מ"ח 10262/09 ישראל פרי נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' כספי ) בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); גניבה בידי מורשה – עבירה לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין; תיווך בביטוח שלא בהיתר ועיסוק בביטוח – עבירות לפי סעיפים 14 ו-24 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981; הדחה בחקירה – עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בעקבות כך נדון המבקש ל-12 שנות מאסר והושת עליו קנס בסך 21,750,000 ש"ח. בנוסף, חויב המבקש לפצות עשרה מתלוננים בסכום של 15,000 ש"ח כל אחד.

המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.2.09) ). בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן וי' דנציגר ) אישר את הרשעתו של המבקש בכל העבירות ודחה את ערעורו על הכרעת הדין. עם זאת, מצא בית המשפט כי עונש המאסר שהוטל על המבקש נוטה לחומרה, ולפיכך הפחיתו ל- 10 שנות מאסר.

המבקש עתר לבית משפט זה בבקשה להורות על עריכת דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.10.09) ). בית המשפט נעתר לבקשה באופן חלקי, והורה על קיומו של דיון נוסף בשאלות הנוגעות לעבירה של גניבה בידי מורשה – ובהן בלבד.

המבקש הוסיף ועתר לבית משפט זה בבקשה להורות על קיומו של משפט חוזר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעבירות של הדחה בחקירה, של שיבוש מהלכי משפט ושל קבלת דבר במרמה.

על פי החלטת כבוד הנשיאה הועברה הבקשה להכרעתי.

הרקע העובדתי

2.

ברקע הפרשה שלפנינו אמנה עליה חתמו ישראל ומערב גרמניה (להלן: האמנה ), מכוחה רשאים היו תושבי ישראל שמילאו אחר תנאים מסוימים, להצטרף לתכנית לביטוח פנסיוני של המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה (להלן: תכנית הפנסיה הגרמנית ). ההצטרפות לתכנית הפנסיה הותנתה בתשלום חד פעמי של כל הפרמיות, רטרואקטיבית, לתקופה של כ-25 שנים. אדם ששילם את הסכום האמור קנה לעצמו את הזכות לקבל רנטה חודשית בסכום מסוים עם הגיעו לגיל 65. המבקש, שעמד על הפוטנציאל הגלום בתכנית הפנסיה הגרמנית, פעל להקמת הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל-מערב גרמניה) (להלן: הארגון ). המבקש והארגון פרסמו מודעות שהביאו לידיעת הציבור את האפשרות להצטרף לתכנית הפנסיה הגרמנית, תוך שהם מציגים עצמם כמי שפועלים לשרת את הזכאים ולסייע להם במימוש זכויותיהם. ואמנם, אלפי ישראלים הגישו באמצעות הארגון בקשות הצטרפות לאמנה. ואולם, רבים מהפונים התקשו לממן את תשלום הפרמיות הרטרואקטיביות, זאת, בין השאר, משום שמשרד האוצר ביטל באותה עת את ההיתר להקצאת מטבע חוץ לצורך ההרשמה לתכנית. המבקש, שזיהה קושי זה, השיג את הסכמתו של בנק גרמני להעמיד אשראי ללווים באמצעות חברות אשראי ובכפוף לעריכת פוליסת ביטוח לכל לווה. המבקש – כך התברר במהלך משפטו – הקים מבנה תאגידי ומימוני מסועף (להלן: אשכול החברות ), שכלל חברות אשראי זרות ( BGF

ו- BGA ; להלן: חברות האשראי ) וחברת ביטוח זרה (להלן: חברת הביטוח "בריטניה" ). חברות אלה העניקו ללקוחות הלוואות לצורך הצטרפותם לתכנית הפנסיה הגרמנית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.

