מ"ח 10468/06 רעיד קבוע נ. מדינת ישראל

1.

זוהי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

נגד המבקש הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בו יוחסו לו עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, נהיגה ללא רישיון לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה התשכ"א-1961, וכן עבירה של נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. נטען, כי ביום 24.8.01 נהג המבקש בטרקטורון, מבלי שהיה בידו רישיון נהיגה או ביטוח בר תוקף, ומאחוריו ישב המנוח - עלי גבוע ז"ל. עוד נטען, כי במטרה לבצע עקיפה נכנס המבקש לנתיב הנסיעה הנגדי, והתנגש חזיתית בכלי-רכב אחר שהגיע ממול. כתוצאה מהתאונה נהרג המנוח, ואילו המבקש עצמו נפצע. בפתח המשפט, כפר המבקש בעובדות שיוחסו לו, וטען כי לא הוא כי אם המנוח היה זה שנהג בטרקטורון בעת קרות התאונה.

בתאריך 11.7.2004 התייצבו הצדדים בפני בית-המשפט והודיעו כי גיבשו הסכם טיעון, מכוחו עתרה המאשימה לתקן את כתב-האישום ולהמיר את עבירת ההריגה בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. המבקש מצידו, הודה בעובדותיו של כתב-האישום המתוקן, ובית-המשפט המחוזי הרשיעו בעבירות שיוחסו לו. במקביל להליך הפלילי, נפתח כנגד המבקש הליך נוסף, אזרחי, שבו הוא נתבע על-ידי עיזבון המנוח. במסגרת הליך זה, ובטרם ניתן גזר-הדין בהליך הפלילי, העיד המבקש, וטען כי המנוח היה זה שנהג, וכי הודאתו במסגרת ההליך הפלילי מקורה בהסכם הטיעון בו נקשר, ואת הסכמתו לו נתן נוכח לחץ רב שהופעל עליו. בפתח הדיון שהתקיים במשפטו מסרה המשיבה מידע זה לבית-המשפט המחוזי, אולם המבקש דבק בהודאתו (" אני אינני חוזר בי מהודאתי בפני בית משפט זה ", ראו עמ' 33 לפרוטוקול הדיון), ובהמשך נגזרו לו שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות ו-12 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף, נפסל המבקש מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של עשר שנים. המבקש לא ערער על פסק-הדין, והוא הפך לחלוט.

2.

את עתירתו הנוכחית למשפט חוזר מבסס המבקש על העילות של הצגת ראיות חדשות שעשויות, לטענתו, לשנות את תוצאות המשפט לטובתו ועל העילה של עיוות דין, הקבועות בסעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. המבקש עותר להתיר לו לחזור בו מהודאתו בפני בית-משפט המחוזי, וטוען כי לא הוא שנהג בטרקטורון עובר לתאונה, אלא המנוח. לגרסתו, בשל לחץ ומצוקה בהם היה נתון ושמקורם בבא כוחו דאז, מצא עצמו כבול בהסכם הטיעון והודה בעבירה אותה לא ביצע. עוד טוען המבקש, כי בוחן התנועה ערך חקירה רשלנית, ולא נתן את דעתו להשלכות שהיו אמורות להיות מבחינת הפגיעה הגופנית שהיתה צריכה להיגרם לו, באם אכן היה הנהג בעת התאונה. לטענתו, מסקנת הבוחן, לפיה הוא זה שנהג בטרקטורון, נשענה כל כולה על עדותו של עד ראיה לתאונה, וכן על ההנחה לפיה המבקש הוא בעליו של הטרקטורון. להשקפתו, הודאתו של עד ראיה זה לוקה בחוסר מהימנות, שכן מעדות שנמסרה במסגרת ההליך האזרחי עולה כי הוא כלל לא היה במקום בו טען בחקירתו כי ראה את הנהג עובר לתאונה. ועוד טוען המבקש, כי הוא לא היה בעליו הרשום של הטרקטורון. לבסוף מציין המבקש, כי אף "קרנית" - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, מצדדת במסגרת ההליך האזרחי בטענתו, לאמור, הוא לא נהג בטרקטורון.

3.

המשיבה, בחוות- דעת מטעמה, מתנגדת לקיומו של משפט חוזר, הואיל ולהשקפתה לא הוכחה עילה לכך. לדידה, אין הצדקה לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו בפני בית-משפט קמא, מה עוד שהוא נמנע מלערער על פסק-הדין. המשיבה מדגישה כי המבקש עמד על הודאתו, גם לאחר שבאת כוחה של המאשימה יידעה את בית-משפט קמא, כי במסגרת ההליך האזרחי טוען המבקש שלא הוא נהג בטרקטורון. עוד טוענת המשיבה, כי המבקש אינו מציג תשתית עובדתית מוצקה אשר תתמוך בטענה בדבר לחץ שהופעל עליו מצד בא כוחו דאז, ותצדיק את עריכתו של משפט חוזר. בעניין זה נטען, כי המבקש אף לא צירף לבקשתו את עמדתו של בא כוחו דאז. לבסוף, נטען כי בנסיבות אלו אין מקום להיזקק לטענות עובדתיות הנוגעות לחומר הראיות בתיק אותן מעלה המבקש.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר מאזנת בין שני עקרונות: באחד גלומה השאיפה לגילוי וחשיפת האמת, ממנה נגזר הצורך במנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם. מן העבר השני, ניצב העיקרון בדבר סופיות הדיון, המשמיע אותנו, כי רק מקום בו קמה אחת העילות הקבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט, ייעתר בית-המשפט לבקשה למשפט חוזר (השוו: מ"ח 11807/04 פלד נ' מדינת ישראל , לא פורסם; מ"ח 5927/03 ליוברסקי נ' מדינת ישראל, לא פורסם; מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 559; מ"ח 7558/97 בן-ארי נ' מדינת ישראל

