מ"ח 6520/08 עלאא סגיר נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

2.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית-משפט השלום קריות, בגדרו יוחסה לו עבירת פציעה בנסיבות מחמירות – לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 29.8.2000 בשעה 12:30 לערך, פצע המבקש את המתלונן באמצעות סכין בברכו הימנית. בגדרו של הליך גישור פלילי הודיעה המשיבה, כי היא מוכנה להגיע להסדר טיעון בענינו של המבקש, ואילו בא כוח המבקש ביקש לדחות את הדיון כדי לשקול את ההצעה. משהתחדש הדיון ביום 30.11.2004, הודיעו הצדדים כי גיבשו הסדר טיעון, בגדרו תוקנו עובדות כתב האישום באופן שעבירת הפציעה בנסיבות מחמירות, אשר יוחסה למבקש בכתב האישום המקורי, הומרה לעבירת פציעה גרידא. במעמד זה, לאחר שהוקרא למבקש כתב-האישום המתוקן על ידי בא כוחו, הוא הודה במיוחס לו והורשע על-פי הודיתו. דינו נגזר לששה חודשי מאסר על-תנאי ותשלום פיצוי למתלונן בסכום של 5,000 ש"ח, הכל בהתאם למוסכם בהסדר הטיעון.

3.

את עתירתו לקיום משפט חוזר מבסס המבקש על שתי עילות. באשר לעילה המנויה

בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, טוען המבקש, כי לאחר שנגזר דינו הגיעה לידיו ראיה חדשה שיש בה כדי לשנות את תוצאת משפטו, בדמות הקלטה של שיחה אשר התקיימה בינו לבין אחד בשם משהור גומעה, בה הודה האחרון כי הוא זה שדקר את המתלונן. לענין העילה שבסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט, היינו, חשש מפני עיוות דין, טוען המבקש לכשלים בייצוגו על ידי בא כוחו דאז, ובהם אי–הכנתו של קו הגנתו כראוי, אי-הופעתו לאחד מן הדיונים ואף עזיבתו את האולם במהלך דיון אחר. לטענת המבקש, אף הסכמתו להודות בביצוע העבירה מקורה בייצוג לקוי, שכן מלכתחילה טען בפני בא כוחו דאז כי לא ביצע את העבירה, אולם האחרון לחץ עליו להודות פן יושת עליו מאסר ממושך.

4.

המשיבה, מצדה, טוענת כי דין הבקשה להידחות, באשר אין היא מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר. ראשית, נטען כי אין בראיה החדשה עליה נסמך המבקש כדי לשנות מתוצאת משפטו. זאת, באשר ראיה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתם של עדי הראיה לאירוע בהודעותיהם במשטרה, ואף אינה מתיישבת עם גרסת המבקש עצמו בהודעותיו. המשיבה מטעימה כי אף לגרסת המבקש, הוקלטה השיחה בינו לבין משהור גומעה עוד בחודש יוני 2006, אולם

אין בפיו הסבר לעובדה כי המתין כשנתיים בטרם הוגשה בקשתו זו. עוד טוענת המשיבה, כי אין כל ממש אף בטענת המבקש כי נגרם לו עיוות דין. המבקש הורשע בהתבסס על הודיתו עת היה מיוצג, וטענתו בדבר כשל בייצוג אינה עולה בקנה אחד עם הנסיבות שקדמו לגיבושו של הסכם הטיעון ואף לא עם תנאי ההסדר, שהיה בהם כדי להיטיב עמו. המשיבה מטעימה, כי הטענות אודות ייצוגו הפגום לא הועלו אלא בחלוף ארבע שנים מאז הרשעתו, וכי היה באפשרותו לבקש לחזור בו מהודיתו בשלב הערעור על פסק-הדין, אולם, מטעמיו הוא בחר שלא לעשות כן. עוד צוין, כי בא-כוחו דאז של המבקש מכחיש בתוקף את הטענות בדבר כשל בייצוג.

5.

עיינתי בבקשה ובתשובה לה, ומסקנתי היא כי אין להיעתר למבקש. כבר נפסק, כי משפט חוזר הינו בבחינת חריג, ואין להורות על קיומו אך כדי לאפשר לבעל-דין, המתקשה להשלים עם הרשעתו, להביא לבחינתה בפני ערכאה נוספת (מ"ח 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 642, 664 (2000); מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 250 (2002)). דומני, כי אין עתירתו של המבקש מכוונת עצמה אלא למטרה זו.

6.

