מ"ח 2435/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בכתב-אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה, יוחסו למבקש עבירות אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים אותם ביצע, על פי הנטען, בבתו מ', ילידת 1985 (להלן: המתלוננת), על פני תקופה של תשע שנים. בכתב-האישום נטען, כי בין השנים 1997-1995 נהג המבקש לקרוא למתלוננת לחדרו, שם היה משכיבה על המיטה, מורה לה לפשוט את בגדיה ונוגע בשדיה, באיבר מינה ובפי הטבעת שלה, תוך שהוא מציין בפניה כי הוא אוהב אותה וכי יפצה אותה בכסף ומתנות. בהמשך, בין השנים 2004-1997 נהג המבקש לקיים יחסי מין מלאים עם המתלוננת כדרך שגרה ובתדירות של מספר פעמים בחודש. מעשים אלו בוצעו בבית המשפחה ולעיתים בבית-הספר בו שימש המבקש כאיש אחזקה. בכתב-האישום אף נטען, כי המבקש נהג להתנות את הסכמתו לבקשות שונות שהפנתה אליו המתלוננת בהסכמתה לקיום יחסי מין עימו. המבקש כפר בעובדות כתב-האישום, וטען כי המעשים המיוחסים לו הינם פרי עלילה שרקמו המתלוננת וחברה לחיים, על רקע התנגדותו של המבקש למערכת היחסים ביניהם.

2.

בית-המשפט המחוזי הרשיע את המבקש, ברוב דעות, בעבירות שיוחסו לו לאחר שקבע כי עדות המתלוננת הייתה מהימנה ועקבית ונמצאו לה חיזוקים בחומר הראיות. עם חיזוקים אלו נמנו, בין היתר, מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בעת חשיפת הפרשה בפני חברה לחיים ודודה; פרטים שמסר המבקש עצמו בעדותו וראיות חיצוניות אחרות. להשלמת התמונה יצוין, כי בטרם שמיעת הטיעונים לעונש, פנה המבקש לבית-המשפט המחוזי בבקשה לפטר את סנגורו וכן להתיר לו להביא ראיות נוספות. נוכח חומרת העבירות שיוחסו למבקש, וכדי ליתן לו את יומו בבית-המשפט, התיר בית-המשפט המחוזי למבקש להגיש ראיה אחת נוספת, בדמות תדפיס תנועות בחשבונה של המתלוננת. אליבא דמבקש, היה בראיה זו כדי לקעקע את גרסתה של המתלוננת, לפיה כשבועיים בטרם הגשת התלונה במשטרה קיימה עמו יחסי מין בחדרו בבית-הספר, ומיד לאחר מכן משך הוא עבורה כספים מן הכספומט. בהכרעת-הדין המשלימה, שניתנה ביום 26.12.2005, לאחר בחינתה של הראיה הנוספת, קבעו שופטי הרוב כי אין בראיה זו כדי לשנות מן המסקנה בדבר אשמתו של המבקש בעבירות שיוחסו לו. משכך, נותרה ההרשעה על כנה. בעקבות הרשעתו נדון המבקש ל-14 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. בנוסף, הוא חויב לשלם למתלוננת פיצוי בסכום של 30,000 ש"ח.

3.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה ערער המבקש לבית-משפט זה (ע"פ 1486/06) וערעורו הופנה, רובו ככולו, כנגד ממצאים שבעובדה וממצאי מהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. המשיבה, מצידה, ערערה על קולת העונש שהושת על המבקש (ע"פ 1442/06). ערעורו של המבקש נדחה, לאחר שנקבע כי עניינו אינו נמנה עם המקרים החריגים המקימים עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות. בד בבד, הוחלט לקבל את ערעורה של המשיבה באופן שעונש המאסר שהושת על המבקש הועמד על 18 שנים. יתר רכיביו של העונש נותרו על כנם.

4.

עתה עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, תוך שהוא נסמך על העילות המנויות בהוראת סעיפים 31(א)(2) ו – 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. ראשית, טוען המבקש לקיומה של ראיה חדשה, שיש בה כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. בטענה זו מכוון המבקש לקיומו של עד נוסף, מ', אשר נטען כי היה חברה של המתלוננת בהיותה כבת 12 שנים, והאדם עמו קיימה לראשונה בחייה יחסי מין. זאת, בניגוד לעדותה של המתלוננת, לפיה איבדה את בתוליה בעת קיומם של היחסים עם המבקש. המבקש מוסיף וטוען, כי

מ' צפוי להעיד כי לא שמע מפי המתלוננת דבר אודות מעשים מיניים שביצע בה המבקש, עובדה הפוגמת אף היא במהימנות גרסתה. עוד טוען המבקש לכשלים בייצוגו אשר יש בהם, להשקפתו, כדי להקים חשש כי נגרם לו עיוות דין בהרשעתו.