בית המשפט המחוזי הרשיע, כאמור, את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו. בית המשפט קבע תחילה כי המבקש היה הבעלים של אשכול החברות ושלט בו, אך הוא עשה במרוצת השנים כל שביכולתו כדי להסתיר זאת. בפסק הדין הודגש כי התנהלותו של המבקש בכל הנוגע לבעלותו באשכול החברות, התאפיינה במשך שנים בהסתרה, בהטעיה ובאי אמירת האמת. ניסיונו רב השנים של המבקש להסתיר את בעלותו באשכול החברות – כך נקבע – הוא "דבר השקר הגדול והרחב ביותר של הנאשם [המבקש], שיש לו לגופם של דברים, משמעות רבה למשפט זה ולתוצאותיו" (עמ' 247 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי; (להלן: הכרעת הדין )) [ההפניות הן לפי הפרסום בנבו].

ההסבר שהציע המבקש לדבר ההסתרה – כי חשש שהבנק הגרמני יבטל את האשראי שהעניק לו אם היה נודע לו כי הוא פועל בניגוד לחוקי המטבע הזר של מדינת ישראל – לא נמצא ראוי לאמון. בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה לפיה "...המניע להסתרה זו (מן הרשויות השונות ומן הלקוחות עצמם) היה מניע שיסודו מרמה. בדרך זו ביקש להונות את הגורמים השונים, להיטיב את שכנועם של הלקוחות לפעול על פי מה שהתוותה להם הנאשמת [הארגון] ולהסיר מדרך הפעולה הארוכה, מכשלות, בלשון המעטה, שהיו צפויות מגורמים שונים (כמו בתי המשפט והוועדה לביקורת המדינה) אילו ידעו את האמת במלואה..." (עמ' 248 להכרעת הדין). על רקע זה הורשע המבקש, בסופו של דבר, בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, של גניבה בידי מורשה ובעבירות מתחום הביטוח. הרשעה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון במסגרת הערעור הפלילי שהוגש על פסק הדין.

בנוסף הורשע המבקש בעבירות של הדחה בחקירה ושל שיבוש מהלכי משפט. עבירות אלה התייחסו לניסיונותיו הנטענים של המבקש לשכנע את מרטין הקה (להלן: הקה ), שהיה בעבר איש אמונו של המבקש ועבד עימו ולמענו, למסור למשטרת ישראל הודעות מתואמות, בתמורה לסכומי כסף גדולים שהובטחו להקה.

4.

המבקש והקה, כך התברר, הכירו בעת שהמבקש פעל מול הבנק הגרמני להשגת אשראי למימון הצטרפותם של לקוחותיו לתכנית הפנסיה הגרמנית. הקה, שהיה אז בכיר במחלקת האשראי של הבנק, ניהל את המשא ומתן מול המבקש. היחסים בין השניים התהדקו, עד שלבסוף עזב הקה את הבנק והחל לעבוד עם המבקש. בין השנים 1994-1999 שימש הקה יועץ השקעות בחברות אותן יסד המבקש, ובהמשך הפך לאיש סודו. הקה היה בקיא בעסקי המבקש ואף ידע על כך שהמבקש הוא השולט הבלעדי במכלול החברות. בינואר 1999, בעקבות פתיחת החקירה נגד המבקש בישראל, התקבלה בגרמניה בקשת סיוע משפטי מישראל, ומכוחה נערך חיפוש במשרדיו של הקה ובביתו (להלן: החיפוש ). אין חולק כי במהלך שנת 1999 נערכו כמה פגישות בין הקה לבין המבקש, במהלכן הוברר, מעל לכל ספק, כי יחסיהם של השניים עלו על שרטון ומאז הקה אינו עובד עבור המבקש. גרסתה של התביעה היתה כי המבקש חשש מבקיאותו של הקה בעסקיו, והיה חרד מפני חקירתו של הקה על ידי המשטרה. לפיכך, ניסה המבקש להביא את הקה לכך שישים מחסום על פיו, והציע לשלם לו 3.5 מיליון מרק, פרושים על פני שבע שנים, בתמורה למסירת גרסה המתאימה לגרסתו שלו, אם וכאשר ינוהלו נגדו הליכים משפטיים בישראל.

5.

