מ"ח 3353/11 אהוד אור נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע בשתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר בגינן הושתו עליו 9 חודשי מאסר בפועל, מתוכם 3 חודשים בגין הפעלת מאסר על תנאי, וכן 6 חודשי מאסר על תנאי.

השתלשלות ההליכים

1.

ביום 4.10.09 הוגש נגד המבקש כתב אישום לבית משפט השלום בנתניה (ת"פ 1905-10-09) אשר ייחס לו ביצוע שתי עבירות איומים. על פי עובדות כתב האישום, המבקש איים על שכניו בפגיעה שלא כדין בגופם בכך שאמר להם "אני אהרוג אתכם, אני אשבור לכם את האוטו". למחרת הניח המבקש על דלת שכניו מכתב ובו כתוב "במידה ועוד פעם אחת את נוגעת ומסלקת את הרכוש שלי אני שורף לך את האוטו". ביום 29.12.09 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ח' טרסי) את המבקש בשתי עבירות איומים, על יסוד הודאתו בכתב האישום במסגרת הסדר טיעון. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש וזאת נוכח סירובו של המבקש. בגזר הדין, פירט בית המשפט את עברו הפלילי של המבקש, הכולל 10 הרשעות קודמות בעבירות מרמה, זיוף, תקיפה, הטרדה ואיומים. כמו כן נתן בית המשפט דעתו למצבו הנפשי המורכב של המבקש. לבסוף, גזר בית המשפט את דינו של המבקש כמפורט לעיל והפעיל כאמור מאסר מותנה שהושת עליו בהרשעתו הקודמת, במסגרתה הפעיל איומים לפגיעה בעורכת דין שמונתה כאפוטרופוסית עליו.

2.

המבקש הגיש ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בטענה כי בית המשפט לא התייחס למצב הנפשי ממנו הוא סובל וכי התנהגות שכניו גרמה לו לנזקים כלכליים. ביום 23.2.10 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים א' טל, א' מקובר ו-ר' אמיר) את הערעור בקובעו כי בית משפט השלום זקף לזכותו של המבקש את מצבו הנפשי, וכי בהעדר אפשרות טיפולית מתאימה עבורו לא היה מנוס מלשלוח אותו למאסר קצר בפועל.

3.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. ביום 13.4.10 דחה בית המשפט (כבוד השופט ס' ג'ובראן) את הבקשה מן הטעם שהיא אינה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינו הפרטי. גם לגופו של עניין קבע בית המשפט כי העונש שהושת על המבקש הינו מאוזן וראוי, המביא לידי ביטוי את נסיבותיו האישיות הייחודיות, את מעשיו ואת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו.

הבקשה למשפט חוזר

4.

ביום 2.5.11 הגיש המבקש בעצמו, בהיותו בלתי מיוצג, בקשה לעריכת משפט חוזר. המבקש אמנם לא ציין זאת במפורש, אולם מקריאת הבקשה ניתן להבין שהיא מבוססת על העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. בבקשה נטען כי המבקש כלל לא ביצע את העבירות וכי הוא הודה בביצוען מתוך לחץ ומצוקה שנבעה מתנאי מעצרו. המבקש טוען כי מיד לאחר מעצרו הוא הוחזק בצינוק במשך חודש ימים בהפרדה ובתנאים קשים. עוד נטען כי המבקש לא היה כשיר לעמוד לדין וכי הודאתו בבית המשפט נלקחה ממנו שלא כדין. יצוין כי המבקש צרף לבקשה העתקים מתביעות כספיות שהגיש נגד שירות בתי הסוהר ונגד המתלוננים אשר בינן ובין הבקשה אין כל קשר.

5.

ביום 28.6.11 הגישה המשיבה בקשה למינוי סנגור עבור המבקש שכן המבקש הוכרז על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופטת ר' מקייס) מיום 24.9.09 כמי שאינו כשיר להגיש תובענות משפטיות בעצמו על פי סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. באותה החלטה מונה עו"ד יחיאל פישמן כאפוטרופוס לדין. נוכח סירובם של הסנגוריה הציבורית ועו"ד פישמן לייצג את המבקש בבקשה למשפט חוזר, חזרה בה המשיבה מבקשתה למינוי סנגור.

6.

המבקשת סבורה כי דין הבקשה להידחות, באשר היא לא מעלה כל חשש כי בהרשעתו נגרם למבקש עיוות דין. המבקש היה מיוצג על ידי סנגור בעת שהודה והוא זה שביקש ממנו לטעון באופן חופשי לעניין העונש. עניין זה, לשיטתה, מלמד על כך שהמבקש היה מודע למעשיו בעת עריכת ההסדר. באשר לטענת המבקש כי הוא הודה בשל הלחץ מתנאי המעצר הקשים נטען כי הוא הודה ביום 29.12.09 בעוד שביום 13.12.09 הוא שוחרר לחלופת מעצר בתנאי מגבילים. באשר למצבו הנפשי של המבקש טוענת המשיבה כי לבית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי ואף לבית משפט זה הוצגה חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי הוא כשיר לעמוד לדין. באשר לבקשתו לחזרה מהודאתו, נטען כי משהודה המבקש בעת שהיה מיוצג על ידי סנגור ומשהגיש ערעור על גזר הדין בלבד, הרי שאין מקום בשלב זה לקבל את הבקשה.

