ע"פ 8622/14 רז ג'רבי נ. מדינת ישראל

המבקש הודה בעובדותיו של כתב אישום מתוקן והורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (שתי עבירות) ותקיפה. לפי כתב האישום המתוקן ניפץ המבקש בקבוק וודקה על לחיו של א.מ., חברו של המתלונן, ופצע את המתלונן באמצעות שבר הבקבוק בלחיו ובצווארו. בהמשך ניסה המבקש לבעוט במתלונן אולם פגע בכף ידו של ש.מ., חבר אחר של המתלונן שנכח במקום. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש 24 חודשי מאסר (בניכוי ימי מעצרו), מאסרים מותנים, פיצוי למתלוננים וקנס.

יצויין כי במהלך הדיון בבית המשפט קמא שבו ביקשו הצדדים לאשר את הסדר הטיעון, במענה לשאלת בית המשפט אמר המבקש: "אני יודע במה אני מודה" אך הוסיף: "אבל לא סתם עשיתי את זה ... הם הרביצו לי ולחבר שלי, הרגו אותנו ממכות...". לאחר הפסקה – בה נטען שבא כוח המבקש דאז הסביר לו את משמעות הסדר הטיעון – הודיע המבקש לבית המשפט כי הוא אינו מעוניין לחזור בו מהודאתו ולנהל הליך הוכחות, וכי הוא מודה בעובדות כתב האישום המתוקן כמות שהן. על אף האמור לעיל, במועד הטיעונים לעונש שב המבקש והעלה טיעונים לפיהם הותקף, וכשנשאל על ידי בית המשפט אם פגע באמצעות הבקבוק במתלונן השני השיב "לא, אני לא עשיתי את זה". למשמע דברים אלה אמרה באת כוח המאשימה: "כתב האישום מנוסח כפי שנוסח על פי דבריו. אם הטענה שלו שהותקף, יש לנהל את התיק . הוא מודה בפציעת שני המתלוננים" (ההדגשה לא במקור – י.ד.). גם בעיתוי זה ביקש בא כוח המבקש דאז הפסקה של מספר דקות כדי "לשוחח עם הנאשם ולהרגיעו". עם תום ההפסקה הודיע בא כוחו דאז לבית המשפט: "הסברתי לנאשם את המשמעויות, הנאשם הבין". בדבריו של המבקש לפני בית המשפט בטרם נגזר עונשו לא חזר המבקש על כפירתו במיוחס לו בכתב האישום המתוקן.

המבקש טוען בבקשתו כי במקרה דנן יש לסטות מהכלל המצדיק אכיפה מיידית של העונש. לטענתו הסטייה מהכלל מוצדקת נוכח: עברו נקי; העובדה שהיה משוחרר בערבות במהלך כל משפטו והקפיד להתייצב לכל הדיונים בעניינו; והעובדה שמעולם לא הפר את תנאי שחרורו. משכך, טוען המבקש, לא קיים חשש להימלטותו מאימת הדין. עוד נטען כי יש סיכוי של ממש שערעורו יתקבל כך שיותר לו לחזור בו מהודאתו והתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי. לחלופין נטען כי יש סיכוי של ממש שהעונש יקוצר ויומר לעבודות שירות או לשל"צ, ובפרט נוכח המלצת שירות המבחן.

המשיבה טוענת כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים המצדיקים עיכוב ביצוע העונש, וכי מקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים שבחריגים שבהם יותר לנאשם לחזור בו מהודאתו על-פיה הורשע במסגרת הסדר טיעון.

אף שנכונים בעקרון דברי באת כוח המשיבה, אני סבור כי יש הצדקה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. בבית משפט זה הובעה לא אחת ההשקפה לפיה יש לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו ולתת לו הזדמנות להוכיח את חפותו, ובלבד שמדובר בבקשה שהוגשה בעיתוי מוקדם ואין לראות בה משום בקשה שהוגשה בחוסר תום לב [ראו למשל: ע"פ 3754/91 סמחאת נ' מ"י , פ"ד מה(5) 798 (1991); ע"פ 3227/10 פלוני נ' מ"י (9.5.2010)].

במקרה דנן טען המבקש במספר הזדמנויות כי פעל בתגובה לתקיפתו על ידי המתלוננים, הגם שהודה כי פגע במתלוננים. גם באת כוח המשיבה, בהליך דלמטה, סברה כי "אם הטענה שלו שהותקף, יש

לנהל את התיק". מבלי שיהיה בכך משום קביעת מסמרות באשר לסיכויי הערעור, סבורני כי בנסיבות העניין מן הראוי לאפשר למבקש למצות את הליך הערעור בטרם יחל בריצוי עונש המאסר שהושת עליו.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

עונש המאסר בפועל שהושת על המערער יעוכב עד להכרעה בערעורו. שאר רכיבי העונש יעמדו בעינם. התנאים המגבילים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ישארו בתוקפם עד להכרעה בערעור.