מ"ח 2662/11 אברהם בוסקילה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ). המבקש הורשע בעבירה של שוטטות ובשלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית אשר בגינן הושתו עליו 7 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי.

השתלשלות ההליכים

1.

כנגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום לבית משפט השלום בראשון לציון ביום 29.8.2007. בכתב האישום הראשון (ת"פ 3870/07) נטען כי המבקש התפרץ לדירה בחולון ונטל ממנה תכשיטים שונים. המבקש הואשם בעבירות של התפרצות למקום מגורים וגנבה לפי סעיפים 406(ב) ו-384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ). בכתב האישום השני (ת"פ 1032/08) נטען כי המבקש הפר את תנאי מעצר הבית בו שהה בכך שנתפס מספר פעמים מחוץ לביתו ללא אישור. הוא הואשם בעבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק.

המבקש כפר במיוחס לו. לאחר שנשמעו חלק מעדי התביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו המשיבה תתקן את כתב האישום הראשון כך שבמקום עבירת ההתפרצות יואשם המבקש בעבירה של שוטטות ובתמורה יודה בעובדות שני כתבי האישום (כתב האישום השני לא תוקן). בין הצדדים לא הייתה הסכמה לעניין העונש רק לעניין המאסר על תנאי שיכלול תנאי לפיו לא יעבור המבקש עבירות רכוש.

2.

ביום 29.4.2008 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' ברודי) את המבקש, על בסיס הודאתו, בעבירה של שוטטות לפי סעיף 216(א)(5) לחוק, ובשלוש עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק. בגין עבירות אלו הושתו על המבקש 7 חודשי מאסר בפועל, בניכוי התקופה של כשלושה חודשים וחצי בהם שהה המבקש במעצר, 7 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן הוטל עליו תנאי שלא יעבור עבירה של הפרת הוראה חוקית, ועוד 4 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של שוטטות למטרה אסורה, או עבירת רכוש (למעט לפי סעיף 413 לחוק).

3.

המבקש החל לרצות את מאסרו בגין העבירות בהן הורשע. ביום 30.6.2008, תוך כדי תקופת מאסרו, הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. מועד הדיון בערעורו של המבקש נקבע ליום 3.9.2008 ונשלחה לו הזמנה לדיון. המבקש, שבינתיים סיים לרצות את מאסרו, לא התייצב לדיון ועל פי בקשת המשיבה ניתן פסק דין אשר מחק את הערעור (כבוד השופטים א' טל, ז' כספי ומ' פינקלשטיין). כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 24.3.2010, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד הערעור בה טען כי הוא חף מפשע וכי הוא מבקש שיתאפשר לו לקיים דיון בערעור שהגיש. ביום 3.5.2010 דחה בית המשפט (כבוד השופט א' טל) את הבקשה וזאת לאור הזמן הרב שחלף מאז מתן פסק הדין אשר דחה את הערעור בשל אי התייצבותו של המבקש לדיון.

4.

ביום 7.9.2010 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי בגדרה טען המבקש, בין היתר, כי לא קיבל את ההזמנה ולכן לא התייצב לדיון בערעור בבית המשפט המחוזי. בית משפט זה (כבוד השופט ס' ג'ובראן) דחה את הבקשה וקבע שבקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש והוסיף כי החלטת בית המשפט המחוזי הייתה מוצדקת לאור פרק הזמן הארוך, יותר משנה וחצי, אשר חלף בין מחיקת הערעור ובין הגשת הבקשה להארכת מועד. בנוסף ציין בית משפט זה כי המבקש הורשע במסגרת הסדר טיעון, בהיותו מיוצג, אישר את הסדר הטיעון ואף אישר כי הבין אותו ועל כן אין בטענותיו של המבקש כנגד הרשעתו כדי להביא לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי שניתן במעמד צד אחד.

הבקשה למשפט חוזר

5.

בבקשה שלפני לעריכת משפט חוזר, טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין המצדיק היעתרות לבקשתו לעריכת משפט חוזר, מכוח העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. יצוין כי המבקש הגיש את הבקשה לאחר שהחל לרצות מאסר בפועל, אותו הוא עודנו מרצה, בגין הפעלת תנאי שנקבע במסגרת התיקים דנן.

המבקש טוען כי הסכים להסדר הטיעון שהוצע לו על-ידי באת כוחו מתוך בלבול שנבע ממצב נפשי קשה, הכרוך בהתמכרותו לסמים. המבקש טוען כי באת כוחו שכנעה אותו לקבל ההסדר והוא הסכים להודות בעובדות כתבי האישום, על אף שלדבריו הוא חף מפשע. בנוסף, שוטח המבקש טענות למכביר, שרובן ככולן נראה שנטענו בעלמא. בין היתר טוען המבקש כי פרקליטות המדינה מסתירה מפניו חומר משפטי ומטעה בכוונה את השופטים, שחקירת המשטרה בעניינו נגועה בשקרים, זיופים, ועוד כהנה טענות בדבר קונספירציה שלא נמצא להן כל בסיס.

6.

המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות שכן בקשתו של המבקש אינה מבססת אף אחת מהעילות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט. המשיבה טוענת כי המבקש לא מציג ראיות או עובדות שיש בהן כדי לשנות את תוצאת המשפט לטובתו או מעלה נימוק ממשי לקיומו של חשש לעיוות דין. טענתו של המבקש כי באת כוחו שכנעה אותו להודות במעשה שלא ביצע נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ולמעשה מהווה ערעור נוסף. המשיבה מוסיפה עוד כי אף בית משפט זה במסגרת החלטתו בבקשת רשות הערעור בחן את טענותיו של המבקש לגופן ודחה אותן.

דיון והכרעה

7.

עיינתי בבקשה לעריכת משפט חוזר ובתגובת המשיבה והגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מבין ארבע העילות לעריכת משפט חוזר, מושתתת בקשה זו על העילה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט ולפיה נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. הכלל הוא כי בקשה בעילה זו, תתקבל רק מקום בו נפלו בהכרעה פגמים חמורים ומהותיים, היורדים לשורש העניין, עד כי יש חשש שפגמים אלו יביאו להרשעת שווא של המבקש ( מ''ח 7661/04

ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה

פס' 7 להחלטה ( לא פורסמה, 17.10.2004) (להלן: עניין ברהום ) ) .

8.

טענתו המרכזית של המבקש היא כי הודה במעשים שלא ביצע, בכך למעשה מבקש הוא לחזור בו מהודאתו במסגרת הבקשה למשפט חוזר. טענה זו של המבקש נטענה הן בפני בית המשפט המחוזי הן במסגרת בקשתו לרשות ערעור בפני בית משפט זה. בית המשפט המחוזי אמנם דחה את הערעור על הסף, מאחר שהמבקש לא התייצב לדיון שנקבע בעניינו, אולם בית המשפט זה דחה את הטענה לגופה מן הטעם שהמבקש אישר שהבין את הסדר הטיעון עליו חתם וכי המבקש היה מיוצג בזמן שהודה. כידוע, "משפט חוזר אינו ערעור נוסף" (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 358 (1997)) . על כן, ומשהמבקש לא הצביע על תשתית חדשה לביסוס טענתו – אין הצדקה לדיון מחדש בטענה זו.

9.

גם בחינת הטענה לגופה, אין בה כדי להועיל למבקש. אפשרות חזרתו של נאשם מהודאתו מוסדרת בסעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, הקובע שנאשם יכול לחזור בו מהודאה שנתן בכל שלב של המשפט אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.

נקודת המוצא היא שבית המשפט יתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו רק בנסיבות חריגות, כאשר התקיים פסול בהודאה עקב פגם ברצונו החופשי, בהבנתו של הנאשם את משמעות הודאתו, או אם ההודאה הושגה שלא כדין באופן המצדיק את פסילתה (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577, 621 (2002)). לא מצאתי כי הודאתו של המבקש נבעה מלחץ פסול שהופעל עליו או שלא הבין את עובדות כתב האישום בהן הודה. אין חולק על כך שבאת-כוחו של המבקש הסבירה לו את תוכנם של שני כתבי האישום (עמוד 27, שורה 13 לפרוטוקול הדיון מיום 29/4/2008) וכי המבקש אמר בעצמו שהוא מאשר את הסדר הטיעון ומבין את הסברו של בית המשפט שאינו כבול להסדר (עמוד 26, שורות 11-18 לפרטוקול).

10.

בנוסף, שיקול מכריע בבחינת בקשה לחזרה מהודאה הינו עיתוי הגשתה. כך, נקבע כי היתר לחזרה מהודאה לאחר גזר הדין יינתן רק בנסיבות נדירות, וזאת על מנת למנוע מצב שבו הסכמתם של נאשמים להסדר הטיעון תהיה מותנית בחומרת העונש שיוטל עליהם ( מ"ח 10468/06 קבוע נ' מדינת ישראל פס' 4 להחלטה (לא פורסמה, 25.3.2007) (להלן: עניין קבוע )). במקרה דנן, הבקשה לחזרה מן ההודאה נעשתה לראשונה במסגרת ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, אולם המבקש לא התייצב לדיונו ולכן נדחה הערעור מבלי שבקשתו נידונה. כעת, בעודו מרצה עונש מאסר בגין הפעלת תנאי שהוטל במסגרת התיקים דנן, העלה המבקש טענה זו פעם נוספת. בנסיבות אלה, איני סבורה כי מקרה זה נמנה על המקרים החריגים המצדיקים קבלת טענה של הודאת שווא במסגרת בקשה למשפט חוזר (מ"ח 3633/08 אליטוביץ נ' מדינת ישראל פס' 34 להחלטה

(לא פורסמה, 25.11.2008).

מסקנתי היא, אפוא, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי נפלו בהכרעה בעניינו פגמים מהותיים ושורשיים המקימים חשש לעיוות דין, ולפיכך הבקשה נדחית.