הקה והמבקש העלו גרסאות סותרות לעניין ההידרדרות שחלה ביחסיהם בשנת 1999. גרסתו של הקה היתה כי המבקש העליל עליו עלילת שווא כאילו נטל ממנו כספים שלא כדין, כל זאת כדי ללחוץ עליו לשבש הליכי משפט. לעומתו, גרס המבקש כי הקה אכן נטל ממנו כספים שלא כדין, וכי הליכים משפטיים שיזם בעקבות כך נגד הקה היו הליכים מוצדקים ונדרשים, שלא עמדה מאחוריהם כל תכלית פסולה. בית המשפט המחוזי נדרש, אפוא, להכריע בין גרסאותיהם העובדתיות של המבקש ושל הקה, שנמצאו מנוגדות לכל אורכן.

6.

בית המשפט עמד בהרחבה על הקרע שנוצר ביחסי המבקש והקה בשנת 1999. בחודש ינואר אותה שנה, במהלך החיפוש שנערך במשרדי הקה ובביתו, נתפסו אצלו מסמכים שונים. בעקבות זאת שוחח המבקש עם הקה בטלפון, ויעץ לו לשכור את שירותיו של עורך-דין טוב, תוך שהוא מבטיח להסביר לו בהמשך מדוע עליו לנהוג כך.

בתחילת חודש פברואר 1999 נפגשו המבקש והקה בנוכחות אחרים בשוויץ. בפגישה דרש המבקש מהקה לקבל את המסמכים שנתפסו אצלו במהלך החיפוש. בא-כוחו של הקה, עו"ד אימל (להלן:

עו"ד

אימל ), התחייב לפעול בכיוון זה. בחודש מרץ 1999 נתקיימה בין המבקש לבין הקה פגישה נוספת, במהלכה דרש המבקש מהקה לגלות לו "נאמנות מוחלטת". בחודש מאי 1999 נפגשו השניים פעם נוספת בניו יורק. הקה הביא לפגישה זו, על פי הנחיית עו"ד אימל, בא-כוחו, רק חלק מהמסמכים שצורפו לבקשת שלטונות החקירה בישראל. המבקש כעס על שיתוף הפעולה החלקי של הקה, ותגובתו אף הובילה את הקה לשקול את התפטרותו.

במהלך החודשים יוני ויולי בשנת 1999 נפגשו המבקש והקה מספר פעמים לצורך דיון בתנאי סיום עבודתו של הקה. הקה טען בעניין זה כי השניים סיכמו שהמבקש ישלם לו מיליון יורו, ובלשונו של הקה: "אני ביקשתי יותר, אבל הוא הסכים לסכום הזה של מיליון יורו והוא הסכים שזה ישולם לי ללא דיחוי" (עמ' 5355 לפרוטוקול). לגרסה זו של הקה נמצאו תימוכין בדבריו של המבקש בעדותו, כאשר בתשובה לשאלה אם אפשר שהסכים לשלם את אותו סכום ענה: "הסכמתי למיליון. אני חושב שמאד יכול להיות שזה היורו. אני לא זכרתי תמיד את המטבע... אני אמרתי לו שאני יכול להגיע עד מיליון" (עמ' 9074 לפרוטוקול).

7.

בראשית חודש אוגוסט 1999 נקבעה פגישה נוספת בין המבקש לבין הקה, אך המבקש ביטל את הפגישה. בסמוך לכך, ביטל המבקש בבנקים הרלבנטיים את זכויות החתימה של הקה בחשבונותיו. כאמור, בעניין זה העלו המבקש והקה גרסאות סותרות:

לגרסת הקה, על בסיס הסכמתו של המבקש לשלם לו סכומים מסוימים, הוא החל

למשוך את הכספים עליהם סוכם; המבקש מצידו טען כי הקה משך את הכספים במרמה ושלא על דעתו, ואף הגיש נגד הקה תלונה במשטרת שוויץ בגין מעילה בכספים. עמדת המשיבה בעניין זה היתה כי מאחורי התנהלותו המתוארת של המבקש, עמדה כוונה ברורה להפיל את הקה בפח – כדי שהמבקש יוכל בהמשך לכפות על הקה לציית לדרישות אחרות, ובעיקר כדי שאם הקה ייחקר – הוא ימסור גרסה שתהא נוחה למבקש.

8.

