ע"פ 3227/10 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מחוז מרכז בתפ"ח 4869-04-08 (כב' השופטים: מ' פינקלשטיין, ל' ברודי וע' גרוסקופף ), אשר במסגרת הסדר טיעון הרשיע את המערער על פי הודאתו בביצוע עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) בנסיבות סעיף 345 (א)(3) לחוק העונשין ובעבירה של ניסיון לבצע מעשה מגונה 348(א) לחוק העונשין בנסיבות סעיף 345(א)(3) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער 42 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין וכן פיצוי למתלונן על סך של 30,000 ש"ח.

העובדות הצריכות לעניין

2.

סיפור המעשה, כפי שגולל ע"י בית המשפט המחוזי בהתאם לכתב האישום המתוקן, כדלקמן: המערער הוא דודו של נאשם 1, אביו של

הנפגע. האחרון הוא קטין יליד 21.4.91 (להלן: הקטין ). במהלך השנים 2000-2002, בהיות הקטין כבן 9.5-11 שנים, נהג המערער לגעת באיבר מינו של הקטין בהזדמנויות רבות, עת שנותר לבדו עם הקטין בביתו. ההזדמנויות השונות כללו את המצבים הבאים: עת ישן המערער עם הקטין באותה המיטה, הסיר את מכנסיו ותחתוניו של הקטין ונגע באיבר מינו, חרף התנגדותו; כאשר ישבו זה לצד זה על הספה בבית, ניסה המערער לגעת באיבר מינו של הקטין מעל לבגדיו; בזמן ששהו יחדיו בבית המערער, ביקש המערער מהקטין שייגע באיבר מינו. הגם והקטין סירב לדבר, אחז המערער בידו של הקטין והכניסה לתחתוניו עד שהגיע לסיפוקו; בשעה שהקטין והמערער לנו יחדיו על מזרון משותף בסוכה, הכניס את ידיו למכנסיו של הקטין ונגע באיבר מינו ולאחר מכן הכניס המערער את ידו של הקטין למכנסיו שלו, עד שבא על סיפוקו; במספר הזדמנויות, בהיות המערער והקטין במקום ציבורי, נהג המערער לגעת באיבר מינו של הקטין ולעיתים ביקש מהקטין שייגע באיבר מינו שלו; במהלך שנת 2004, בהיות הקטין כבן 13.5 שנים, במקום ציבורי, ביקש המערער מאבי הקטין להותיר אותו עם הקטין לבדו על מנת לשוחח עימו. הקטין סירב, אך אבי הקטין הורה לו להישאר עם המערער. כאשר נותרו השניים בגפם, פתח המערער את רוכסן מכנסיו של הקטין ונגע באיבר מינו. הסדר הטיעון התייחס לכתב האישום המתוקן אך לא התייחס לעניין העונש.

2.

