רע"פ 395/12 טובה גוזלן נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת הלמן) מיום 5.1.12 בתיק ע"פ 32799-09-11, בגדרו התקבל חלקית ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שאן (סגנית הנשיא מרדכי) מיום 4.8.11 בתיק תו"ח 18095-03-09. עניינו של התיק דחיית בקשה לחזרה מן ההודיה בעבירות של הפרת צוים שיפוטיים ואי-קיום החלטות קודמות בגין עבירות תכנון ובניה.

רקע והליכים

ב.

ראשיתו של ענייננו בהליך קודם - עמ"ק 20298/05 - במסגרתו הורשעו המבקשים ב-23.2.06 בבית משפט השלום בבית שאן, על-פי הודאתם, בכתב אישום המייחס להם עבירות שונות של תכנון ובניה, במסגרת הקמתו של גן אירועים ללא היתר על חוף הכינרת. בין היתר הכשירו המבקשים שטח של 2,000 מ"ר לצורך שימוש בו כמגרש חניה, החלו לבנות רחבת בטון בשטח 700 מ"ר, הקימו גדר באורך של למעלה מ- 300 מטרים ועוד. לפי המתואר בגזר הדין, צו מינהלי להפסקת העבודות הוצא ביום 27.7.04, אולם העבודות לא הופסקו. בהסדר הטיעון בין הצדדים הוסכם אז, בין היתר, כך:

"מוסכם שצו הריסה וצו איסור שימוש ייכנסו לתוקף בעוד 12 חודש מהיום (23.2.06) ..." (פרוטוקול הדיון מיום 23.2.06)

ביום 4.4.06 נגזר דינם של המבקשים. בין היתר, הושת על המבקשים 2-1 עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי וקנס בגובה 25,000 ₪; על המבקשת 3 הושת קנס בגובה 80,000 ₪. בית המשפט הורה על הריסת המבנים לא יאוחר מיום 1.4.07, וכן הוציא צו שיפוטי להפסקת עבודות. ביום 23.1.08 נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע ההריסה, אולם הוחלט לאפשר למבקשים להיערך, ועל כן נדחה מועד הביצוע לתאריך 1.4.08; הובהר, כי דחיות נוספות לא יינתנו.

ג.

כתב האישום נשוא הליכנו הוגש בתאריך 31.3.09, ועניינו הימנעות המבקשים מהריסת המבנים נשוא ההליך הקודם, אי קיום צו הפסקת ההליכים השיפוטי והמשך שימושים במבנים לצורך הפעלת גן האירועים. בנוסף הואשמו המבקשים בהקמת מבנה בלתי חוקי נוסף שגודלו 50 מ"ר על הקרקע ללא היתר. בישיבה שנערכה בתאריך 18.3.10, אליה לא הגיעו המבקשים, הודה בא כוח המבקשים דאז, עו"ד פרח, בשמם, תוך הסתייגות מסוימת לעניין האישום הנוסף. באת כוח המשיבה הסכימה להסתייגות, ובאותו יום הורשעו המבקשים בהתאם. התיק נקבע לטיעונים לעונש ליום 23.5.10. לישיבה בתאריך זה הגיע עו"ד פרח, שוב ללא המבקשים, וביקש לשחרר עצמו מייצוג המבקשים בשל ניגוד עניינים. בקשתו נענתה, ומועד הטיעונים לעונש נדחה ליום 4.7.10. גם לישיבה זו נמנעו המבקשים מהגיע, ועל כן הוצא כנגדם צו הבאה. מועד הטיעונים לעונש נדחה לתאריך 9.11.10, ולישיבה זו הגיעו המבקשים מיוצגים על-ידי עו"ד אייזנברג. עו"ד אייזנברג ביקש, כי יתאפשר למבקשים לחזור בהם מהודייתם. מפרוטוקול הדיון באותו היום עולה, כי עו"ד אייזנברג פירט את טיעוניו לעניין זה, אך אלה לא נרשמו מפורשות. במהלך הישיבה התברר שגם עו"ד אייזנברג מצוי בניגוד עניינים, ועל כן התפטר מייצוג. מועד הטיעונים לעונש נדחה ליום 21.12.10, ולאחר מכן נדחה שוב.

