רע"פ 3681/09 מיכאל ספיאשווילי נ. מדינת ישראל

1.

בחודש אוקטובר 1984 פקע תוקפו של רישיון נהיגה בו החזיק המבקש. משחרף זאת נמצא נוהג ברכב מנועי, הוא הועמד לדין ובשני מועדים בשנים 2001 ו-2005 נגזר לו עונשי פסילה, בכל פעם ל-24 חודשים. דבר הפסילות הודע למבקש בחודש מרץ 2008, וכבר בחודש יוני של אותה שנה הוא שב ונמצא נוהג ברכב. המערער הודה בעובדות האמורות, ובעקבות כך דן אותו בית המשפט לתעבורה באילת לששה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, 6 חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 2000 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו, הוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירה דומה בתוך שנתיים, 36 חודשי פסילה בפועל ושנים עשר חודשי פסילה על תנאי.

2.

המשיבה, שלא השלימה עם רמת הענישה שיושמה בעניינו של המבקש, הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. ערעור זה התקבל ונקבע כי בתקופת המאסר שהושתה עליו ישא המבקש מאחורי סורג ובריח. יתר חלקיו של גזר הדין נותרו בעינם.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לצורך כך הוא הפנה לנסיבותיו האישיות – לרבות מצבו הרפואי הקשה של בנו – וטען כי כליאתו עלולה לסכל את תהליך הגמילה מהתמכרות להימורים בו התמיד עד כה. עוד הוא טוען, כי העונש שנגזר לו בידי בית המשפט המחוזי מחמיר יתר על המידה, וחורג מרמת הענישה הנוהגת. לבסוף, נטען כי בגזירתו של

עונש מאסר בפועל סטה בית המשפט המחוזי מהכלל לפיו אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם נאשם, מבלי שהיה טעם מספיק לכך.

3.

דין הבקשה להידחות. השגותיו של המבקש מופנות כנגד העונש שהושת עליו, וכידוע, ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות לערער (רע"פ 2852/09 ליבוביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.4.2009); רע"פ 1775/09 פדידה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.2009); רע"פ 3488/09 מנור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.2009)). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. יתרה מכך, המבקש חטא בעבירות אשר הסכנה הנשקפת מהן לציבור הנה מופלגת. בנסיבות אלו אין בעונש אותו השית בית המשפט המחוזי על המבקש חומרה כלשהי, וגם מטעם זה לא ראיתי מקום להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית.

אי-לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.