בהחלטה נפרדת שנתן בעניין בקשת המערער לחזור בו מהודייתו, דחה בית המשפט המחוזי את טענתו כי האמין כל העת בחפותו וכי חזרתו מהודיה נובעת מרצון כן ואמיתי להוציא את הצדק לאור ולטהר את שמו מהאישומים המיוחסים לו. בית המשפט קבע כי הסדר הטיעון עם המערער לא היה תוצאה של החלטה רגעית וחפוזה מצידו אלא תוצר של משא ומתן ממושך, שנעשה בידיעתו ובהסכמתו המלאה. בית המשפט המחוזי הבהיר כי לא היה לו כל ספק כי המערער הבין היטב את משמעות הודאתו והחליט להודות מתוך רצון חופשי ובדעה שקולה. הניסיון להציג את הסכמתו להסדר הטיעון ככישלון רגעי הוא "טיעון קש, שאין מאחוריו דבר". המערער ידע את פרטי ההסדר המתגבש והיה נכון להודות בהם, זמן ניכר לפני שמסר את הודאתו בפועל. המערער גילה מעורבות בפרטי ההסדר ואף דרש באופן מיוחד למחוק פרטים ותיאורים מנוסח כתב האישום בו הודה. יתר על כן: ההתעכבות בהתנהלותו של משא ומתן זה לא נבעה מהתלבטות כלשהיא מצידו אלא מצד המשיבה. המערער לא היה מצוי במעצר ואף תנאי שחרורו אינם מגבילים ביותר. הודאתו לא הייתה חלק מהסדר כולל עם נאשמים אחרים באופן שישפיע עליו להודות על מנת להיטיב עם אחרים. בנוסף, הדגיש בית המשפט המחוזי כי הייצוג שקיבל המערער מטעם הסניגור הממונה, אשר ייצג אותו באותו שלב, היה ללא דופי והמערער עצמו אף אישר זאת. הסדר הטיעון שהביא הסניגור בפני המערער הקל עימו באופן משמעותי בהשוואה לכתב האישום המקורי. אי לזאת, הסיק בית המשפט המחוזי כי המערער לא היה נתון תחת לחץ חיצוני להודות בעובדות כתב האישום המתוקן. גם מראית פני הצדק אינה תומכת במתן אפשרות למערער לנהל הליך הוכחות, במיוחד בשים לב לעוול שהדבר יגרום למתלונן ולבני משפחתו. אשר על כן, קבע בית המשפט המחוזי, כי המערער לא עמד בנטל להוכיח קיומם של "נימוקים מיוחדים" המצדיקים את בקשתו לחזור בו מהודייתו, כדרישת סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ).

בבואו לגזור את דינו, התחשב בית-המשפט המחוזי בכמה נסיבות מקלות, כגון, העדר עבר פלילי והעובדה שמדובר במאסרו הראשון, גילו של המערער (כבן 76 שנים), הודייתו ותיקון כתב האישום ומיתונו בעקבותיה. בנוסף, התחשב בית המשפט המחוזי בעדות האופי החיובית ובמסמכים התומכים בה שהוצגו בפניו. עם זאת, עמד בית המשפט המחוזי על חומרת מעשיו של המערער, בשים דגש על הקרבה המשפחתית בינו לבין המתלונן, פער הגילאים הרב בין השניים, ניצול מערכת היחסים במשפחה על מנת לבצע את זממו והתעוזה שליוותה את מעשיו- הן מבחינת המיקום שבחר לביצוע העבירות והן בהתעקשותו לביצוען חרף התנגדותו של הקטין. בנוסף, התייחס בית המשפט המחוזי בגזר דינו לאי נטילת האחריות מצד המערער לביצוע העבירות ולנזק הנפשי שנגרם לקטין.

בערעור שבפנינו משיג המערער נגד הרשעתו, ולחלופין, נגד העונש שהושת עליו.

טענות הצדדים

3.

עיקר ערעורו של המערער הוא כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קיבל את בקשתו לחזור בו מהודייתו בגין רצונו הכן והנחוש להוציא לאור את צדקתו. לטענתו, יש לראות בנימוק זה משום נימוק מיוחד העונה על דרישת המחוקק לשם קבלת בקשתו לחזור בו מהודייתו. זו ניתנה ברגע של חולשת דעת ותשישות נפש. הוא נמלך בדעתו מיד לאחר הרשעתו על פי הודייתו. הגם והיה מיוצג, הודייתו ניתנה מתוך טעות שבשיקול דעת הנובעת מהלחץ בו היה שרוי. יש לשים דגש מיוחד לכך שבקשתו זו הוגשה טרם נגזר גזר דינו ואף טרם נשמעו הטיעונים לעונש. עוד טען, כי בית המשפט המחוזי פסק בעניינו בניגוד להלכת סמחאת (ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת , פד"י מה (5) 798. להלן: עניין סמחאת ), אשר פסק בנסיבות דומות כי יש להכיר ברצונו הכן של המבקש לחזור בו מהודייתו כנימוק מיוחד לקבלת הבקשה.