בהמשך לאירועים המתוארים, נפגש הקה עם ישראלי בשם מייקל גלעד (הקה התקשה לבטא את שמו, אך אין חולק על זהותו; להלן: גלעד ). גלעד הציג את עצמו בפני הקה כשליח של המבקש, והבהיר לו כי אם ישיב את מלוא הכספים שנטל, יקבל רבע מיליון מרק מדי חצי שנה, במשך שבע שנים. התנאי שקבע המבקש לכך – כך לגרסתו של הקה – היה שהקה "יתנהג יפה בכל ענייניו המשפטיים של המבקש הקשורים לתוכנית הפנסיה" (עמ' 5357 לפרוטוקול). הקה טען כי גלעד לא הסתפק בהעברתה של ההצעה, אלא הוסיף ואיים עליו בדרישה שישיב את הכספים שנטל, שאם לא כן – ימצא את עצמו נרדף במקומות שונים בעולם.

9.

לאחר הדברים האלה נפגשו הקה והמבקש פעם נוספת, ביום 20.8.99. במהלך אותה פגישה פתח המבקש את חולצתו כדי להראות להקה שהוא אינו נושא על גופו מכשיר הקלטה, ואף דרש ממנו לעשות כמותו. בשל כך, זכתה הפגישה לכינוי "פגישת הסטריפטיז" (להלן:

פגישת הסטריפטיז ). במעמד זה, כך טען הקה, חזר המבקש על הצעתו הכספית של גלעד, והציע להקה סכום של שלושה מיליון וחצי מרקים גרמניים, שישולמו לו במשך שבע שנים, וזאת אם הקה יפעל בהתאם להוראותיו בהליכים המשפטיים. לעניין זה אמר הקה: "ה- 3.5 מיליון היו בבירור קשורים לכך, שאני בכל התיקים המשפטיים אעשה את מה שמר פרי יאמר לי לעשות. זה היה בונוס ברור לשיבוש הליכי משפט ואת זה לא הייתי מוכן לקבל..." (עמ' 5373 לפרוטוקול הדיון). עוד הוסיף הקה באותו עניין: "טבעו של ההסדר שהוצע על ידי מר פרי היה שעלי לרקוד בעניינים המשפטיים שלו לפי החליל שלו, ואם אני אעשה כך אני גם אקבל בשביל זה קצת כסף. לזה לא יכולתי להסכים" (עמ' 5660 לפרוטוקול הדיון, וראו גם עמ' 5506). במהלך אותה פגישה, דרש המבקש גם כי הקה יודה בגניבה עליה התלונן המבקש, וימסור לו הודאה כתובה שתישמר בכספת למשך שנים.

10.

ביום 25.8.99 התקיימה פגישה בין נציגיהם של הקה ושל המבקש, שעיקריה תועדו במסמך שנכתב על ידי מר אוהרי, מנהל כספיו של המבקש (להלן: ס/704 ). בעמוד 2 של ס/704 נדונה הקמתה של קרן המכונה באותו מסמך “to be nice fund”

,

ומצוין כי הקה דורש שישולמו לו הסכומים הנקובים שם “after ‘being nice’” . גרסת ההגנה היתה כי הדרישה להקמתה של אותה קרן באה מפיו של הקה. עורך-דין פרידמן, שטיפל בעניין מטעם המבקש והובא כעד הגנה (להלן: עו"ד פרידמן ), העיד כי למבקש ולו היה ברור שהדרישה של הקה היתה לתשלום כסף תמורת נכונותו למסור עדות שקר, ועל כן הם דחו אותה. ואולם, בית המשפט לא קיבל גרסה זו. בית המשפט עמד על כך שהמבקש לא זנח כלל וכלל את נכונותו לשלם להקה, והפנה לעניין זה למכתב התגובה ס/705 (להלן: מכתב התגובה ), אותו ניסחו עו"ד פרידמן והמבקש, ממנו עולה כי ההצעה לשלם להקה 3.5 מיליון מרק בתשלומים חצי שנתיים למשך שבע שנים – נותרה בעינה. זאת ועוד. בסעיף B3

למכתב התגובה, נדרש הקה להתחייב להתראיין לעיתון "דר שפיגל" ולמסור מידע המבוסס על התיעוד הקיים בחברות, ואילו בסעיף B4

הוא נדרש לנהוג כך גם בעת שיוזמן למסירתה של עדות . במסגרת פסק הדין בערעור, הדגיש בית המשפט העליון לעניין זה כי המבקש שוב אינו חולק על כך שהתיעוד שהיה קיים בחברות באותה עת היה רחוק מלשקף את עסקיו, ובעיקר את בעלותו באשכול החברות ושליטתו בו (פסקה 61 לפסק הדין בערעור).