ד.

ביום 3.3.11 הוגשה לבית המשפט בקשה בכתב מטעם המבקשים, להתיר להם לחזור בהם באופן חלקי מהודייתם. נטען שם, כי הבקשה מוגשת לאחר שטיעוניו של עו"ד אייזנברג לעניין החזרה מן ההודיה לא זכו להתייחסות, ועל כן מתבקשים שני תיקונים בכתב האישום: הראשון, עניינו פרק הזמן המדויק בו לא קיימו המבקשים את החלטות בית המשפט. השני, טענתם כי השימוש בקרקע לצורך גן האירועים אינו שימוש חורג מתכנית, אלא שימוש חורג הטעון היתר, ללא היתר. המשיבה סירבה לבקשת החזרה מן ההודיה בכללותה, והתנגדה קונקרטית לטענה השניה בדבר סיווג העבירה, אולם הסכימה להבהרה לעניין פרק הזמן בו לא קויים צו ההפסקה השיפוטי. עוד ציינה באת כוח המשיבה, כי טענותיו של המבקש אינן נוגעות לעצם האישומים אלא לעניין העונש, ועל כן יוכל להעלותן בדיון בטיעונים לעונש. בהחלטה מיום 8.3.11

נקבע, כי הצדדים יבואו בדברים ויציגו עובדות מוסכמות.

ה.

בישיבה מיום 2.5.11 ביקש בא כוח המבקשים לדחות את הדיון בבקשה, אולם ציין: "הגענו היום מוכנים לטעון לעונש"; זאת, מבלי שהתבררה, שוב, טענת החזרה מן ההודיה. ביום 17.7.11 ביקשו המבקשים, פעם נוספת, לשחרור בא כוחם מייצוג – ונזכיר, כי מדובר בבקשה שלישית במספר -

וביקשו דחיה נוספת לשם מציאת בא כוח חדש. בית המשפט דחה את הבקשה, בציינו כי התנהלות המבקשים בתיק זה – לרבות אי הגעתם לדיונים והחלפת הייצוג מספר פעמים - הביאה גם כך להימשכות מיותרת של ההליכים, ואין מקום להימשכות נוספת. בטיעונים לעונש באותו היום, הבהירה המשיבה כי הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה לעניין פרק הזמן בו לא קיימו המבקשים את הצוים השיפוטיים (כזכור מעלה, מדובר בתיקון הראשון אשר התבקש בכתב האישום). בקשתם השניה של המבקשים לעניין סיווג העבירה, נטענה במעמד זה במסגרת הטיעונים לעונש (ע' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 17.7.11).

ו.

ביום 4.8.11 נגזר דינם של המבקשים בתיק נשוא ענייננו. בית משפט השלום ציין, כי המבקשים זילזלו בהוראות בית המשפט ובצוים שהוצאו כנגדם, ובמשך שנים ארוכות לא פעלו להריסת כל המבנים, ולא הפסיקו את השימוש בהם. כן נדחתה טענת המבקשים, לפיה יש להקל בעונשם בשל ההתקדמות בהליכי התכנון; נקבע לעניין זה, כי מתן היתר להפרת חוקי הבניה כיון שהליכי התכנון מתקדמים באיטיות ייצור פתח להפקרות בתחום זה. לכן, הפעיל בית המשפט כלפי המבקשים 2-1 את המאסר המותנה שהושת עליהם במסגרת ההליך הקודם, וכן הטיל עונש מוסף של 4 חודשי מאסר

בפועל בגין תיק זה, שירוצו בחופף. בנוסף, בין היתר, הוטלו על המבקשים 2-1 עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי, הופעלה ההתחייבות בגובה 150,000 ₪ והוטל על המבקשת 3 קנס בגובה 200,000 ₪.

