מ"ח 8086/07 גביהו אורקו נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע הוגש כתב-אישום המייחס למבקש ביצוע של עבירות אינוס והדחה בחקירה – עבירות לפי סעיפים 345(א)(1) ו-245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי כתב-האישום, בתאריך 23.4.04, ליל שבת, בשעה 23:30, המתין המבקש למתלוננת בחדר המדרגות של הבניין בו התגוררו שניהם. משנכנסה, תפס אותה בעורפה ביד אחת וחסם את פיה באמצעות בד לבן עד שהמתלוננת דיממה משפתיה. בהמשך, הוא הפיל אותה לרצפה, הפשיט את תחתוניה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת ביקשה מהמבקש כי יחדל ממעשיו, אך הוא הורה לה לשתוק ואיים כי אם תספר על שאירע, יהרוג אותה ואת ילדיה. משהגיע לסיפוקו, הורה המבקש למתלוננת ללכת לביתה, וכן איים עליה פעם נוספת כי אם תספר על מעשיו, יהרוג את האדם לו תספר – וזאת במטרה להפחידה ולהניעה שלא להגיש תלונה במשטרה.

המבקש כפר בכל שיוחס לו. לגרסתו, בשעת התקיפה הנטענת הוא ישן בביתו, ועל כן מדובר בעלילה שמקורה בחוב כספי שחבה לו המתלוננת.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים: ב' אזולאי, ח' סלוטקי, ר' ברקאי ) הגיע למסקנה כי גרסת המתלוננת מהימנה, ולכך מצא תימוכין בדבריו של בנה אשר העיד כי ראה את אימו בוכה במהלך השבת, ובעדות השוטרת שחקרה אותה, הלכה איתה לבית-החולים ואחר-כך ליוותה אותה לביתה, ולפיה היתה המתלוננת נסערת ורעדה כאשר סיפרה על האירוע לילדיה. מאידך, גרסתו של המבקש נמצאה לא אמינה, וכך גם גרסת אשתו לפיה פרש המערער למיטתו קודם לשעה בה התרחש האונס. המבקש הורשע אפוא בעבירות שיוחסו לו, והוא נדון לארבע וחצי שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי וקנס בסך 2,500 ש"ח.

2.

בערעור שהוגש לבית-משפט זה, טענו באי-כוחו המלומדים של המבקש, כי אשמתו לא הוכחה מעבר לספק סביר, בין היתר, מאחר שבתחתוני המתלוננת לא נמצאו סימני זרע, ועל פיסת הבד שנטען כי נתחבה לפיה לא נמצאו כתמי דם או רוק. כן הובאו ראיות נוספות שיש בהן, לשיטת ההגנה, כדי להטיל ספק בגרסת המתלוננת, ובהן העובדה כי בדו"ח הרפואי בעניינה לא נמצא אישור לפציעה או חבלה. עוד נטען, כי אי התאמות בין גרסת המתלוננת לעדות בנה, לפיה נכנסה לביתם מספר דקות אחריו, דבר המרמז על כך שהוא חלף על פני המתלוננת והמבקש בחדר מדרגות מבלי משים – אינה מתקבלת על הדעת. המבקש הוסיף והצביע על מחדלי חקירה בעניינו: המשטרה לא בדקה את זירת האירוע, לא פעלה לאימות דברי המתלוננת בנוגע לבגדים אותם לבש תוקפה, לא תחקרה כראוי את השכנים, ולא אפשרה למבקש למצות את העימות שקוים בינו לבין המתלוננת. בית-המשפט (כבוד השופטים: א' פרוקצ'יה, א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן ), בדחותו את הערעור קבע, כי הערעור רובו ככולו תוקף ממצאי עובדה ומהימנות עליהם נסמכת הכרעת-הדין המרשיעה, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים מסוג זה. עוד נימק בית-המשפט, כי עסקינן במקרה מובהק של גרסה מול גרסה, ובמקרים אלה נודעת חשיבות רבה לממצאי המהימנות נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית המתרשמת מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי. בית-המשפט הוסיף והתייחס לכל אחת מטענות המבקש, ובסופו של יום, לאחר שהפך ושב והפך בחומר הראיות כולו ובפרוטוקול הדיון, לא מצא כי הוכחה בפניו עילה לשנות מההרשעה.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש להורות על קיומו של משפט חוזר, מכוח העילות המנויות בסעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. את בקשתו תומך המבקש בראייה חדשה אשר – לגרסתו – סותרת את עדותה של המתלוננת.

