ביחס לאותן שתי קלטות, כי נשמע בהן קולה של האחרונה.

6.היועץ המשפטי לממשלה סבור, כי לא הוכחה עילה לקיומו של משפט חוזר. לשיטתו, בקשתו של המבקש נסמכת על טענות אשר נדונו בערכאות קודמות ונדחו, ואין מקומן בבקשה למשפט חוזר. באשר לגרסת המבקש לפיה הוסתרו ממנו פלטי שיחות טלפון של המתלוננים, נטען כי גרסה זו חסרה תשתית עובדתית.

דיון

7.השקפתו של היועץ המשפטי לממשלה מקובלת עלי במלואה, ולהלן אבהיר את מסקנתי.

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר משקפת איזון בין שני ערכים מרכזיים: הראשון, עניינו בהבטחת מנגנון דיוני אשר יאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, והשני, עניינו בעיקרון סופיות הדיון. האיזון בין שני הערכים הללו הוא המונח בבסיסו של סעיף 31(א) לחוק, וקיומו של משפט חוזר מותנה בקיומה של אחת מארבע העילות המצוינות בסעיף ( מ"ח 7929/96 כוזלי ו-4 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529, 559-560 להלן: " פרשת כוזלי"; מ"ח 7558/97 סימון בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 433; מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 35; מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת

ישראל, פ"ד נא(2), 334, 354).

ועוד נקבע, כי בבקשה לקיומו של משפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, הואיל ונקודת המוצא היא שפסק הדין המרשיע נושא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקתו, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. לנוכח כל אלה, לא די בטענות כלליות וסברות שמעלה מבקש, ועליו להצביע על תשתית איתנה להוכחת קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על השיקול של סופיות הדיון (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241).

באשר לעילה בדבר "עיוות דין", אשר גם עליה משליך המבקש את יהבו, נקבע לא אחת, כי ייחודה בכך שהיא אינה כוללת יסודות מוגדרים, והיא נועדה לתת מענה לפגם דיוני שורשי שהתגלה בהליך הפלילי, פגם המאיין את נפקות ההרשעה (מ"ח 6001/03 משה דהן ואח' נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

8.כאמור, הבקשה שבפני מייסדת עצמה על שתים מן העילות הקבועות בגדרו של סעיף 31(א) לחוק. הראשונה היא זו הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק, ולפיה יוחלט על קיומו של משפט חוזר מקום בו:

" הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון"

פרשנותה של עילה זו נדונה בפסיקה, ונקבע כי:

"אין צורך שהעובדות או הראיות הנוספות, כשלעצמן, עשויות היו לשנות את תוצאות המשפט. יש לשלב את העובדות או הראיות הנוספות במכלול הראיות, ובמסגרת זו לבחון אם יש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש.... העובדות או הראיות הנוספות אינן חייבות לבסס ודאות של שינוי תוצאות המשפט. די בכך שהן 'עשויות' לשנות את התוצאות". (פרשת עזריה , בעמודים 354-355)".

כאמור, אחת מהשגותיו של המבקש מתבססת על כך שראיות התביעה בת.פ. 2845/02 של בית משפט השלום בתל-אביב, כללו שתי קלטות שמע ביחס אליהן נטען כי הוא הדובר, בעוד שבמשפט אחר (ת.פ. 1008/04) נטען, כי הדוברת היא מי שהועסקה על ידי המבקש, עדי אפק. לעניין זה אחזור ואדגיש, כי הרשעת המבקש התבססה בעיקרה על האמון שנתן בית משפט השלום בעדותם של המתלוננים הרבים שהופיעו בפניו, ועל כן גם אם אניח לטובתו כי טיעון התביעה בפני בית משפט השלום היה שגוי, לא יהיה בכך כדי לפגום בהרשעה. אותן קלטות היו רק שתיים מתוך ראיות רבות שהובאו בפני הערכאה הדיונית, ולא החשובות שבהן, ועל כן גם אם אתה מתעלם מהן, נותרת הרשעתו של המבקש ניצבת על תשתית מוצקה, ובלשון בית המשפט המחוזי: "מדובר בתיק בעל ראיות רבות במיוחד ולא יכול להיות ספק בכך שמדובר בפעילות שיטתית, חד משמעית, שבה המערער שלח מכתבים שבעזרתם ציפה לקבל סכומי כסף שלא הגיעו לו מהמתלוננים ואשר בגינם לא סיפק שירותים" (עמ' 9 להכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי; וראו לעניין זה גם את החלטת בית משפט השלום בתל-אביב, בת.פ. 1008/04, מיום 19.6.05, בעמ' 122 ואילך). כך או כך, אותה טענה בדבר "טעויות אפשריות" היא טענת ערעור מובהקת, אותה העלה המבקש בפני בית המשפט המחוזי, והיא נדונה לגופה ונדחתה, לאחר שנמצא כי מדובר בטעויות "שוליות וזניחות", אשר אין בהן כדי להשליך על התמונה כולה.

באשר לטענה כי פסקי דין שניתנו לטובת חברת עמית, יש בהם כדי ללמד על חפותו של המבקש, גם בה לא מצאתי ממש. נדמה כי המבקש היה מיטיב לעשות אם היה טורח להדגיש, ולו לשם האיזון, כי היו גם תביעות אחרות שהגישה החברה והן נדחו, כפי שראוי היה להדגיש כי פסקי הדין עליהם הצביע קדמו להרשעתו, ועל כן יכול היה להתבסס עליהם במהלך משפטו, ולחלופין, רשאי היה לעתור להתיר את הגשתם בשלב הערעור.

עניין נוסף עליו מלין המבקש, מכוון לפלט או פלטים בהם פורטו שיחותיהם של המתלוננים, ואשר לטענת המבקש, לא נמסרו לידיו. בסוגיה זו מקובלת עלי הטענה כי נודעת חשיבות לרשימות השיחות שקיימו המתלוננים, הואיל ואלו היו עשויות לאמת או להפריך את טענתם של האחרונים, לפיה לא פנו לחברה ולא קיבלו את שרותיה. אולם, גם אם אניח כי מאן דהוא החליט, ואפילו ממניע פסול, שלא להעמיד לרשות המבקש את אותם פלטים, לא נהיר לי מדוע לא טרח המבקש עצמו להפנות בקשה ברוח זו לבית המשפט שדן בעניינו בראשונה. והרי מותר להניח כי גם אם לא היו נחשפים פלטי השיחות במלואם מחמת ההגנה על פרטיותם של הדוברים, עדיין היתה נמצאת דרך להבטיח עיון חלקי בהם. משלא פעל המבקש בדרך זו, על כורחי תהיתי אם אין בכך כדי ללמד כי בטענתו דהיום אין ממש.

9.לסיכום, מסקנתי היא כי אף אחת מן הטענות שהעלה המבקש בבקשתו, אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר, באשר אין בידי המבקש "ראיות חדשות", ובווודאי לא כאלו שיש בהן כדי לאיין את הרשעתו. יתרה מכך, גם הטענה בדבר עיוות דין אינה נסמכת על תשתית כלשהי, ועל כן דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה.