מ"ח 6033/11דינו כהן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ''ד-1984 (להלן : חוק בתי המשפט ). בית-המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן הרשיע את המבקשים, לפי הודאתם, בעבירת ביצוע עבודות ללא היתר לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן :

חוק התכנון והבניה ). על פי הסדר הטיעון שהושג עם המבקשים, הושתו עליהם קנסות בגובה מצטבר של 3,000 ₪ והוצא צו הריסה דחוי לשישה חודשים שיבוצע בידי המבקשים באם לא ימציאו היתר בנייה מתאים.

השתלשלות ההליכים

1.

המבקשים, בעלי נכס מקרקעין ברמת גן, הואשמו בבניית גדר ללא היתר מחוץ לגבול נחלתם ועל חשבון השטח הציבורי הסמוך תוך הצרת המדרכה. תחילה, כפרו המבקשים באישומים וטענו שהגדר הייתה קיימת כעשר שנים לפני תחילת ההליכים ונבנתה כדין. עוד טענו לאכיפה בררנית ולהתנכלות מצד שכנתם אשר ניצלה שיפוץ קוסמטי בלבד של הגדר הקיימת על מנת להתלונן על הרחבת הגדר. בזמן התנהלות ההליך פנו המבקשים בבקשה לקבלת היתר זמני לגדר והעירייה דחתה את בקשתם.

2.

משנדחתה בקשתם להיתר זמני, הגיעו המבקשים להסדר עם התביעה וביקשו לחזור בהם מכפירתם ולהודות באשמה. בית-המשפט קיבל הודאתם, הרשיעם בביצוע עבודות ללא היתר,

השית עליהם קנסות והורה על צו הריסה דחוי לשישה חודשים למבנה נשוא כתב האישום אלא אם יקבלו המבקשים היתר כדין. באם לא יקבלו המבקשים את ההיתר בפרק זמן זה, נגזר עליהם להרוס בעצמם את המבנה. יוער כי המבקשים לא היו מיוצגים אותה עת.

3.

בעקבות הכרעת הדין שניתנה בתאריך 13.4.00, פנו המבקשים שוב לקבלת היתר בנייה לגדר ובקשתם נדחתה פעם נוספת. כחמש שנים לאחר מכן, בעקבות ביקור במקום בתאריך 29.11.05, הודיע מפקח הבניה כי המבקשים לא קיימו את צו ההריסה ועל כן הנושא מועבר למחלקה המשפטית. עקב כך הוגש כתב אישום בגין אי-קיום צו ההריסה הנדון לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה.

הבקשה למשפט חוזר

4.

המבקשים טוענים כי הגיעו לידיהם ראיות חדשות אשר לו היו מוצגות בבית-משפט קמא הן היו מוכיחות את קו ההגנה המקורי שלהם, וכי נגרם להם עיוות דין בשל התנהגות התובעת בזמן שהתנהלו ההליכים. משכך, הם מבקשים להורות על קיום משפט חוזר בעניינם.

לעניין הראיות החדשות, המבקשים נשענים על מסמכים שנמצאו בארכיב העירייה אשר לטענתם מוכיחים כי הגדר אכן נבנתה כדין, כעשור לפני תחילת ההליכים. כותרת הראייה הראשונה הינה "דו"ח על בקורת במקום" מטעם אגף מהנדס עיריית רמת גן, הנושא את התאריך 19.4.88. במסמך מפורטות מספר אי-התאמות בין התכניות הקיימות לבין הבנייה בפועל בשטח, כולל גדר אבן מעל המדרכה. הראייה הנוספת הינה "אישור גמר מדרכה" מתאריך 3.6.90 מטעם מהנדס העיר ובו נכתב כי "המדרכה שהותקנה בחזית החלקה ... הושלמה לפי התקן".

6.

