מ"ח 7152/03 יחזקאל זפט נ. מדינת ישראל

מבוא

1.בתאריך 25.7.00, כחודש לאחר מעצרו בחשד לביצוען של עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים (ניסיון לייבא 40 ק"ג קוקאין מוונצואלה לישראל), חתם המבקש, יחזקאל זפט (להלן - "המבקש"), על מה שמכונה בפי הכול כ"הסכם עד-מדינה". באותו הסכם התחייב המבקש למסור למשטרת ישראל מידע על עבירות הסם בהן נטל חלק, שמות המעורבים האחרים באותן פרשיות, וכן לסייע באיסופן של ראיות מפלילות נגד אותם מעורבים ולהעיד מטעם התביעה במשפטם. בתמורה התחייבה משטרת ישראל שלא להגיש נגד המבקש כתבי אישום בגין עבירות הסם, וכן להעניק לו זהות חדשה, כרטיס טיסה לחו"ל, וסכום של 10,000 דולר. למבקש גם הובהר מה תהיה התגובה על הפרת ההסכם, ובלשון סעיף ט"ו של אותו מסמך:

"במידה והעד [המבקש] יפר תנאי מתנאי הסכם זה, או את ההסכם כולו יעמוד לדין בפרשות המפורטות. חומר הראיות שנאסף קודם להסכם ולאחריו ישמש כנגדו בבית המשפט".

בעקבות חתימתו על ההסכם שוחרר המבקש ממעצרו ונאסר עליו לצאת מישראל, אך הוא נמלט ממנה באמצעות דרכון מזויף. בהמשך אותר המבקש בנמיביה ונעצר על ידי שוטרים מדרום אפריקה, ואלה מסרו אותו לשוטרים שהגיעו מישראל ושבו עמו ארצה בתאריך 12.2.2001.

2.בחודש מרץ 2001 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום נגד המבקש אשר ייחס לו מספר אישומים, רובם בעבירות של ייבוא או ניסיון לייבא סם מסוכן לישראל. בפתח משפטו טען המבקש כי יש לבטל את כתב האישום בעילה של "הגנה מן הצדק", הואיל והליכי מעצרו בנמיביה, העברתו לדרום אפריקה ומשם לישראל, נגועים באי-חוקיות ואף גובלים בעבירת חטיפה. את הטענה הזו דחה בית המשפט המחוזי, ובלשונו (ראו עמוד 32 להחלטה):

"...בדיקת פעולותיה של המדינה, איננה מגלה כל פגם חוקי או אפילו מוסרי. היא פנתה בדרכים המקובלות, בבקשה לאיתור ולמעצר הנאשם, עם כוונה מוצהרת להגיש בקשת הסגרה, עם מעצרו כדין באיזו מהמדינות האחרות.

בידי המדינה היה צו מעצר, שהוצא כדין ובתום לב, כלפי אדם שהפר הוראה חוקית והסכם עמו (מטעמים שבדעתו להעלות במהלך הדיון, ובהם כורח) וברח מן הארץ תוך שימוש בדרכון מזויף, לאחר שנחשד בעבירות קשות מאוד על פקודת הסמים.

צו המעצר הורה למשטרה לעצור אותו בכל מקום ובכל עת, ולהביאו בפני בית המשפט בתוך 24 שעות, כפי שנעשה.

אין ספק, שהקריאה למשטרת ישראל, לבוא ולקחת את הנאשם, קיצרה את הדרך והקלה עליה (כפי שאולי חסכה לנאשם המתנה בבית כלא נמיבי או דרום אפריקאי, עד סיום הליכי ההסגרה). לבטח רווח למשטרה, וסביר להניח שהיא לא עמדה על קיומם של הליכים פורמליים, הנדרשים על פי חוקה של איזו מהמדינות שעזרו בתפיסתו ומסירתו של הנאשם.

אך מי אני שאבדוק חוקיות תפיסתו ומסירתו של הנאשם, ע"י מדינה אחרת? ומדוע אבדוק חוקיות מעשיה (גם אם גרמו עוול לנאשם, ופגעו בזכויות יסוד שלו להליך ראוי), אם נדרש אני לבדוק רק את מעשיה של מדינת ישראל?".

בעקבות אותה החלטה הגיש המבקש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 6317/01), אשר נדחתה על הסף מן הטעם שמדובר בהחלטה בהליך ביניים במשפט פלילי עליה ניתן לערער במסגרת הערעור על פסק-הדין.