לחילופין, משיג המערער נגד חומרת העונש. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל של ממש לנסיבותיו האישיות, כך למשל גילו המבוגר; העדר עבר פלילי; העובדה שמדובר במאסרו הראשון; הערכת מסוכנות נמוכה; שירותו הצבאי ותרומתו לתעשייה הצבאית; דירוג העבירות שבהן הורשע על פי כתב האישום המתוקן שלא מן הרף העליון של עבירות המין; חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות; סיווגו של המערער כנכה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957; תרומתו ופעילותו למען הקהילה; היותו מפרנס יחיד התומך באשתו החולה והחיסכון בזמן שיפוטי עם מתן הודייתו. המשיבה מנגד סומכת ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וגזר דינו ומבקשת לדחות את הערעור.

דיון

4.

השאלה הניצבת במרכז ערעור זה היא האם יש להיעתר לבקשת המערער לחזור בו מהודייתו ולבטל את הרשעתו בדין.

נאשם "רשאי בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו" (ראו סעיף 153 (א) לחוק סדר הדין הפלילי). החזרה מהודיה טעונה רשות של בית המשפט וכפופה לקיומם של נימוקים מיוחדים. המחוקק לא הגדיר מהם אותם "נימוקים מיוחדים" שיצדיקו חזרה מהודיה. הפסיקה שדנה בסוגיה זו התוותה מספר קווים מנחים למתן היתר לנאשם לחזור בו מהודייתו. ככלל, נפסק כי הנסיבות בהן ישקול בית המשפט חזרה מהודיה הן חריגות. כך למשל, כאשר קיים חשש שההודיה לא נעשתה חופשית ומרצון; המבקש לא הבין את משמעות הודייתו וההודיה הושגה שלא כדין (ראו ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל (13.4.2010); ע"פ 3165/08 עסאלה נ' מדינת ישראל

(29.5.2008); מ"ח 6520/08 סגיר נ' מדינת ישראל (11.11.2008); מ"ח 8115/07 פלוני נ' מדינת ישראל

(16.4.2008); ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (26.11.2007); ע"פ 1932/04 רג'בי נ' מדינת ישראל

(14.4.2005); ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז (1) 577). הכללים בנושא זה אינם נוקשים. רשימת הנימוקים המיוחדים הנדרשים אינה רשימה סגורה (ראו ע"פ 6229/07 מוופק נ' מדינת ישראל (20.11.2008); ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל

(2.5.2005); עניין סמחאת ).

נדמה כי קיימים שני סוגי פגמים שיש בהם להביא למתן רשות לנאשם לחזור בו מהודייתו. האחד, נעוץ בנאשם עצמו. לאמור- לנוכח מצבו הסובייקטיבי אין זה ראוי להותיר ההרשעה על כנה. האחר, נעוץ בהליך עצמו. למשל כאשר הדרישות הדיוניות לא נשמרו, הסניגור לא הסביר כנדרש את מהות ההודיה או שבית משפט התעלם מחזרת הנאשם מההודיה בשלב התסקיר או בשלב העונש מבלי לברר את העניין (וראו והשוו: ע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (12.1.11)). ברקע, כוחה המשפטי של הודיה שניתנה בפני בית המשפט. האחרונה מהווה את הבסיס להרשעת הנאשם על כל המשתמע מכך. דווקא בשל האמור יש להתייחס להודאת נאשם בתוך כותלי בית המשפט ברצינות הראויה. הנאשם אינו בגדר "סוחר בשוק" המשפט הפלילי. הוא אינו רשאי לשמור את כל הקלפים באמתחתו ואינו בן חורין לעבור מהודאה לכפירה בכל עת אשר יחפוץ. אולם, היה ולמשל מתברר שקיים חשש ממשי לנפילת פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות הודייתו, כי אז כובד המשקל של ההודאה יטה את הכף לכיוון מתן רשות לנאשם לחזור בו. לנוכח מורכבות הסוגיה אין מנוס מכך כי העניין ייבחן גם על פי מכלול הנסיבות הנלוות להודיה (ראו ע"פ 3991/04 דלעיל).