המבקשים סבורים ששתי הראיות האמורות מוכיחות את קו ההגנה המקורי שלהם שכפר באישומים. בנוסף, טוענים הם שבשל היעדר ייצוג, הם הסתמכו על התובעים שייעצו להם להודות באשמה ולחתום על הסדר הטיעון תוך אמירה כי לאחר קיום הסדר הטיעון הם "ידאגו להמציא אישור "מתאים" מהעירייה". לא זו אף זו. לדידם, לפני תום הדיון בו הודו באשמה, ביקשו להציג מכתב מראש העיר לפיו "יש להשהות את המשפט עד להסדרת הנושא", אך התובעים הסבירו כי "אין צורך להראות את המכתב של ראש העיר לביהמ"ש מהטעם שהכל סודר". על כן, הם מבקשים לקיים משפט חוזר עוד לפני הדיון על פי כתב האישום השני בדבר אי-קיום צו ההריסה.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות. המבקשים אינם באים לבית-המשפט בניקיון כפיים. הם נמנעו מקיום צו של בית משפט להריסת הגדר במשך שנים רבות, ולמעשה התעלמו מגזר הדין בעניינם עד להגשת כתב האישום השני כנגדם. עניין זה הינו חמור ומעיד על יחס מזלזל כלפי צווי בית-משפט, כפי שציינתי במקום אחר: "בית משפט זה הבהיר לא אחת כי אין להושיט סעד למי שמפר צווים שיפוטיים ועושה דין לעצמו " (מ"ח 5431/10

קורדובה נ' מדינת ישראל פס' 5 להחלטה (לא פורסמה, 26.12.10 )).

8.

למעלה מן הדרוש אציין כי גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות, שכן לא עלה בידי המבקשים להראות כי מתקיימת אחת העילות לקיומו של משפט חוזר. אפשרות עריכתו של משפט חוזר מעוגנת בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. ביסוד סעיף זה ניצבות שתי תכליות – מחד, גילוי האמת והבטחת מנגנון המאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, ומאידך, עקרון סופיות הדיון, שחשיבותו נעוצה ביעילות המערכת השיפוטית ובוודאות המשפטית שהוא מקנה לבעלי הדין שכבר זכו ליומם בבית המשפט ומיצו את ההליכים המשפטיים העומדים לרשותם ( מ"ח 7929/96 כוזלי

נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 559 (1999)) .

9.

ארבע עילות מונה סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט לקבלת בקשה לעריכת משפט חוזר. מהבקשה שבפניי עולה כי שתיים הן העילות הרלוונטיות לבחינה בענייננו, על אף שהמבקשים לא נקבו בהן במפורש. המרכזית שבהן היא זו הקבועה בסעיף 31(א)(2) ולפיה קיימות ראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנידון, והשנייה – שהינה עילת סל הקבועה בסעיף 31(א)(4) – מתייחסת למצב בו נתעורר חשש ממשי לעיוות דין.

10.

הבקשה שלפניי עניינה למעשה במתן היתר למבקשים לחזור בהם מהודייה באשמה במסגרת הסדר טיעון, שנים רבות לאחר מתן גזר הדין. סוגיית החזרה מהסדר טיעון הינה כבדת-משקל ונקבע כי רק במקרים חריגים ניתן יהיה לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו לאחר שנגזר דינו, דרישה המקבלת משנה תוקף כאשר ענייננו בבקשה למשפט חוזר בהעדר כל עילה או הצדקה להתיר החזרה מהודיה בכלל ובשלב זה של ההליכים בפרט. אחרת, קיים חשש ממשי שהסכמת הנאשמים להסדרי טיעון תהיה כפופה לחומרת העונש שבית-המשפט יגזור עליהם. לעניין זה יפים דברי השופטת נאור ב מ"ח 3633/08 אליטוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.11.2008 ):

"ככלל לא יתיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו לאחר שנגזר דינו, אלא בנסיבות חריגות, וזאת על מנת למנוע מצב בו הסכמתם של נאשמים להסדרי טיעון תהיה מותנית בחומרת העונש שיוטל עליהם (ראו מ"ח 6520 /08

סגיר נ' מדינת ישראל ( לא פורסמה,

11.2008); מ"ח 10468/06

קבוע נ' מדינת ישראל ( לא פורסמה, 20.3.2007) (להלן: עניין קבוע ); עניין פלוני , לעיל). על כך יש להוסיף כי אם הנסיבות בהן יתיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו הינן חריגות, על אחת כמה וכמה הן יהיו חריגות בהליך של בקשה למשפט חוזר".