המשיבה, מצידה, סבורה כי דין הבקשה להידחות הואיל והיא אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נועדה לאזן בין שני עקרונות שונים: העקרון של גילוי האמת, המכתיב את הצורך במנגנון דיוני שיהא בו כדי לאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד, והעיקרון

בדבר סופיות הדיון, מאידך. מכוחו של איזון זה נקבע, כי עריכתו של

משפט חוזר מהווה חריג לכלל סופיות הדיון, ואין להורות על קיומו אלא בהתקיים אחת העילות המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט ( מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.10.2004)); מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529, 560(1999)).

טענת המבקש בדבר קיומה של ראיה חדשה העשויה לשנות את תוצאת המשפט – אין בה ממש. ראשית, ה"ראיה החדשה" לה טוען המבקש אינה חדשה כלל ועיקר. כפי שעולה מהכרעת-הדין, דבר ראיה זו היה ידוע למבקש עוד במהלך ניהול משפטו, הואיל ואחות המתלוננת העידה כי שמעה מפי המתלוננת עצמה כי קיימה יחסי מין לראשונה בחייה עם הילד מ' כאשר הייתה תלמידת כיתה ה'-ו'. אמנם, כבר נפסק בעבר, כי בקשה למשפט חוזר עשויה להתבסס אף על ראיות אשר ניתן היה להציגן בעת ניהול המשפט, ובלבד שניתן טעם מניח את הדעת לשיהוי בהצגתן ( מ"ח 8086/07 אורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.5.2008). אולם, בענייננו, אין בפי המבקש כל הסבר מדוע לא פעל לזימונו של העד מ' במהלך ניהול משפטו. לעניין זה יודגש, כי אף בגדרי הבקשה להוספת ראיות נוספות שהגיש המבקש לאחר מתן הכרעת-הדין - לה נעתר בית-המשפט המחוזי באופן חלקי, כמפורט לעיל -

לא עתר המבקש לזימונו של עד זה.

מכל מקום, נראה כי שופטי הרוב היו ערים לסתירות הנטענות בעדותה של המתלוננת בסוגיית זהות האדם עמו קיימה לראשונה יחסי מין, אולם לא מצאו כי יש באותן סתירות כדי לפגום במהימנותה (ראו עמ' 77 להכרעת-הדין). עולה מן האמור, כי טענות המבקש לעניין זה, אינן אלא ניסיון

נוסף להשיג על ממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ואושרו בערכאת הערעור. והרי כבר נפסק בעבר, כי זו אינה תכליתו של הליך המשפט החוזר (מ"ח 4362/07 בשן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.6.2008)).

אף טענת המבקש בדבר קיומו של חשש ממשי לעיוות דין בהרשעתו, אינה יכולה להתקבל. אכן, טענה לכשל בייצוג עשויה, במקרים המתאימים, להצדיק עריכתו של משפט חוזר. כך, בין היתר, מקום בו הוכח כי בבסיס הייעוץ המשפטי אשר ניתן לנאשם עמדו מניעים זרים (מ"ח 6520/08 סגיר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.11.2008)).

אולם, בענייננו טענת המבקש לכשל בייצוגו נטענה בעלמא, ומבלי שהונחה תשתית ראייתית לביסוסה. כל שטוען המבקש לעניין זה הוא כי במהלך ניהול משפטו " חש והאמין בכל ליבו ונפשו כי אינו מיוצג כראוי". טענה זו אף אינה מתיישבת עם קביעת בית-המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 14.12.2005, בגדרה ציין במפורש כי לא מצא כל פגם באופן ייצוג המבקש על ידי בא-כוחו, וכי הטעם היחיד בגינו הוא מורה על מינוי סנגור ציבורי תחתיו לשם ניהול שלב הטיעונים לעונש נעוץ בטענת המבקש, לפיה אין לו אמון בבא-כוחו. ויודגש, לטענת המבקש לכשלים בייצוגו לא נמצא כל זכר בערעור שהגיש לבית-משפט זה (באמצעות עורך דין אחר), ואף עובדה זו אומרת דרשני (השוו: מ"ח 4512/99 אייזין הנ"ל,

בעמ' 367). בנסיבות אלו, סבורני, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח קיומו של חשש, כי נגרם עיוות דין בהרשעתו, לא כל שכן חשש של ממש, כדרישת החוק.

6.

על יסוד כל האמור , באתי לכלל מסקנה כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי קמה בעניינו עילה לקיומו של משפט חוזר.

הבקשה נדחית.