5.

ומהו מכלול הנסיבות במקרה זה? בית המשפט המחוזי התרשם מעדויות הצדדים ומהחומר הראייתי שהונח בפניו וקבע כממצא עובדתי שהסדר הטיעון שנחתם עם המערער במסגרתו הודה, גובש לאחר משא ומתן ממושך בין הצדדים. אין המדובר במצב בו נעדרה מהמערער היכולת לבחור בין הסכמתו להסדר הטיעון על פרטיו לבין ההימנעות ממנה מחמת חולשה רגעית. הרשעה על בסיס הסדר טיעון צריכה להיעשות תמיד לאחר שבית המשפט מוודא היטב כי הודיית הנאשם מבוססת על הבנתו המלאה של משמעויות ההסדר וכי היא נמסרה מרצון חופשי ובידיעתו של הנאשם כי בית המשפט איננו מחויב בקבלת ההסדר, תוך הבנת התוצאות המשתמעות מכך. ברור הדבר כי באופן כללי הליכי הגיבוש של הסדר הטיעון אינם נקיים מכל לחץ (ראו רע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל (30.3.2009)). אולם בתיק זה, הבהיר בית המשפט המחוזי כי לא היה לו כל ספק שהמערער הבין היטב את משמעות הודאתו והחליט להודות מתוך רצון חופשי ובדעה שקולה. עדות לכך היא מעורבותו בפרטי ההסדר, כמו גם דרישתו המיוחדת להפחית ממהות מעשיו וחומרתם ולהמיר את ביצוע המעשים המגונים בבית הכנסת למקום ציבורי, מתוך מודעות משתמעת להשלכה העשויה להיות על מעמדו בקהילה וזאת גם כדי להקל בעונשו. בית-המשפט המחוזי לא הסתפק בהודעת ב"כ המערער וב"כ המשיבה על הסדר הטיעון אותו גיבשו אלא וידא כי המערער מבין את הסדר הטיעון. בית המשפט הבהיר לו את משמעות הודאתו ואת התוצאות להן הוא צפוי בעקבותיה. במצב דברים זה, ההודאה תיוותר על כנה (ראו מ"ח 3406/09 פלוני נ' מדינת ישראל

(31.8.2009)). יודגש, כי במהלך הדיון לא ביקש המערער לחזור בו. לאחר שבית המשפט חזר וקרא באוזניו את עובדות כתב האישום המתוקן, הוא שב והודה בהן. המערער לא היה נתון ללחץ חיצוני אובייקטיבי שיכול היה להשפיע על נכונותו להודות. בדיון שהתקיים בפנינו הודה המערער כי הודייתו הייתה "משוחררת מלחצים" וכי אין הוא טוען כי "הייעוץ לא היה מקצועי או שההודיה הייתה מבלי שהוא הבין" (ראו עמ' 2 לפרוטוקול). כאמור, הייצוג שקיבל המערער מטעם הסניגור הממונה היה ללא דופי. עובדת היותו של נאשם מיוצג בידי עו"ד היא על פי רוב שיקול שפועל נגד התרת החזרה מההודיה (ראו ע"פ 5583/08 דלעיל).