ז.

ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה ברובו. בערעור העלו המבקשים לראשונה טענות נגד הודאתו של עו"ד פרח שניתנה, כך נטען, שלא על דעתם ומבלי שנכחו בדיון, וכן העלו לראשונה טענות הנוגעות להגנה מן הצדק ואכיפה בררנית. בית המשפט דחה טענות המבקשים לעניין הבקשה לחזרה מן ההודיה בבית משפט השלום בציינו, כי עולה מהדיונים שהטענה נזנחה, ואשר לטענות אשר מועלות לראשונה בבית משפט זה, אין לקבלן כיון שאין ערכאת הערעור המקום ההולם לבירור טענות מעין אלה. לבסוף נקבע, כי שעה שהבקשה מועלית, הלכה למעשה, לראשונה בפני ערכאת הערעור ולאחר שהוכרע ונגזר דינם של המבקשים, נדרשים טעמים כבדי משקל כדי לאפשר את החזרה מן ההודיה, וכאלה אינן בנמצא. אשר לעונש נקבע, כי העונש שהושת על המבקשים אינו בלתי סביר, אולם לא נותן משקל מספק לנסיבותיה האישיות של מבקשת 1, ועל כן עונשה הומר בעבודות שירות.

הבקשה

ח.

בקשה זו הוגשה ביום 12.1.12 ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע. נטען על-ידי באת הכוח החדשה, הרביעית במספר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שטענת המבקשים לחזרה מן ההודיה נזנחה בבית משפט השלום, בעוד המבקשים סברו שבית המשפט דחה את טענתם, ולא היה באפשרותם לערער על קביעה זו שכן אין ניתן, כידוע, לערער על החלטות ביניים בהליך פלילי. בהמשך נטען, כי כיוון שפרוטוקול הדיון מיום 23.2.06 אינו מפורט, לא ניתן לקבוע שטענות המבקשים לעניין החזרה מן ההודיה הועלו לראשונה בפני ערכאת הערעור, שכן יתכן שהועלו אז, ואילו הבקשה השניה שהוגשה בכתב אינה מפרטת בהכרח את מלוא טענותיהם. לגופה של טענת החזרה מהודיה נטען, כי המבקשים לא היו נוכחים בעת ההודיה ועל כן נפגעה זכותם החוקתית להליך הוגן; כך במיוחד, שעה שהודיית בא כוח המבקשים דאז נעשתה, כנטען, בעקבות לחץ שהפעיל עליו בית המשפט.

דיון והכרעה

ט.

לאחר עיון, אין בידי להיעתר לבקשה. בקשת רשות ערעור נשקלת ככלל במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית בעלות חשיבות מדל"ת אמות המקרה הקונקרטי ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 3503/04 אהרון נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(4) 673 ) ); וכן במקרים חריגים נוספים, מטעמי אי-צדק ניכר שנגרם למבקש (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1430/11 פלוטניק נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)). ענייננו אינו בא בגדרם של אלה או אלה. טענתם של המבקשים לפיה נפגעה זכותם להליך הוגן בכך שההליך נוהל לא בפניהם תמוהה, שכן המבקשים הם שבחרו שלא להגיע לישיבה בה הוכרע דינם - וכן לשתי הישיבות שלאחר מכן - ולשם הבטחת התייצבותם נדרשה הוצאת צוי הבאה; על כן, אין להם להלין אלא על עצמם, ויש משום השתק שיפוטי, והדברים נאמרים בלשון זו כדי שלא לנקוט לשון חריפה, בהעלאת הטענה; מה גם שהמבקשים נכחו לבסוף בישיבה בה התקיימו הטיעונים לעונש, וניכר כי לא עמדו על חזרתם מההודיה בשלב זה. אשר לטענתם לפיה הופעל לחץ על עו"ד פרח להודות באישומים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי אין טענה זו מבוססת, ולבית משפט זה אף לא הוגשה תגובתו של עו"ד פרח לעניין. מכאן, שאין מקום לשקול רשות ערעור בגלגול שלישי.

