רע"פ 2852/09חיים ליבוביץ נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, יחד עם נאשמים אחרים, בגין מספר רב של עבירות מרמה והפרת אמונים, קשירת קשר לביצוע פשע, מספר רב של עבירות פגיעה בפרטיות, מספר רב של עבירות הפרת חובת הסודיות בשימוש במאגרי מידע ומספר רב של מקרי שימוש שלא כדין במאגרי מידע. ברקע כתב-האישום עמדה פרשה ענפה, בגדרה העבירו המבקש והנאשמים האחרים, אשר שימשו רובם עובדי ציבור, מידע חסוי, המצוי במאגרי מידע אליהם הייתה להם גישה מתוקף תפקידם, לידיו של חוקר פרטי שאינו מורשה למידע זה. נטען כי המבקש, אשר שימש רכז בכיר במס הכנסה, העביר במועדים רבים ושונים בין השנים 2006-2005, אלפי פרטי מידע חסויים אודות אזרחי ישראל לידי החוקר הפרטי לפי דרישתו, וזה האחרון העביר מידע זה לחוקרים פרטיים אחרים, אשר רכשו ממנו את המידע תמורת תשלום. המידע האמור כלל, בין היתר, פרטים אודות יציאות לחו"ל, בעלות בכלי-רכב ובנדל"ן, מידע לגבי עיסוקם של נישומים בתקופות שונות, מידע אודות הכנסותיהם השנתיות, מידע בדבר עובדת חקירתם של נישומים בידי רשויות המס, וכיוצא באלה פרטים הנוגעים לצנעת חייהם ולהתנהגותם ברשות היחיד.

2.

לכתחילה כפר המבקש בעובדות כתב-האישום, אולם ביום 19.2.2008, לאחר שהחלו להישמע הראיות, חזר בו מכפירתו בגדרו של הסדר טיעון, והורשע בהתבסס על הודייתו בעובדותיו של כתב-אישום שתוקן בשלישית. לאחר שמיעת הטיעונים והראיות לעונש, נגזר דינו של המבקש למאסר בן 20 חודשים, מאסר על-תנאי של עשרה חודשים וקנס בסך 10,000 ש"ח. עוד חויב המבקש לחתום על התחייבות להימנע מלשוב ולבצע את העבירות שבהן הורשע.

3.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום, ערער המבקש לפני בית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ערעורו הופנה נגד הרשעתו כמו גם נגד חומרת העונש. נטען, כי הכרעת-הדין ניתנה בחריגה מסמכות, באשר בית-משפט השלום לא היה רשאי להרשיע את המבקש בביצוען של "מספר רב של עבירות", אלא היה עליו לנקוב במספרן המדויק. לדידו של המבקש, העובדה כי הודה בעובדות כתב-האישום בו יוחסו לו אותן "עבירות רבות", אין בה כדי להסמיך את בית-המשפט להרשיעו, בהעדר פירוט מדויק של מספר העבירות בהן הואשם. טענות המבקש כי יש להקל בעונשו נסמכו על מספר אדנים: ראשית, נטען כי בטיעוניה לעונש חרגה המשיבה מהסכמת הצדדים בגדרי הסדר-הטיעון. כך, אף שתחילה הצהירה כי תעתור, בין היתר, להשתת עונש מאסר, הרי שבמעמד הטיעונים לעונש התבקש מאסר ממושך במיוחד. עוד נטען לפגם דיוני בניהול משפטו של המבקש בבית-משפט השלום, בדמות העובדה כי בית-המשפט קצב את זמנו בהשמעת הטיעונים לעונש ונשללה ממנו האפשרות להעיד את כל העדים מטעמו. שלישית, נטען כי העונש שהושת על המבקש חורג במידה ניכרת מהעונשים שהושתו על הנאשמים האחרים בפרשה זו, כמו גם ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשע. לבסוף, נטען כי בגזירת דינו לא ייחס בית-המשפט משקל מספק לנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו של המבקש ובהן, בין היתר, נסיבותיו האישיות הקשות, העובדה כי הוא נעדר עבר פלילי, תסקיר חיובי מטעם שירות המבחן שניתן בעניינו והעובדה כי הודה במיוחס לו ונטל אחריות למעשיו.

4.