אין בידי לקבל את טענת המבקש כי מתקיימת בעניינו העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, היינו, קיומה של ראיה שיש בה כדי להביא לשינוי תוצאת משפטו. ראשית, בהתאם להוראת סעיף 4(א) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, המועד להגשת בקשה למשפט חוזר הינו תוך 90 ימים מהיום בו נודע למבקש על קיומה של אחת מהעילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט. מתגובת המשיבה עולה, כי השיחה עליה נסמכת הבקשה הוקלטה בידי המבקש עוד בשנת 2006, בביתו של משהור גומעה בחיפה. חרף זאת, אין בפי המבקש הסבר מדוע המתין כשנתיים עד שהגיש את בקשתו הנוכחית. אף לגופו של עניין, סבורני כי אין בראיה זו כדי להביא לשינוי תוצאת משפטו של המבקש. זאת באשר גרסת המבקש, לפיה משהור גומעה הוא אשר דקר את המתלונן, אינה מתיישבת עם גרסתם של עדי הראיה לאירוע בהודעותיהם, וגם לא עם גרסת המבקש בחקירתו. בהודעה שנרשמה מפיו ביום 11.10.2000, זיהה המתלונן את המבקש כמי שדקר אותו באמצעות סכין. זאת, בעקבות ויכוח שפרץ בזירת האירוע בין המבקש, המתלונן וסלים סולימאן (שהינו קרוב משפחה של המתלונן), על רקע חוב כספי שחב האחרון למבקש. אף סלים סולימאן בהודעתו מיום 11.10.2000 אישש את גרסת המתלונן לאירוע, וזיהה את המבקש כדוקר. זאת ועוד, אביו של המבקש, שאמנם לא נכח בזירת האירוע בעת התרחשותו, ציין בהודעה מיום 18.10.2000 כי הגיע למקום בסמוך לאחר תום האירוע, ובמעמד זה ציין בפניו המבקש, כי התפתח עימות אלים בינו למתלונן וסלים סולימאן, על רקע חובו הכספי של האחרון. מנגד, גרסתו של המבקש, כפי שמצאה ביטוי בהודעותיו, אינה עקבית והיא זרועת סתירות. בהודעה מיום 18.10.2000 בשעה 11:30 הוא הכחיש כל מגע פיזי עם המתלונן. המבקש אמנם הודה כי בין השלושה (המבקש, המתלונן וסלים סולימאן) התפתח ויכוח על רקע כספי, אולם טען כי המתלונן הוא אשר ניסה לתקוף אותו באמצעות מוט ברזל, והדבר נמנע רק לאחר שסלים סולימאן ואדם אחר בשם אחמד עבד אבו עמשה אחזו במתלונן. במסגרת הודעה זו, הוסיף המבקש והכחיש כי המתלונן נדקר במהלך האירוע, וטען כי יתכן ונדקר במקום אחר. גרסתו זו של המבקש עומדת בניגוד לגרסת ריאד עמשה שטען כי צפה באירוע ממרחק של כ- 10 מטרים והיה עד לעימות אלים בין המבקש לשניים אחרים. בהמשך, בהודעה מיום 18.10.2000, שינה המבקש מגרסתו הראשונה. בשלב זה הודה בקיומו של עימות פיזי בינו לבין המתלונן, אולם טען כי האחרון נפצע כאשר נפל על מוט ברזל כלשהו. עינינו הרואות, כי הטענה כי אדם אחר, בשם משהור גומעה, הוא אשר אחראי לדקירת המתלונן, לא נטענה מעולם על ידי מי מן העדים לאירוע, לרבות המבקש עצמו. מכאן דעתי כי אין ב"ראיה החדשה" עליה נסמכת הבקשה, כדי להצדיק את קיומו של משפט חוזר.

7.

באשר לטענה בדבר עיוות דין. כאמור, המבקש הורשע בהתבסס על הודיתו בעובדות כתב-האישום המתוקן. ככלל, לא יעתר בית המשפט לבקשת נאשם לחזור בו מהודיתו, אלא במקרים חריגים, בהם נפל פגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות ההודיה או כאשר זו הושגה שלא כדין, באופן שיש בו כדי להצדיק את פסילתה ( מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2008)). זאת ועוד, במסגרת שיקוליו על בית-המשפט ליתן את דעתו אף לעיתוי בו מתבקשת החזרה מן ההודאה. לעניין זה נפסק, כי ככלל, לא יתיר בית-המשפט לנאשם לחזור בו מהודיתו מקום שכבר נגזר דינו, אלא בהתקיים נסיבות נדירות, שאלמלא כן תהא הסכמת נאשמים להסדרי טיעון מותנית בחומרת העונש המוטל עליהם (מ"ח 10468/06 ראיד קבוע נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.3.2007)). סבורני, כי אין עניינו של המבקש נמנה עם מקרים נדירים אלה. טענות המופנות כנגד הייעוץ המשפטי שניתן לנאשם, לרבות טענות בדבר לחץ פסול שהופעל עליו להסכים להסדר טיעון, עשויות במקרים המתאימים להצדיק להתיר לנאשם לחזור בו מהודאתו. כך הוא, בין היתר, מקום בו בבסיס הייעוץ המשפטי שניתן עמדו מניעים זרים. אולם, העובדה כי הסנגור המליץ לנאשם להודות בביצוע העבירה, תוך שהוא מעמידו על הסיכוי כי אם לא יעשה כן יהא צפוי לעונש חמור יותר, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את רצונו החופשי של המבקש ( שם ). בענייננו, לא עלה בידי המבקש להניח תשתית עובדתית לתמוך בטענתו כי בא כוחו דאז הפעיל עליו לחץ אשר הביאו להסכים להסדר הטיעון. ראשית, הסנגור, במכתבו מיום 18.8.2008 (אשר צורף כנספח לתגובת המשיבה), מכחיש בתוקף את טענות המבקש. שנית, אותן טענות אינן מתיישבות עם השתלשלות העניינים אשר קדמה להודיה, והכוונה לשהות שניתנה לסנגור כדי לשקול את הסדר הטיעון המוצע, והעובדה שעמדת המבקש ובא-כוחו גובשה רק לאחר כשלושה שבועות. זאת ועוד, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 30.11.2004, הודית המבקש בעבירה אשר יוחסה לו נמסרה לא רק מפיו של הסנגור, אלא גם מפיו-שלו. כך או כך, ואם האמין המבקש, באמת ובתמים, בחפותו, עמדו בפניו אין ספור הזדמנויות לבקש מבית המשפט להכריע בעניינו לאחר שמיעתן של ראיות, והעובדה שלא עשה זאת מלמדת יותר מכל כי הטענות עליהן נסמכת בקשה זו הנן תוצאה של אלתור מאוחר לו נדרש המבקש כדי להביא לביטול הרשעתו.

8.

על יסוד האמור, הבקשה נדחית.