11.

לא זאת אף זאת. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמבקש הכחיש

בחקירתו במשטרה כי הציע להקה את התשלום האמור בסך 3.5 מיליון מרק. במהלך חקירתו של המבקש בחודש מרץ 2001 נשאל המבקש אם עובר להפסקת עבודתו של הקה כיועץ השקעות "או בסמוך לזה בחודשים אוגוסט-ספטמבר 99 או בכל מועד אחר, בצורה זו או אחרת" הציע להקה סכום של 3.5 מיליון מרקים גרמניים שישולמו בתשלומים חצי שנתיים במשך שבע שנים. המבקש השיב על כך באופן נחרץ: "אני לא... בשמי אף אחד לא הציע ואף אחד לא רצה להציע שום דבר בשמי, אני חשבתי שצריך ללכת נגד מרטין הקה רק בצורה תקיפה להגיש תלונות בכל מיני מקומות בעולם... אני אף פעם לא הצעתי לו שום הצעה... ההצעה האחרונה שהצעתי לו היתה בסדר גודל של מיליון מרק או מיליון יורו, לא זוכר" (עמוד 15 לתמליל החקירה מיום 14.3.2001; להלן: ת/788 ). בתשובתו לכתב האישום ובעדותו בבית המשפט הודה המבקש בכך שהציע את הסכום האמור להקה, אך טען כי מטרתו בהצעת התשלומים הפרוסים על פני שנים לעתיד לבוא, לא היתה קשורה בעדויות עתידיות של הקה, אלא ברצונו להביא את הקה להשיב את הכספים שנטל שלא כדין, כאשר למעשה לא היתה לו כל כוונה לשלם להקה את התשלומים הללו לאחר החזרת הכספים. בית המשפט קבע כי דברים אלה עומדים בסתירה למכתב התגובה, ואף לעדותו של עד ההגנה – עו"ד פרידמן – לפיה ישב עם המבקש וניסח עימו את מכתב התגובה שורה אחר שורה. עוד העיד עו"ד פרידמן כי ידע שהמבקש "התכוון לקיים את ההתחייבות של 3.5 מיליון מרק" (עמ' 9623-9625 לפרוטוקול).

12.

בית המשפט הוסיף וציין כי אין חולק שעובר לשנת 1999 הסכים המבקש להקים קרן ביטחון (לפחות אחת, להלן: קרן הביטחון ) והפקיד סכום נכבד ביותר של 15-20 מיליון פרנקים שוויצריים, שאמור היה – כך על פי עדות המבקש עצמו – לממן ערבויות לשחרורו של הקה, אם ייעצר בעקבות חקירתו.

13.

ל בסוף, תיאר בית המשפט המחוזי את התרשמותו הבלתי אמצעית מכך שבתום יום הדיונים הראשון בו העיד הקה בפניו, נמסרה לו על ידי שליח תביעה אזרחית שהגיש נגדו המבקש בבית המשפט המחוזי בירושלים. להבנת הקה, המבקש רצה להפחידו באמצעי זה כבר ביום עדותו הראשון. המבקש, מצידו, טען כי פרקליטיו הם שהמליצו על הגשת התביעה במועד זה, על מנת שבית המשפט יקנה לעצמו סמכות לדון בעניינו של הקה. בית המשפט המחוזי מצא כי מדובר היה "במעשה בוטה, שתכליתו היתה להטיל אימה על העד [הקה] ולהזכירו, כי לא יינתן לו מנוח וכי הבטחתו [של המבקש] לרודפו על קצווי תבל, שרירה וקיימת. חלק מן המהלך, כניסת השליח (שמסר בידי הקה תביעה אזרחית שהגיש נגדו הנאשם בירושלים), נעשתה לנגד עיני, בשלב סיום השמיעה. את רישומה של מסירת התביעה לידיו של הקה, יכולתי לראות ולשמוע בישיבה הבאה. אין ספק, העד [הקה] פירש את הדברים כניסיון של הנאשם [המבקש] להפחידו. הוא טען, אמנם, כי לא נלחץ ואיננו מפחד מכך, אך מבוכתו והיותו חסר-אונים בסיטואציה זו, היו בולטים... ממה שהתרשם העד – וכך גם התביעה – התרשמתי גם אנוכי. הנאשם [המבקש] ביקש לטעת, כמעט מייד, בתחילת עדותו, פחד, מבוכה ומצוקה בליבו של הקה. הדברים אינם ניתנים להבנה אחרת" (עמודים 244 להכרעת הדין).