נטען, כי בהודעה שנרשמה מפיה במשטרת ישראל, אמרה המתלוננת, כי עובר לאנוסה בידי המבקש, היא שהתה בביתה של שכנתה המתגוררת בבניין סמוך. בבית-המשפט שינתה המתלוננת גרסה זו, וטענה כי הייתה זו קרובת משפחה שאצלה ביקרה. על פי הנטען בבקשה שלפני, לאחר דחיית הערעור בבית-משפט זה, פנתה שרית אורקו, בתו של המבקש, לבא כוחו וטענה בפניו כי השכנה אשר לטענת המתלוננת ביקרה בביתה עובר לאונס, היא יהודית קסה. שרית הוסיפה, כי היא נכחה בעימות שפרץ בין המתלוננת לקסה, על רקע דרישתה של המתלוננת כי שכנתה תתמוך בגרסתה, הואיל והן קרובות משפחה. מבדיקה שערך בא כוח המבקש התברר, כי הודעתה הקצרה של קסה במשטרה נרשמה בטעות תחת שם אחר, ולפיכך לא ניתן היה לדעת על קיומה ועל כן גם לא נעשה בה שימוש במהלך המשפט. נטען, כי מהודעתה של קסה עולה, כי המתלוננת לא ביקרה כלל בביתה ביום האירוע, ושההיכרות בין השתיים רופפת. להשקפת המבקש, יש בראיה זו כדי למוטט כליל את גרסת המתלוננת, ולהשמיט את הבסיס מתחת להרשעתו. בנוסף לראייה זו, שב בא-כוח המבקש ושוטח את טענותיו של שולחו בערעור, הואיל ולגישתו, שופכת הראייה החדשה אור חדש על הפרשה ומחזקת את השגותיו כנגד ההרשעה.

המשיבה עותרת לדחות את הבקשה הואיל והיא אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נועדה לאזן בין הצורך בחשיפת הצדק והאמת, מחד, לבין עקרון סופיות הדיון, מאידך. נקבע, בשורה של החלטות, כי משפט חוזר אינו הכלל אלא החריג, ואין להורות על קיומו רק כדי לאפשר לבעל-דין המתקשה להשלים עם הרשעתו, לעתור לליבון עניינו מחדש (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 250 (2002); מ"ח 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 642, 664 (2000)).

המבקש ביסס את בקשתו על שני עניינים ביניהם קיימת זיקה הדוקה. הראשון, כי ההרשעה הייתה גבולית מלכתחילה והיה על בית-המשפט לקבוע כי לא הוכחה אשמת המערער מעבר לספק סביר. העניין השני, כי הראייה החדשה פוגעת באמינותה של המתלוננת ומעצימה את הספק באשר להתרחשויות בליל האירוע.

טענתו של המבקש כי הרשעתו היתה גבולית מלכתחילה, אינה מקובלת עלי ומכל מקום אינה מהווה עילה לקיומו של משפט חוזר, הואיל וזה האחרון לא נועד להוות במה לערעור שני. כאמור, מדובר במקרה בו עומדת גרסה מול גרסה, ובית-משפט המחוזי קבע פה אחד ובאופן ברור ביותר את עמדתו ביחס לשתי הגרסאות שהובאו בפניו. גרסתה של המתלוננת נמצאה אמינה, בניגוד לגרסת המבקש ואשתו, שנמצא כי שיקרה כדי לגונן על בעלה.

5.

באשר לראיה החדשה. כידוע, נקבע בפסיקה, כי בקשה לקיומו של משפט חוזר יכולה להתבסס גם על ראיות שעמדו לרשות המבקש בעת ניהול המשפט, ובלבד שיהיה בפיו הסבר מניח את הדעת לגבי השיהוי בהצגתן (מ"ח 4609/06 ערן רוט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.4.2007). ועוד נקבע, כי כדי להיכנס לגדרהּ של העילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, אין די בעצם קיומה של ראיה נוספת, ועל בית המשפט להשתכנע כי הינה בעלת משקל סגולי אשר עשוי להביא לשינוי תוצאת המשפט לטובת הנידון (מ"ח 10028/06 עזריאל רינגורט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.9.2007)).

אכן, בהודעה מיום 25.4.04 מסרה המתלוננת כי תקיפתה התרחשה בעת שהיתה בדרכה לדירתה, לאחר שביקרה אצל שכנתה שבבניין הסמוך. אולם, היא לא נקבה בשמה של יהודית קסה כמי שביקרה אצלה. גם לטענה לפיה ביקרו חוקרי המשטרה בביתה של קסה ביחד עם המתלוננת, לא נמצא תיעוד (ולעניין זה ראו דו"חות פעולה שערכו השוטרים מירב וקנין ויוסי אבינועם). זאת ועוד, על פי הנטען בבקשה לקיומו של משפט חוזר (ראו סעיף 39), חילופי הדברים שבין קסה למתלוננת להם היתה עדת שמיעה בתו של המבקש, התרחשו ביום 27.4.04 לאחר שקסה שבה מתחנת המשטרה. והרי מנתון זה לבדו חובה להסיק, כי אותה "ראיה חדשה" עליה נסמכת הבקשה, היתה ידועה למערער ובני משפחתו זמן רב לפני הגשתו של כתב האישום ופתיחתו של ההליך הפלילי. מדוע לא נעשה שימוש בראיה זו במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, למבקש פתרונים, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח השקפת המבקש דהיום כי מדובר בראיה בעלת משקל מכריע אשר עשויה להביא להוכחת חפותו.

המבקש לא הציע הסבר סביר למחדלו. יתרה מכך, לאותה "ראיה חדשה" לא נמצא תיעוד בחומר החקירה, ועל כן נראה כי מדובר ב"ראיה" שנוצרה בבחינת יש מאין, ובאה לעולם רק כדי להטות את הדין.

הבקשה נדחית.