המערער מפנה את בית משפט זה להלכת סמחאת שהתירה חזרה מהודיה מקום שנתברר כי הסיבה לכך נובעת מרצונו הכן של נאשם להוכיח את חפותו. עיון בפסק הדין מלמד כי לצורך הכרעה בבקשה לחזרה מהודיה אין די בבירור השאלה האם ההודיה ניתנה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם אלא על בית המשפט לברר מהי הסיבה שהובילה אותו להגיש את הבקשה. חלק זה של פסק הדין

סמחאת תומך בעמדת המדינה. על המבקש לחזור בו מהודאתו, להסביר מהי הסיבה האמיתית שהביאה לשינוי. המערער לא שכנע בנקודה זו. כפי שצוין, הוא היה מעורה מאוד בפרטי העסקה שהתגבשותה השתרעה על פני תקופה לא מבוטלת. ההסבר של נאשם לשינוי בעמדתו הוא כלי עזר לבית המשפט לבחון את הסיבה שבגינה עותר המערער לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. המערער לא מסר הסבר משכנע ואף לא הסביר מדוע הבקשה הוגשה בעיתוי שהוגשה ולא במועד קודם לכן. די בחסר זה כדי להצביע על השוני בין מקרנו לבין פסק הדין בעניין סמחאת .

חרף האמור, אתייחס לחלקו האחר של פסק הדין הנ"ל בו אוחז הסניגור. שם נפסק, כי ככל שיתברר שהנאשם סבור שהשיקולים שהובילו אותו להודות היו שגויים וכי "המטרה האחת והיחידה העומדת ביסוד בקשתו היא כי תינתן לו ההזדמנות להוכיח את חפותו, כי אז נכון וראוי הוא שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם 'נימוקים מיוחדים' הנדרשים בסעיף 153 (א))"- ובלבד שבבסיס הבקשה עומדת כוונה כנה ואמיתית כי תינתן לו הזדמנות להוכיח את חפותו והיא אינה נובעת מתכססנות פסולה ( שם . בעמ' 802-803). אף בדברים אלו אין כדי לסייע למערער. שני טעמים לדבר. הראשון, התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט אשר צוינה לעיל, לפיה לא עולה כלל וכלל שהמערער לא הבין את מהות הודאתו ושהיא לא ניתנה מרצונו הטוב והחופשי. השני, מעמדו של הנפגע בעבירה – קטין בביצוע עבירות מין – בסוגיה של חזרת המערער מהודאתו. כדי לעמוד על טעם זה יש לתאר את השתלשלות ההליכים בבית משפט קמא בצורה מפורטת יותר.

6.

כתב האישום הוגש נגד המערער ואחיינו, הוא אביו של הקטין. בעקבות הודיית המערער וכפירת האחיין במיוחס לו, התנהל הליך שמיעת הראיות נגד האחרון בלבד. הנפגע העיד נגד אביו. המערער ואביו של הקטין הועמדו לדין בגין מקרים שונים. התביעה הודיעה כי המשפט נגד האב הסתיים והוא זוכה בחלק מהעבירות על רקע "בלבול" בדברי הקטין בעדותו. קבלת בקשת המערער לחזור בו מהודאתו וכתוצאה מכך ביטולו של גזר הדין, יביא לכך שיהיה על הנפגע להעיד פעם נוספת תוך תיאור האירועים הקשים. אפשרות זו מצביעה על פגיעה כפולה היה והערעור יתקבל. העדת הקטין מחדש אינה מוצדקת בנסיבות העניין. בנוסף, קיים חשש ממשי שהמערער מעוניין לנסות את מזלו לאחר שלמד על אופי העדות של הקטין. עולה, כי יש נתון אובייקטיבי שמצביע על כך שהמערער עשוי "להנות" משינוי עמדתו עקב מידע שקיבל לאחר הודאתו. משמעות הדברים היא שהמערער יכול להתרשם מהחומר הראייתי הנוסף, לעמוד על הדקויות שבעדות, לרבות הערכת עוצמתה. במובן זה המקרה דומה לנאשם שמבקש לחזור בו מהודאתו לאחר מתן גזר הדין המחמיר עימו. בהעדר נימוקים מיוחדים –תרתי משמע- על בית המשפט להעניק משקל מרבי לחשש שבקשת נאשם לחזור בו מהודאתו אינה נובעת מפגם שדבק בה. ייתכן כי המערער מתקשה להשלים עם הרשעתו הואיל והבין כי עשה מקח טעות "בכדאיות העסקה" בהחלטתו להודות בעובדות במסגרת הסדר הטיעון. מול כל אלה, ברי, כי אין די בטעם מופשט של היקלעות "לחולשה רגעית", כפי שטען המערער.