14.

בסיכומו של דבר הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי במחלוקת שנתגלעה בין המבקש לבין הקה בשאלה מי העלה את ההצעה של תשלום סכום כסף נכבד כנגד מסירתה של עדות כוזבת – יש להעדיף את גרסתו של הקה. מסקנה זו נשענה, בראש ובראשונה, על העדר אמון מוחלט במבקש. בית המשפט ציין כי המבקש חטא במשך השנים באמירת דבר שקר ובהסתרה מכוונת. בבואו להעריך את מהימנותו של המבקש קבע בית המשפט כי:

עדותו של הנאשם [המבקש], וכך גם התנהלותו במשך שנים, מתאפיינת בהסתרה, הטעייה ופעמים הרבה גם באי-אמירת האמת. בעדותו – במקום שנתקל בעניין קשה להסברה או במשהו שאיננו עולה בקנה אחד עם עמדתו, הוא מתנער מן האחריות לכתיבה או לניסוח הדברים. כך הוא מתנער מאחריות לפרסומים, כתבות ומצגות בעניין הנאשמת [הארגון] ופרטי פעילותו, כולל הבטחות שונות... ומטיל את האחריות על הכותבים. במקביל הוא מפחית מחשיבות הדברים... (עמ' 245-246 להכרעת הדין).

התחמקויות ואי-זכירת דברים מאפיינים גם הם, לא פעם, את עדות הנאשם [המבקש] בבית המשפט... (עמ' 250 להכרעת הדין).

אמירת דברים לפי האינטרס הרגעי היא מנהג קבוע, צריך לומר, אצל הנאשם [המבקש]. מה שברור הוא, על פי מה שהוכח במשפט, כי פעולותיו כלפי הרשויות או גורמים אחרים, וכולל אמירות שלו בפניהם, הן פונקציה ברורה של האינטרסים שלו, בכל תקופה ותקופה. בין אלה לבין האמת, אין קשר, בהכרח, בחלק גדול מן המקרים. שורה של סתירות בדברי הנאשם, לדברי עדים אחרים, חוסר-הגיון בדברים עצמם, פירכות, הסברים כושלים והתנהלות שאינה עולה בקנה אחד גם גרסתו, מצויים בהקשרים ישירים לאישום זה... (עמ' 251 להכרעת הדין).

בית המשפט הוסיף וקבע כי מאחר שהמבקש נתפס במקרים רבים "מתחמק, מכזב, אינו אומר את האמת, מתמרן אחרים או מפיל את האשמה והאחריות עליהם" (עמ' 252 להכרעת הדין) – הרי שלא ניתן לסמוך על דברי המבקש בעניינים אחרים. "מי שהסתיר שנים כה-רבות עניין מהותי כזה, אפילו לגישתה של ההגנה, לא-כל-שכן, כאשר נמצא משקר במשפט עצמו ובמקומות אחרים, אינו ראוי לאמון וודאי שלא ניתן לתת בו אמון כזה" (עמ' 252 להכרעת הדין).

15.

