ע"פ 3227/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, שבו נטען כי בהזדמנויות רבות בין השנים 2002-2000 עת שנותרו הקטין והמבקש ביחידות, נגע המבקש באיבר מינו של הקטין. בחלק מההזדמנויות הוא ביקש מן הקטין שייגע באיבר מינו ובהזדמנויות אחרות הוא אף הכניס את ידו של הקטין לתחתוניו, עד שבא על סיפוקו. בגין מעשים אלה הורשע המבקש בעבירות של מעשים מגונים בקטין בן פחות מ-14 שנים, לפי סעיפים 348(א), 345(א)(3) ו-25 לחוק הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים לא כלל הסכמה לעניין העונש, ועובר לגזירת הדין הופנה המבקש להערכת מסוכנות. בנוסף, הוסכם כי למבקש תשמר האפשרות לעתור לקבלת תסקיר שירות המבחן והתיק נקבע לטיעונים לעונש. נוכח ההסדר, ההודיה והרשעתו של המבקש, הופרד עניינו מזה של הנאשם הנוסף בתיק שלגביו החלה שמיעת הראיות. ביום 4.2.2010 הוגשה מטעמו של המבקש בה הוא ציין כי שכר את שירותיו של סניגור אחר, במקום הסניגור מטעם הסנגוריה הציבורית שייצג אותו עד לאותו שלב, וכי הוא מבקש לחזור בו מהודאתו אשר נמסרה על רקע מצוקה רגעית בה היה נתון, וכי הוא מאמין בכנות בחפותו. המשיבה התנגדה לבקשה ועמדתה התקבלה על דעתו של בית המשפט המחוזי המשפט (אב בית-הדין השופט מ' פינקלשטיין והשופטים ל' ברודי וע' גרוסקופף ). בהחלטה מיום 2.3.2010, נקבע כך:

"הסדר הטיעון לא היה תוצאה של החלטה רגעית וחפוזה מטעם [המבקש], אלא תוצר של משא ומתן ממושך, שנעשה בידיעתו ובהסכמתו המלאה של [המבקש ]. לא זו אף זו, העיכוב בהתנהלותו של משא ומתן זה, והעובדה שהצדדים סיכמו את הסדר הטיעון רק ברגע האחרון, לא נבעו כלל מהתלבטות של [המבקש], אלא דווקא מהתלבטויות המאשימה, אשר לא היתה שלמה עם האפשרות להגיע להסדר טיעון רק עם אחד הנאשמים – הסדר שלא ייתר את שמיעת התיק ביחס לנאשם האחר.

מכאן שהניסיון להציג את הסכמת [המבקש] לעסקת הטיעון ככשלון רגעי, הוא טיעון קש, שאין מאחוריו דבר. [המבקש] ידע את פרטי ההסדר המתגבש, והיה נכון להודות בהם, זמן ניכר לפני שמסר את הודאתו בפועל. היה לו אם כך זמן ניכר להרהר בהודאתו, ואין לנו כל ספק כי הבין היטב את משמעותה, והחליט להודות מתוך רצון חופשי ובדעה שקולה" (עמ' 7 להחלטה מיום 2.3.2010).

בהמשך לדבריו אלה, עמד בית המשפט המחוזי על אינדיקציות שונות לחופשיות הרצון של המבקש במסירת הודאתו, לרבות מחיקת תיאורים ופרטים ספציפיים מכתב האישום המתוקן לפי בקשתו; העדרו של לחץ חיצוני והעובדה שהמבקש לא היה נתון במעצר בזמן ניהול ההליכים; גילו המתקדם, השולל את האפשרות כי "הסכים לעסקת הטיעון משום שאצה לו הדרך להניח מאחוריו את הפרשה הנוכחית על מנת שיוכל להמשיך בחייו" (עמ' 8 להחלטה). למעשה, קבע בית המשפט, כל שנטען מפי המבקש ביחס לנסיבות מסירת ההודאה הוא, שבזמן מסירתה היה טרוד בבעיותיה הבריאותיות של אשתו אולם ההסתברות שאדם יודה בעבירות חמורות בגין לחצים שגרתיים מסוג זה נראית אפסית ( שם ). בהמשך צוין, כי אין מחלוקת על כך שבייצוג שניתן למבקש לא נפל כל דופי, כי הסדר הטיעון מקל עם המבקש באופן משמעותי וכי קבלת הבקשה תסב פגיעה קשה במתלונן ובזכויותיו. מכלול נסיבות זה הוביל את בית המשפט המחוזי למסקנה כי בעניינו של המבקש לא מתקיימים הטעמים המיוחדים המצדיקים לאפשר לו לחזור בו מהודאתו. לאחר דחיית הבקשה לחזרה מהודאה ולאחר שנשמעו הטיעונים לעונש, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המבקש ל-42 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר על-תנאי. בנוסף, חויב המבקש לשלם למתלונן פיצוי בסך 30,000 ש"ח.