נג(1)433, 444).לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה – באתי לכלל מסקנה כי אף אחת מאותן עילות אינה מתקיימת במקרה דנן. הרשעתו של המבקש בבית-המשפט המחוזי התבססה על הודאתו בעובדותיו של כתב-האישום המתוקן. הודאה זו היא שייתרה את הצורך לבחון לגופה את חוות-דעתו של בוחן התנועה, וכן את מהימנות גרסתו של עד הראייה. אם סבר המבקש כי הרשעתו בעבירות לא תעשה עמו צדק ואף תהיה כרוכה בעיוות-דין, כל אשר היה עליו לעשות הוא להימנע מהודאה, לנהל את משפטו כסדרו ולשטוח בפני בית-המשפט את הטענות אותן פירט בבקשתו הנוכחית. אולם, המבקש בחר ללכת בדרך אחרת כאשר העדיף

- וחזקה עליו שהיתה זו בחירה מושכלת - להודות בעובדות ולהסתפק בעונש מתון יחסית נוכח תיקון כתב-האישום. למותר לציין, כי בפני המבקש היתה פתוחה הדרך לבקש מבית המשפט להתיר לו לחזור בו מהודאתו, במהלך הדיון בעניינו ואף במסגרת ערעור שהיה יכול להגיש, אולם הוא לא עשה כן, וגם עניין זה מעורר סימני שאלה (השוו: מ"ח 7152/03 יחזקאל זפט נ' מדינת ישראל ,

לא פורסם). ברי כי הליך של משפט חוזר - שאחד מיסודותיו הוא ההכרה בעקרון סופיות הדיון – לא נועד לשמש כערכאת ערעור, וייעודו אף אינו לבוא במקומם של הליכי הערעור הקבועים בדין (מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל , לא פורסם; מ"ח 5600/05 מזרחי נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

אף לגופו של עניין, סבורני כי המקרה שלפני אינו יכול לבוא בגדר אותם מקרים מיוחדים המצדיקים ליתן לנאשם רשות לחזור בו מן ההודיה. בית-משפט זה קבע בשורה של פסקי-דין, כי שיקול מכריע בבחינת בקשה לחזרה מהודיה הוא עיתוי הגשתה. ככלל, נפסק יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט, רק בנסיבות חריגות כאשר קיימת הצדקה לעשות כן (וראו גם את סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). ברם, היתר המתבקש על-ידי מי שגזר-הדין בעניינו כבר ניתן, יינתן רק בנסיבות נדירות, שאם לא כן הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהא למעשה מותנית בחומרת העונש המוטל עליהם, בבחינת חכמה שלאחר מעשה (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 572; ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(4) 145, 152; ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). יודגש, טענות נגד הייעוץ המשפטי שניתן לנאשם, ובהן הטענה בדבר לחץ פסול שהופעל עליו להביאו להסכים להסדר טיעון, יכול שיצדיקו חזרה מן ההודיה. הצדקה שכזו תמצא, למשל, מקום שבא כוחו של הנאשם פעל מתוך מניעים זרים תוך הפרת אמונים כלפיו (ע"פ 5622/03 הנ"ל, בעמוד 153). ברם, אין בהמלצתו של סנגור לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה צפוי לו עונש כבד יותר, כדי לשלול את רצונו החופשי של המבקש. בידיו של המבקש נתונה היתה הבחירה שלא לקבל את עצת בא כוחו, לעמוד על חפותו ולנהל את המשפט (ע"פ 945/85 הנ"ל, בעמוד

579; ע"פ 3991/04 הנ"ל, בעמוד 5). לא זו אף זו, עיון בפרוטוקול הדיון מיום 31.1.05 מעלה, כי הודאתו של המבקש נמסרה לא רק מפי סנגורו, אלא גם מפי המבקש עצמו, שבחר לא לחזור בו מהודאתו.

באשר ל"ראיה החדשה" אליה מפנה המבקש – ראיה זו מתייחסת לעדות שניתנה במסגרת ההליך האזרחי שהוגש נגד המבקש. ברם, עדות זו ניתנה לפני זמן רב, ביום 10.7.05, ואילו הבקשה הנוכחית לעריכתו של משפט חוזר הוגשה למעלה משנה לאחר מכן – ביום 18.12.06. כאן המקום להזכיר כי תקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז-1957 קובעת, כי בקשה למשפט חוזר יש להגיש "תוך 90 יום מן היום אשר בו נודע למבקש על קיום אחת מן העילות", לשון התקנה. מועד זה חלף לפני זמן רב ולא מצאתי כל נימוק לשיהוי הרב שבהגשת הבקשה. במצב דברים זה – ומבלי להתייחס לתוכן העדות – אין מנוס מהמסקנה כי עתירתו של המבקש לחזור בו מהודאתו היא פועל יוצא של הכרתו המאוחרת בהשלכותיה, על ההליך האזרחי המתנהל נגדו. מכאן מסקנתי הנוספת, כי מוטב היה לה לבקשה זו לולא הוגשה, באשר כמוה כשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, ועל כן אני מחליט לחייב את המבקש לשלם הוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של 10,000 ש"ח.

הבקשה נדחית.