י.

לגופם של דברים ומעבר לצורך: אשר לבקשה הראשונה לחזרה מן ההודיה, טוענים כאמור המבקשים כי לא ידוע מה נאמר בדיון. ואולם, המבקשים עצמם נכחו בדיון, ועל כן תמהני מה מונע בעדם לספר אילו טיעונים הועלו באותה ישיבה (המבקשים גם נמנעים מהגשת תגובתו של עו"ד אייזנברג לעניין)? משאלה לא פורטו, אין לי אלא להניח שמדובר באותן טענות שהועלו בכתב בבקשה השניה, כפי שאלה נזכרו מעלה. טענות אלה למעשה קיבלו מענה, בכך שהמשיבה הסכימה כאמור לעניין פרקי הזמנים, ובכך שלעניין סיווג העבירה טענו המבקשים במעמד הטיעונים לעונש. לכן, ניכר כי המבקשים זנחו את בקשתם לחזור בהם מהודייתם לאחר שהתרצו מתגובת המשיבה, ולא כיון שסברו שזו נדחתה על-ידי בית המשפט; גם המשמעות האופרטיבית של אותה חזרה מן ההודיה, נוכח הסכמת המשיבה, לא היה בה כדי לסייע בממש למבקשים, שעה שלא חלקו על חלק הארי של העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

יא.

גם אילו הנחתי לטובת המבקשים כי לא זנחו את טענתם לעניין החזרה מן ההודיה בבית משפט השלום, הנה אף לגופה לא היה מקום לקבל את הבקשה שעה שלא נטענו כלל טענות לפגמים שנפלו לכאורה בעצם ההודיה. ההלכה לעניין חזרה מהודיה קובעת כך:

"לבית-המשפט נתון שיקול-הדעת - על-פי הסמכות המסורה לו בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי - להתיר לנאשם לחזור בו מהודיתו מנימוקים מיוחדים. היתר כאמור יינתן בנסיבות חריגות, בהתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודיתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה" (ע"פ 1958/08 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577, 621- השופטת (כתארה אז) ביניש).

כעולה מן הבקשה השניה לחזרה מן ההודיה, טענות המבקשים נסבו על ההשלכות האופרטיביות של ההודיה, אולם לא נטען לפגם כזה או אחר שנפל בה. טענתם של המבקשים ללחץ לכאורה שהופעל על עו"ד פרח לשם מתן ההודיה הועלתה רק במעמד הערעור, ועל כן מתחילה לא היה מקום לקבל את הבקשה. אמנם:

"הגישה המקלה יותר לגבי חזרה מהודיה מתבקשת כאשר הבקשה מוגשת לפני מתן גזר הדין" (ע"פ 5622/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(4) 145, 152 – השופט גרוניס).

אולם צוין באותו מקרה:

"כמובן, שאף במקרה כזה אין להיעתר לבקשה באופן אוטומטי, אלא יש להתחשב ביתר הנסיבות" ( שם ).

אשר לחזרתם של המבקשים מן ההודיה בבית המשפט המחוזי מן הטעמים שהוזכרו

מעלה, אלה כאמור לא נתמכו בסיוע חיצוני, ולפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אף מכתבו של עו"ד פרח – שהוגש ככל הנראה שם, אך לא לבית משפט זה – אינו תומך בטענה. מכאן שאין הבקשה בשלב זה עומדת בתנאים שאינם פשוטים הנדרשים לשם חזרה מן ההודיה לאחר מתן גזר הדין (ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7; מ"ח 10468/06

קבוע נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 4 ). נוסף על אלה ניכר, כי בפנינו אין המבקשים מעלים טענה בדבר הנזק שנגרם להם (בשונה מטענתם בבית המשפט המחוזי לאכיפה בררנית), וכיצד היו פני הדברים משתנים אילו נתאפשרה החזרה מן ההודיה. ברי, כי גם אם נפל פגם כלשהו בהליך - ולמען הסר ספק, אינני סבור כאמור כי נפל פגם שכזה - על המבקשים להצביע על נזק שנגרם להם בעקבותיו כדי להביא לשינוי ההחלטה (רע"פ 3195/11 מגלשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה י"ב; רע"פ 5333/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה ט'). שעה שלא עשו כן, אף מטעם זה, דין הבקשה לחזרה מן ההודיה להידחות.