3.בהתחדש ההליכים בעניינו עתר המבקש לקיומו של משפט זוטא באשר לקבילות הודאות שנרשמו מפיו במהלך חקירתו. הוא טען כי ההודאות ניתנו על ידו שלא מרצון חופשי ומחמת פיתוי אשר מקורו היה בטובות ההנאה שהובטחו לו בהסכם עם המדינה. כן נטען כי ראוי לפסול גם את ההודאות אשר נרשמו מפי המבקש באפריקה טרם הבאתו לישראל, הואיל וההליכים שם היו בלתי חוקיים ו/או בלתי ראויים. בהחלטתו מיום 15.11.2001 דחה בית המשפט את טענות המבקש לעניין הודאותיו, והודיע כי את נימוקיו ימסור במסגרת הכרעת הדין. אולם בסופו של דבר לא נדרש בית המשפט גם לעניין זה, הואיל ובחודש ינואר 2002 הודיעו באי-כוח הצדדים, על דעתו של המבקש, כי גיבשו ביניהם הסכם-טיעון במסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן שייחס למבקש את אלה:

א.ייבוא של אלפי כדורי סם מסוכן מסוג MDMA בחודש אפריל 1999.

ב.ייבוא של כ-40 אלף כדורי MDMA בחודש מאי 1999.

ג.ייבוא של 2 ק"ג סם מסוכן מסוג קוקאין לישראל בחודש יולי 1999.

ד.ניסיון לייבא כ-40 ק"ג קוקאין לישראל בחודש יוני 2000.

ה.החזקתו של נשק (אקדח) שלא כדין.

ו)הפרתה של הוראה חוקית, שימוש במסמך מזויף, ושימוש שלא כחוק בדרכון שאינו שלו.

בתאריך י"ט בטבת תשס"ב (10.1.2002) הודה המבקש, מפיו-שלו ובאמצעות בא-כוחו, בעובדותיו של כתב האישום המתוקן והורשע, ובמסגרת הטיעון לעונש, ומכוח ההסכם שבין בעלי הדין, הגבילה התביעה את עתירתה לעונש של 12 שנות מאסר בפועל. מאידך, לא נטלה ההגנה על עצמה מגבלה כלשהי, ואף טענה כי המבקש מילא את מרבית התחייבויותיו על פי ההסכם עם המדינה עד לבריחתו מישראל, ועל כן ראוי להשית עליו עונש מתון שיביא בחשבון רק את העבירות הנוספות שביצע מאז החליט להימלט מהארץ. את הטיעון הזה דחה בית המשפט המחוזי באומרו כך (סעיף 15 לגזר הדין):

"הנאשם הפר את ההסכם, וברח (לא עזב) לחו"ל, ושוב אין המדינה חיבת לכבד התחייבותה הראשונית; בין אם ברח כדי לעשותה לצחוק, ובין אם מתוך חשש לחייו (כפי הסיבה הנראית בעיני הגיונית יותר).

אין דינו של מי שמכבד את ההסכם במלואו, כמי שמפר אותו; ואין דינו של מי שמודה מיד, כדינו של מי שמנהל דיון ארוך ומתיש.

בשום פנים ואופן, אין להסתפק בהענשתו של הנאשם על העבירות הנספחות בלבד, כעתירת הסניגור. הוא עבר עבירות חמורות ומתוחכמות ואיננו נשפט היום על הפרת הסכם, אלא על ביצוען ".

חרף האמור, סבר בית המשפט המחוזי כי ראוי לה למדינה ללכת לקראת המבקש יותר משעשתה, הואיל והוא חשף בפניה עבירות ובכך הביא להרשעתם של העבריינים אשר נטלו חלק בביצוען. בסופו של יום גזר בית המשפט המחוזי למבקש 9 שנות מאסר ושנתיים מאסר-על-תנאי.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית המשפט העליון (ע"פ 1941/02) אשר כוון כנגד העונש בלבד. הוא טען כי יציאתו מישראל נבעה מחשש לחייו, והוא חזר וטען כי נכון היה לגזור את עונשו בגין העבירות המאוחרות בלבד. את ההשקפה הזו דחתה ערכאת הערעור אשר בעמ' 2 לפסק הדין אמרה כך:

"דין הערעור להידחות. העבירות בהן הורשע המערער הן מהחמורות ביותר, ולולא עיסקת הטיעון היה זה מן הראוי להטיל עליו עונש חמור בהרבה. בית המשפט התחשב בשל נסיבות העניין, והטיל על המערער עונש בן תשע שנים - שהוא נמוך מהמקסימום על פי עיסקת הטיעון. אין כל יסוד להקלה נוספת מצידנו".