בענייננו, לא קיימות נסיבות חריגות המצדיקות חזרה מהודייה באשמה ועריכת משפט חוזר. ההליכים המשפטיים ארכו מספר שנים, בהם פנו המבקשים בעוד ההליך המשפטי תלוי ועומד לקבלת היתר זמני לגדר. רק משנדחתה בקשה זו הסכימו המבקשים להסדר, ללא מימוש זכות הערעור על הדחייה, מה שמצביע על שקילה זהירה של עמדתם והודאה באשמה לאחר ניסיון למיצוי החלופות שעמדו בפניהם. בנוסף, כאמור לעיל, ישנה חשיבות למועד הגשת הבקשה לחזרה מהודייה. במקרה זה, כאשר גזר הדין ניתן לפני למעלה מעשור ולא הוגש עליו ערעור, יש להחמיר עם המבקש לחזור בו מהודייה זמן רב כל כך לאחר מתן גזר הדין. על כן כבר בשלב הראשוני שלפני בחינת הראיות החדשות, ועל רקע החזרה המאוחרת מההודייה, אני סבורה שיש לדחות את הבקשה מפאת היעדר נסיבות חריגות במיוחד שהן תנאי לאפשר חזרה מהודייה.

11.

מעבר לדרוש אומר כי אין בראיות החדשות שהציגו המבקשים כדי להצדיק חזרה מהודייה ולבסס עילה למשפט חוזר. ראשית, לא ניתן כל הסבר מדוע ראיות אלו לא הושגו על ידי המבקשים בשלב מוקדם יותר והוצגו לבית-המשפט קמא. כפי שעולה מהבקשה, רק בעקבות הגשת כתב האישום השני בשל אי-קיום צו ההריסה, פנו המשיבים לעירייה לקבלת הראיות החדשות.

יש לציין כי אין כל פירוט לגבי תאריך קבלת המסמכים לידי המבקשים, אם כי ברור מהבקשה שהם מצויים בידי המבקשים למעלה משנה. כאן המקום להזכיר כי תקנה 4(א) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957 קובעת כי בקשה למשפט חוזר יש להגיש "תוך 90 יום מן היום אשר בו נודע למבקש על קיום אחת מן העילות". כאמור, למרות שלא מצוין תאריך קבלת הראיות, ברי כי חלפו למעלה מתשעים יום מעת קבלת הראיות ועד להגשת הבקשה שלפניי. שנית, מהראיות החדשות לא עולה תמונת מצב התומכת באופן ברור בגרסה המקורית של המבקשים. בניגוד לטענתם, מהראייה הראשונה ובה סיכום ביקור מפקח עירוני בעת ביקור במקום בתאריך 19.14.88, ניתן להסיק רק כי הייתה קיימת גדר כלשהי, מספר שנים לפני מועד ביצוע העבירה, כאשר ייתכן שהמסמך איננו מתאר את מצב הגדר כפי שהיא כיום. כמו כן, אין בכוחה של הראייה השנייה, המעידה על השלמת המדרכה "לפי התקן" מטעם העירייה, להוכיח כי הגדר הקודמת נבנתה כדין, אלא רק כי המדרכה בחזית החלקה הושלמה לפי תקן כלשהו – ללא הסבר לגבי התקן שהיה בתוקפו בשנה זו או אזכור הגדר. מכך אין ללמוד דבר לגבי מידת חוקיות הגדר שהייתה קיימת באותה עת או לגבי מידת הפלישה שלה לתוך השטח הציבורי הסמוך לו. משאלו הם פני הדברים, לא שוכנעתי כי עלה בידי המבקשים כדי למלא אחר דרישות העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט .

12.

אף בכל הנוגע לטענת עיוות הדין הנובע מהתנהגות מטעה מצד התובעת, חסרה תשתית עובדתית התומכת בטענה זו אשר נשמעת לראשונה לאחר שחלפו אחת עשרה שנים מתום ההליכים. המעלה טענה מעין זו נדרש להביא תימוכין ראייתיים אשר אינם מוצגים לפניי. לבסוף אציין כי המבקשים מיצו אפשרויות חוקיות אחרות, עמדו בקשר עם גורמים בכירים בעירייה ואף לא ביקשו לערער על פסק הדין. כל אלו מלמדים כי הסכמתם להסדר הטיעון ולהודאה באשמה, כמו גם הימנעותם מערעור, היו מהלכים מחושבים אשר חזקה עליהם, בהיעדר ראיות נוגדות, שלא נעשו בבלי-דעת ובחטף.

הבקשה, אפוא, נדחית.