יב.

טרם סיום אעיר, כי מרוב ההתפלפלויות המשפטיות עלולות להישכח העובדות הפשוטות – המבקשים הורשעו בעבר בבנייה בלתי חוקית במסגרת הסדר טיעון. אף בענייננו, המבקשים אינם חולקים על כך שלא ביצעו את הצווים השיפוטיים, והמשיכו להשתמש בנכסים שנבנו באופן בלתי חוקי. מכאן, כי אשמתם במיוחס להם, על פני הדברים, ברורה, ובית משפט זה לא ייתן ידו להימשכות נוספת של ההליכים, שנמשכו גם כך הרבה מעבר לצורך. מטרת ההליכים שנוקטים המבקשים על פניהם היא דחיית הקץ ולשם כך מכבירים הליכים עוד ועוד, עד כדי מה שנראה כניצול לרעה של הליכי בתי המשפט. על פני הדברים נראה כי הולמים את ענייננו דברים שנאמרו בע"פ 6720/06 דהרי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם):

"אכן, זכותו של כל אדם לנסות להעביר את רוע הגזירה השיפוטית, אך חובתו של בית המשפט לומר, במקרה המתאים, עד כאן... . לאמיתו של דבר, חסד עצום עשו בתי המשפט עם המערערים שאיפשרו להם להמשיך שנים על שנים בהתרסה נגד החוק, בהקמת מערכת בניה ענפה, וטחנות הצדק אכן טוחנות לאט, ומהחלטה להחלטה נעה העגלה בכבדות ... דומה כי ארוכתם התכנונית של המערערים לא במהרה תצמח, אך לא בכך עסקינן, אלא בהפרת חוק ובמבנים שנולדו בחטא ... בהליך פלילי עסקינן, ולאחר ארכות או ארכות בפועל ... אין מקום לרפות עוד את ידיהם של המנסים לאכוף את החוק ונתקלים בתמרונים מתמרונים שונים, גם אם אלה נעשים במסגרת הליכי בית משפט. והרי בינתיים נמשכות ההפרות וסטירות הלחי המתמידות לחוק".

ובבג"ץ 8379/06 אילטוב נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ( מרכז) (לא פורסם) נאמר :

"העותרים לא הניחו אבן שלא הפכוה, והמשפט מזמן יצירתיות מאין כמוה להרבות הליכים. בית משפט זה יכול לומר במקרה דנא בלב שלם – עד כאן. לא נוכל לקבל את הטענה כי המ דובר

בגזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה; הסדר הנכון לא היה הקמת גן אירועים ואחר כך מאבק להכשרתו, אלא מאמץ להשגת תכנית בניה שתאפשר בנייתו של גן אירועים. בית משפט זה לא יתן איפוא ידו לסדר שאין לו אח ורע בכל אומה ולשון שוחרי חוק, של "נעשה ונשמע", (להבדיל ממשמעם המקורי של הדברים); נעשה – נקים גן אירועים, ואחר כך נשמע מה יש לרשויות לומר. עלה בידי העותרים לפעול ולהשיא רווח במשך קרוב לשבע שנים,

תוך שלא הניחו אבן מינהלית ושיפוטית שלא הפכוה; אך כל דרך מגיעה בסופה לקיצה".

יג.

איני נעתר איפוא לבקשה לרשות ערעור, ומכאן מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשים יתייצבו לריצוי עונשם במועדים שנקבעו בבית המשפט המחוזי.