המסקנה היא שאין מקום לקבל את הערעור על הכרעת הדין. הודאת המערער ניתנה לאחר משא ומתן ארוך בין הצדדים בנוגע לתיקון כתב האישום, דבר שיש בו להפריך את טענתו של המערער בדבר נפילתו למצב של "חולשה רגעית". המערער זכה להליך הוגן – הן דרך ייצוגו ללא שנפל בו דופי והן בבית המשפט, שדאג לוודא הבנתו. המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן כשהוא מודע להשלכות הודאתו. לכך יש להוסיף שהמערער עלול לרכוש לעצמו יתרון דיוני ואף מהותי המאפשר לו לכלכל את צעדיו אם משפטו ייפתח מחדש. הקטין ייאלץ להעיד פעם נוספת, עם כל הקושי הכרוך בכך. מקבץ הנסיבות מהווה משום פגיעה במראית פני הצדק.

גזר הדין

7.

המערער ביצע מספר עבירות נגד קטין שהינו קרוב משפחתו. על העונש במקרים כאלו לשקף את סלידתה של החברה מהמעשים האמורים. למעלה מכך, על העונש להרתיע את המערער ועבריינים כמוהו כדי להגן על חסרי ישע. בראייה זו, תקופת המאסר שנגזרה על המערער איננה ארוכה ויש בה לשקלל את הנימוקים לקולא, לרבות גילו, העדר עבר פלילי ומעמדו המכובד בקהילה אליה שייך. מתפקידו של בית המשפט לפעול הלכה למעשה באופן שנתונים אלו לא יהוו מעין "חסינות" מגזירת עונש מאסר בפועל.

המערער ביצע מספר עבירות כלפי הקטין, יליד 1991, בין השנים 2000-2004. המעשים בוצעו הן בביתו של המערער והן במקום ציבורי. המעשים המגונים מצויים ברף העליון לעבירות מסוג זה. הפגיעה בקטין בוטה, קשה ועלולה להטביע אותותיה בעוצמה זו או אחרת לשנים רבות. האינטרס הציבורי המובהק דורש החמרה בענישה בעבירות מעין אלו. זהו צו השעה.

8.

סוף דבר. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט הנדל. עיון בתיק אינו תומך בבקשה לחזרה מהודיה. בע"פ 10478/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי לומר (פסקה ט'):

"מן הפסיקה נמצאנו למדים, כי הדגש המרכזי בכגון דא מושם בראש וראשונה על שאלת רצונו החופשי של הנאשם בשעת ההודיה, ומידת הבנתו את משמעות החלטתו. ברי כי ההליך הפלילי אינו 'תכנית כבקשתך' ואין לאפשר לנאשם לתעתע בבתי המשפט (ובתביעה); ועם זאת, יש מקום לבדוק כראוי את 'אותות האמת' של החזרה מהודיה, שמא יש בה ממש".

אותות האמת במקרה דנא נבדקו על-ידי בית המשפט המחוזי ועל-ידינו, ונמצא כי אין הם מעידים על אי הבנה של המערער, אשר בית המשפט הסביר לו את משמעות ההודיה, כפי שתיאר חברי (פסקה 5). השתלשלות הדברים מצביעה על ידיעה ויכולת בחירה, בתוך משא ומתן ממושך. על כן, הגם שהבקשה לחזרה מהודיה הוגשה טרם גזר הדין, לא היה מקום לקבלה. כאמור, מצטרף אני לחוות דעת חברי.

ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

המערער יתייצב לריצוי עונש המאסר בפועל בתאריך ג' באדר א' תשע"א, 7.2.11 עד השעה 10:00 במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי מרכז.