דיון והכרעה

7.

עיינתי בבקשה לעריכת משפט חוזר ובתגובת המשיבה, והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כאמור, המבקש מעוניין לחזור בו מהודאתו, ומכאן

שהבקשה מושתתת על העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, ולפיה נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. הכלל הוא כי בקשה בעילה זו, תתקבל רק מקום בו נפלו בהכרעה פגמים חמורים ומהותיים, היורדים לשורש העניין, עד כי יש חשש שפגמים אלו יביאו להרשעת שווא של המבקש ( מ''ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה

פס' 7 להחלטה ( לא פורסמה, 17.10.2004)) .

אפשרות חזרתו של נאשם מהודאתו מוסדרת בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, הקובע שנאשם יכול לחזור בו מהודאה שנתן בכל שלב של המשפט אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. נקודת המוצא היא שבית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו רק בנסיבות חריגות, כאשר התקיים פסול בהודאה עקב פגם ברצונו החופשי, בהבנתו של הנאשם את משמעות הודאתו, או אם ההודאה הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577, 621 (2002)). בנוסף, שיקול מכריע בבחינת בקשה לחזרה מהודאה הינו עיתוי הגשתה. כך, נקבע כי היתר לחזרה מהודאה לאחר גזר הדין יינתן רק בנסיבות נדירות, וזאת על מנת למנוע מצב שבו הסכמתם של נאשמים להסדר הטיעון תהיה מותנית בחומרת העונש שיוטל עליהם ( מ"ח 10468/06

קבוע נ' מדינת ישראל ,

פס' 4 להחלטה (לא פורסמה, 25.3.2007)).

עוד נקבע שהיתר כאמור במסגרת בקשה למשפט חוזר יינתן בנסיבות חריגות על אחת כמה וכמה (מ"ח 3633/08 אליטוביץ נ' מדינת ישראל ,

פס' 34 להחלטה

(לא פורסמה, 25.11.2008)).

8.

במקרה דנן טוען המבקש כי הודה בעקבות לחץ שנבע מתנאי המעצר הקשים, הכוללים שהייה של חודש ימים בצינוק עובר להודאה. עם זאת, מתגובת המשיבה עולה כי המבקש שהה במעצר בית למעלה משבועיים עובר להודאתו. בנוסף, בעת שהודה, היה המבקש מיוצג על ידי סנגור ומפרוטוקול הדיון עולה כי המבקש דחה את הצעת הסנגור לבחון את מצבו הקוגניטיבי באמצעות ועדת אבחון ודחה את הצעת המשיבה לעריכת הסדר טיעון הכולל הסכמה על העונש. סנגורו של המבקש הסביר לו את תוכן כתב האישום והמבקש אמר בעצמו כי הוא "מכיר את עובדות כתב האישום ומודה בהם" (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון מיום 29.12.09, הטעות במקור, ע.א). בנסיבות אלה לא שוכנעתי כי בהודאתו של המבקש נפל פסול עקב פגם ברצונו החופשי או כי לא הבין את משמעות הודאתו. בנוסף, הבקשה לחזרה מן ההודאה נעשתה לראשונה במסגרת הבקשה למשפט חוזר. אם סבור היה המבקש כי הרשעתו על יסוד הודאתו אינה צודקת, הייתה פתוחה בפניו הדרך לנהל את משפטו. בנוסף, יכול היה המבקש לחזור מן ההודאה במהלך הדיון בעניינו ובהתקיים הנסיבות המתאימות אף במסגרת הערעור לבית המשפט המחוזי. אולם, המבקש נמנע מלעשות כן ללא הסבר מספק והגיש ערעור אשר נסב רק על גזר הדין. בנסיבות אלה, איני סבורה כי מקרה זה נמנה עם המקרים החריגים שבחריגים המצדיקים קבלת טענה של הודאת שווא במסגרת בקשה למשפט חוזר.

9.

כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת המבקש לפיה לא היה כשיר לעמוד לדין בעת שהודה בכתב האישום. עובר להודאתו של המבקש הוכנה בעניינו חוות דעת פסיכיאטרית אשר קבעה כי הוא לא סובל ממחלת נפש במובנה המשפטי, שהוא מבין את טיב ותוצאות מעשיו וכי הוא מסוגל לעמוד לדין.

מסקנתי היא, אפוא, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי נפלו בהכרעה בעניינו פגמים מהותיים ושורשיים המקימים חשש לעיוות דין, ולפיכך הבקשה נדחית.