ביום 16.2.2009 דחה בית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ע' פוגלמן וי' שבח ) את ערעורו של המבקש על שני חלקיו. ראשית, נקבע כי לא נפל כל פגם בהרשעת המבקש בביצוען של "עבירות רבות", שכן הדבר עולה בקנה אחד עם נוסח הודיתו בבית-משפט השלום. לעניין זה הוטעם, כי אף אם בגדרו של כתב-האישום לא צוין מספרן המדויק של העבירות, הרי שבסעיף 5א לעובדות כתב-האישום, בהן הודה המבקש, יוחסה לו במפורש מסירתם של אלפי פריטי מידע חסויים אודות אזרחים לידי החוקר הפרטי, באופן שהרשעתו בביצוען של "עבירות רבות" מבוססת כדבעי. עוד מצאה ערכאת הערעור כי אין להתערב בעונשו של המבקש, ראשית משום שלא נפל כל פגם בדיון בטיעונים לעונש, בו ניתנה למבקש אפשרות להציג את ראיותיו וטיעוניו לעונש בהרחבה. עוד נקבע, כי הפער בין העונש שהושת על המבקש לבין העונש שהושת על נאשמים אחרים אין בו משום אפליה, אלא הוא משקף שוני רלוונטי בנסיבות. לבסוף נקבע, כי אף אם עונשו של המבקש ביטא עליית-מה של רף הענישה בעבירות מן הסוג בהן הורשע, הרי מדובר ב"העלאה ראויה המשקפת נכונה את אופיין של העבירות ואת חומרת הפגיעה בצנעת הפרט שהיא מגלמת" (עמ' 10 לפסק-הדין בערעור).

5.

עתה עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא שב על הטיעונים אשר שימשו אותו בפני בית-המשפט קמא.

אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, חרף טענות המבקש כי בקשתו מעלה סוגיה כללית החורגת מעניינו הפרטני, הרי שלאמיתו של דבר, אין עניינה אלא בשאלת יישומן של הלכות קיימות, ומכאן שאין כל עילה לדיון חוזר, שלישי במספר (רע"א חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128(1982)). מעבר לדרוש אציין, כי אף לגופו של עניין אין בבקשה ממש. המערער הורשע בעבירות אשר יוחסו לו בהתבסס על הודייתו בעובדות כתב-האישום, עת היה מיוצג. הלכה היא, כי אין להתיר לנאשם לחזור בו מהודייה אלא במקרים חריגים. זאת, בין היתר, מקום בו נפל פגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות ההודיה. ועוד עמדתי בעבר על כך שאין להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו לאחר שנגזר דינו, אלא בהתקיים נסיבות נדירות, שאלמלא כן תהא הסכמת נאשמים להסדרי טיעון תלויה בחומרת העונש שהושת עליהם (מ"ח 6520/08 סגיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.11.2008)). בענייננו, לא טען המבקש כי נפל פגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות הודייתו, וממילא לא קמה כל עילה להתיר לו לחזור בו ממנה, לא כל שכן לאחר שכבר נגזר דינו.

אף ניסיונו של המבקש לאפיין את טענתו כטענה לחריגה מסמכות אין בו ממש. טענות המבקש מופנות נגד אופן ניסוח סעיפי העבירה בהם הואשם. לאמיתו של דבר, מדובר בטענה מקדמית לפגם בכתב-האישום. בהתאם להוראת סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המועד להעלאת טענה ממין זה הינו בסמוך לאחר תחילת המשפט ועוד בטרם מתן מענה לכתב-האישום. אין להעלותה לאחר חלוף מועד זה אלא ברשות בית-המשפט (ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 9 לפסק-דינו של השופט ד' חשין (לא פורסם, 13.11.2006)). על הטעם שבבסיס הוראת סעיף 151 הנ"ל עמד הנשיא מ' שמגר :

"...הסייג שעניינו מועד העלאת טענה לפי סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 לא נקבע בעלמא, אלא הגיונו עמו: מי שמבקש לטעון נגד פגם או פסול, יעשה זאת על אתר. צריך להיות טעם סביר להשהיית כל התייחסות לפגם המתגלה באישום, כאשר במקום זאת מתקיים דיון באישום לגופו, ומועלה על ידי הנאשם טיעון ענייני לגבי עובדותיו; לכן דרוש אישורו של בית המשפט להעלאת הטענה בשלב מאוחר והאישור לא ינתן על ידי בית המשפט אם המדובר בפגם שולי וחסר השלכה על יכולת ההתגוננות של הנאשם..." (רע"פ 72/87 שקיר נ' מדינת ישראל ,

בפסקה 4 לפסק-הדין (לא פורסם, 11.11.87)).

בענייננו, העלה המבקש לראשונה את טענתו לפגם בכתב-האישום בפני ערכאת הערעור, מבלי שביקש היתר לעשות כן, ומבלי שנתן כל טעם לאיחור בהעלאת הטענה. מכל מקום, משהורשע המבקש בהתבסס על הודייתו בעובדות, לא היה בפגם הנטען כדי להשליך על יכולתו להתגונן כנגד המיוחס לו, וממילא לא קמה עילה להתיר לו להעלות טענה זו בחלוף המועד הקבוע בחוק.