2.

על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה. הערעור מופנה להחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו. יחד עם הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר למבקש עד להכרעה בערעור. בבקשה ובדיון על-פה נטען, כי נוכח עמדתה של ההלכה הפסוקה בשאלת חזרה מהודיה, קיימים טעמים טובים לאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו, ולפיכך, סיכויי הערעור להתקבל – טובים.

בנוסף, להשקפת המבקש, נסיבותיו האישיות

– ובעיקר גילו המבוגר ועברו הפלילי הנקי – מצדיקות את קבלת הבקשה. עוד נטען בהקשר זה, כי המבקש היה משוחרר ללא תנאים מגבילים במשך ההליך המשפטי כולו ולא נמלט מן הדין; כי העבירות המיוחסות לו אינן מצויות ברף הגבוה ביותר של עבירות המין; וכי העבירות בהן הורשע בוצעו לפני זמן רב. המשיבה מצידה מתנגדת לבקשה, ובדיון לפניי טען בא-כוחה, כי סיכויי הערעור נמוכים. לעמדתו, החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאפשר למבקש לחזור בו מהודאתו היתה מנומקת היטב וכאשר מצרפים לכך את הנזק העלול להיגרם למתלונן ולהליך המשפטי, הסיכוי כי בית משפט זה יתערב בהחלטה בעניין החזרה מן ההודאה – קלוש.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל אותה, ולהורות על עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור שהוגש לבית משפט זה. כפי שהבהירו באי-כוח הצדדים וכפי שהבהיר בית המשפט המחוזי בהחלטתו, חזרה מהודיה לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , תשמ"ב-1982 מחייבת אישור של בית המשפט, אשר יינתן בהתקיימם של "טעמים מיוחדים". ההשקפה המקובלת בפסיקה היא, כי חזרה מהודיה תתאפשר בנסיבות חריגות בלבד (ראו: ע"פ 5583/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.10 )). יחד עם זאת, כפי שטען בא-כוח המבקש, הובעה בהלכה הפסוקה השקפה לפיה מקום בו מטרת הבקשה לחזרה מהודיה היא רצונו של המבקש כי תינתן לו הזדמנות להוכיח את חפותו, ומדובר בבקשה תמת-לב שהוגשה בעיתוי מוקדם – ייתכן כי יהיה מקום שלא להכביד במשקלה של הדרישה לקיומם של נימוקים מיוחדים (וראו: ע"פ 3754/91 סמחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(5) 798 (1991)). הגם שאין ביכולתי לקבוע כי סיכויי הערעור גבוהים, הרי בהתחשב בעמדה זו, ובכך שבקשתו של המבקש לחזור בו מהודייתו הוגשה בסמוך לאחר ההודיה ועובר למתן גזר הדין – אין לומר כי הערעור אינו מעלה שאלה הראויה לבחינה ולדיון. לכך, מצטרפים נתוניו האישיים של המבקש. המבקש הוא בן 76, ועברו הפלילי הנקי. פרק הזמן שחלף מאז בוצעו העבירות בהן הורשע – עומד על כשש שנים. בנוסף, לאורך כל ההליך המשפטי שהתנהל בעניינו הוא היה משוחרר ללא תנאים, ולא הועלתה לפניי טענה כי הוא לא התייצב לדיונים בעניינו או ניסה להימלט מן הדין. אכן, עונש המאסר בפועל שנגזר למבקש איננו קצר, אך להשקפתי, איזון ראוי בין מכלול הנסיבות העומדות על הפרק מוביל למסקנה כי יש לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל עד להכרעה בערעורו של המבקש לבית משפט זה, וכך אני מורה. למען הסר ספק יובהר, כי הפיצוי שהושת על המבקש לא יעוכב.