הבקשה למשפט חוזר

5.את עתירתו לקיום משפט חוזר ביסס המבקש על אותן טענות ששימשו את הגנתו בפני בית המשפט המחוזי, ואת ערעורו בבית המשפט העליון. על פי השקפתו, הוא לא הפר את ההסכם שכרת עם המדינה, אדרבא, הוא סיפק לחוקרים ראיות ומידע אשר שימשו להגשתם של כתבי אישום נגד מעורבים אחרים, וכתוצאה מכך נושאים אלה עתה בעונשם בבית האסורים. באשר לבריחתו מישראל, שב המבקש וטען, כי עשה זאת הואיל וחשש לחייו ולחייהם של בני משפחתו. המבקש חוזר ומלין על הליכי מעצרו בנמיביה והבאתו לישראל, וכל אלה חייבו לדעתו עונש מתון, ומשהדבר לא נעשה עותר המבקש לקיים משפט חוזר, כפי שהדבר הוצע לו, לטענתו, על ידי בית המשפט העליון במהלך שמיעת ערעורו.

היועץ המשפטי לממשלה סבור כי המבקש לא הוכיח אף אחת מהעילות לקיומו של משפט חוזר, ועל כן נכון לדחות את הבקשה. עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה מקובלת עלי, ולהלן אבהיר את מסקנתי.

דיון

6.המסגרת הנורמטיבית לעניין קיומו של משפט חוזר מעוגנת בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984. כבר נפסק לא אחת כי שני עקרונות מנחים את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לקיום משפט חוזר: באחד גלומה השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, בעוד האחר מבטא את השאיפה לסופיות הדיון (מ"ח 7929/96,

אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1) 529, 559; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1), 433, 443; מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פד"י נו(3), 354).

נדמה כי אין צורך לומר שהסמכות הקבועה בסעיף 31(א) הנ"ל נתונה מרגע שפסק הדין בעניינו של נאשם הפך חלוט, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. מכאן, שמשפט חוזר לא נועד לשמש הליך נוסף של ערעור, ונקודת המוצא היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקתו, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול של סופיות הדיון (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241, 248).

7.המבקש השתית את בקשתו על העילה שבסעיף 31(א)(4) לחוק, לאמור, "נתעורר חשש של ממש" כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין, אולם חוששני שעילה זו אינה מתקיימת בעניינו. כאמור, הרשעתו בבית המשפט המחוזי התבססה על הודאתו בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, אשר כלל בעיקר את האישומים שהתייחסו לעבירות הסמים אשר בוצעו על ידו ועל ידי אחרים בשנים 1999 ו-2000. אם סבר המבקש כי הרשעתו בעבירות הסמים לא תעשה עמו צדק ואף תהיה כרוכה בעיוות-דין, כל אשר היה עליו לעשות הוא להימנע מהודאה בעובדות ולנהל את משפטו כסדרו. לו נהג כך, יכול היה לבקש את הכרעת בית המשפט גם בשאלת העבירות בהן ראוי ונכון להרשיעו, אך המבקש בחר ללכת בדרך אחרת כאשר העדיף להודות ולהסתפק בעתירה לעונש מתון לנוכח הסיוע שנתן למשטרת ישראל עד למועד יציאתו מהארץ.

בפני המבקש היתה פתוחה דרך נוספת כדי להשיג על הרשעתו והעונש אשר הושת עליו. כוונת הדברים לכך שהמבקש יכול היה לערער בפני בית המשפט העליון גם על הכרעת הדין, ואף לבקש להתיר לו לחזור בו מהודאתו כדי שניתן יהיה לקיים את המשפט מראשיתו. אך גם מכך הוא נמנע, ואת ערעורו הפנה כנגד העונש בלבד, ועל כן לא נותר למבקש במצב זה אלא להלין על עצמו. עם זאת, ראוי להוסיף ולהדגיש, כי גם בהעדר ערעור על ההרשעה היו השגותיו של המבקש על היקף הרשעתו והשלכותיה על העונש לנגד עיניו של בית המשפט העליון, ומה אעשה אם את כל אלה דחה בית המשפט לאחר שמצא כי לא זו בלבד שהעונש אינו מגלה פן לחומרה, אלא דווקא לקולא.

8.לנוכח כל האמור דין הבקשה להידחות, וכך אני עושה.