ויודגש, חוק סדר הדין הפלילי משקף מעבר מגישה פורמלית-טכנית לגישה מהותית, השמה דגש על העובדות המתוארות בכתב-האישום. בהתאם לכך, במענה לכתב-האישום, אין הנאשם מודה באשמתו, אלא בעובדות שפורטו נגדו. שינוי זה הוביל בהתאמה לשינוי ביחסו של בית-המשפט לשאלת נפקותם של פגמים שנתגלו בכתב-האישום. כך, בקביעת נפקותו של הפגם הנטען, נסמך בית-המשפט על מבחן מהותי, שעניינו בשאלה אם נוכח הפגם קופחה הגנתו של הנאשם בפועל (רע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 12 לפסק-דינה של השופטת מ' נאור (לא פורסם, 20.2.2006)). בענייננו לא זו בלבד שבסעיף 5א לכתב-האישום יוחסה למבקש במפורש מסירתם של "אלפי פריטי מידע חסויים" אודות אזרחים לידי החוקר הפרטי, אלא שלכתב-האישום צורף אף מסמך שסומן כנספח א', אשר כלל פירוט של המידע אותו הוציא המבקש ממחשבי רשות המיסים לבקשת החוקר הפרטי בתקופה המשתרעת בין החודשים יוני-אוגוסט 2006. עיון במסמך זה מעלה, כי בתקופה האמורה יוחסה למבקש שליפת

פרטי מידע הנוגעים ל-1,308 אזרחים. בנסיבות אלו, בהן הודה המבקש בעובדות האמורות עת היה מיוצג, ובהעדר כל עילה להתיר לו לחזור בו מהודייתו, נחה דעתי, כי לא נפל כל פגם בכתב-האישום שהיה בו כדי לקפח את הגנת המבקש.

7.

אף הטענות נגד חומרת העונש דינן דחייה. הלכה מושרשת היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אין בה כדי להקים עילה למתן רשות לערעור שני. זאת למעט מקרים חריגים, בין היתר בהתקיים סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל , בפסקה השלישית לפסק-דינו של הנשיא א' ברק (לא פורסם, 11.12.1997)). בענייננו, אף אם יש בעונש שהושת על המבקש משום העלאת מה של רף הענישה בעבירות מהסוג בהן הורשע, כפי שציינה ערכאת הערעור, איני סבור כי מדובר בסטייה שיש בה כדי להצדיק מתן רשות לערעור שני בעניינו. אף הפסיקה אליה הפנה המבקש, אין בה כדי לשנות ממסקנתי זו. זאת באשר אין עניינו של המבקש דכאן דומה לעניינם של הנאשמים שם.

לא זו אף זו. תמים דעים אני עם מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה העונש שהושת על המבקש הולם את חומרת העבירות בהן הורשע ונסיבות ביצוען. המבקש שימש בתפקיד בכיר במס הכנסה, ובתוקף תפקידו היה בעל גישה למידע רגיש ביותר. הוא מעל באמון שניתן בו. מדובר בעבירות שחומרתן יתרה, באשר יש בהן כדי לפגוע בזכותם החוקתית של האזרחים לפרטיות כמו גם באמון שרוחשים הם למוסדות השלטון, וכפועל יוצא מכך אף בכושרם של האחרונים לגבות מס מן הציבור (והשוו לעש"ם 6843/01 בן דוד נ' נציב שירות המדינה , בפסקה 8 לפסק-דינה של השופטת ד' ביניש (לא פורסם, 3.1.2002)). לכך מצטרפת העובדה כי העבירות בהן הורשע המבקש בוצעו על-פני תקופה ממושכת ובהיקף ניכר. טענת המבקש להפליתו ביחס לנאשמים אחרים בפרשה, ובייחוד הנאשמת 2, אין בה ממש. זאת, באשר מהנספחים לבקשה עולה, כי אין המדובר באפליה, אלא בהבחנה מותרת, הנסמכת על שוני ממשי הקיים בין השניים. שוני זה נוגע, בין היתר, למידת מעורבותם בפרשה, טיב המידע שנמסר על ידם (כפועל יוצא של תפקידם ודרגתם), כמות המידע, ושוני בנסיבות האישיות. ויודגש, עקרון אחידות הענישה אינו שיקול בלעדי בקביעת עונשו של נאשם, ויש לאזנו אל מול מכלול נסיבות העניין הפרטני (ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2) 441, 446 (2003)). לבסוף, טענות המבקש לפגמים באופן ניהול הדיון בטיעונים בעונש – אין בהן ממש. מפרוטוקול הדיון עולה, כי במועד הדיון ביום 29.10.2008 נשמעו טיעוניו של המבקש לעונש כמו גם עדותם של ארבעה עדי אופי מטעמו, ואף התאפשר לו להגיש ראיות נוספות לעונש, בדמות מכתבים מאת עדים אחרים שלא עלה בידם להגיע לדיון, וחוות-דעת פסיכודיאגנוסטית בעניינו. נוסף על כל אלה, התיר בית-המשפט למבקש להשלים את טיעוניו לעונש בכתב. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי לא נפגעה זכותו של המבקש למיצוי הגנתו.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.