אל מול התרשמותו השלילית של בית המשפט מן המבקש, שוכנע בית המשפט כי יש לרחוש אמון להקה. בית המשפט היה ער לעניין שעשוי להיות להקה להפליל את המבקש, ואף ביטא את התלבטותו במסגרת הכרעת דינו, אולם בסיכומו של דבר קבע כי "...אחרי שמיעת כל העדויות ולאחר שקראתי את סיכומי הצדדים ובחנתי את הדברים לגופם – ובמיוחד את תיאור השתלשלות העניינים בידי הקה בעדותו ואת אופן מסירת הדברים על ידו – באתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להרהור כזה. מותר, אף צריך, לקבל את גרסתו של הקה, במלואה, לתת בה אמון מלא, בלא סייג, ולבטוח בדבריו" (עמ' 252-253 להכרעת הדין).

מסקנתו של בית המשפט היתה, אפוא, כי:

...הקה פעל מכוח הרשאת הנאשם [המבקש] במשיכת כספים, שמאוחר יותר, טען הנאשם, רב-התחבולות, כי נגנבו ממנו. ההרשאה הזו ניתנה ברקע משא ומתן ארוך בין השניים, אם במישרין ואם באמצעות נציגים, בכל הנוגע לתנאֵי סיום יחסי העבודה של הקה אצל הנאשם. ההרשאה משתקפת, היטב, במגעים האלה ובתיעוד שנילווה להם. במסגרת המשא ומתן הזה ומתוך אינטרס מובהק של הנאשם לשכנע את הקה לבל יחשוף פרטים ומידע העלולים להזיק לו, דרש הנאשם, בתמורה להצעה כספית מתוחכמת שהציע להקה, פרושה על שנים אחדות, כדי לאפשר לו שליטה מתמשכת על התנהגותו, כי הוא יאמר, בהליכים משפטיים עתידיים, את מה שיַנחה אותו הנאשם לומר (עמ' 260 להכרעת הדין).

16.

בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מעמדו של הקה הוא כמעמד "עד מדינה",

שכן הובטחה לו טובת הנאה הכרוכה בחסינות מפני העמדה לדין, לאחר שנחשד בביצוע עבירות של קבלת דבר במרמה מנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה וסיוע לאחר להתחמק מתשלום מס. לפיכך, כך נקבע, מדובר בעדות הטעונה סיוע, כדרישת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. לאור האמור, פירט בית המשפט שורה של ראיות חיצוניות המשתלבות עם גרסתו של הקה לפיה המבקש ניסה לקנות את שתיקתו, ואשר יש בהן משום סיוע לגרסתו של הקה, כדלקמן:

(א)

ראשית, ציין בית המשפט לעניין זה את שקרי המבקש , שנמשכו עשרות שנים, בנוגע לבעלותו באשכול החברות ולטובות ההנאה שהפיק מחברות האשראי ומחברת הביטוח "בריטניה".

שקרים אלה, כך הודגש, נאמרו או נכתבו לגורמים שונים, כולל בתי המשפט בהליכים אזרחיים ובחקירותיו של המבקש. המדובר – כך נקבע – "בשקרים בעניין מהותי, ברורים וגלויים, שנועדו לסיכול חקירה ולהטעיית בית המשפט ומקורם בראיות ובעדויות עצמאיות, בנפרד מעד המדינה";

(ב)

בית המשפט הוסיף ופירט כי המבקש שיקר גם באשר לעניינים הנוגעים במישרין לעבירות ההדחה והשיבוש . כך, הכחיש המבקש, כאמור, בחקירתו במשטרה [ת/788] כי הציע להקה סכום של 3.5 מיליון מרקים גרמניים, ואולם בתשובתו לכתב האישום ובעדותו בבית המשפט הודה המבקש בכך שהציע את הסכום האמור למבקש, והדברים אף זכו לאישור עד ההגנה עו"ד פרידמן, שמסר כי כתב התגובה ס/705 נוסח בעצה אחת עם המבקש;

(ג)

ראיית סיוע נוספת היתה שיחת הטלפון שערך המבקש עם הקה ביום 27.1.99, לאחר החיפוש שנערך אצל הקה, במסגרתה המליץ המבקש להקה לשכור את שירותיו של עורך דין טוב והבטיח להסביר לו בעתיד מדוע צעד זה חשוב. בשיחה זו, כך נקבע, יש כדי להסגיר את דאגתו של המבקש להשלכות שליליות ממשיות, היכולות להיגרם לו אם התיעוד שנתפס מרשותו של הקה יגיע לידי החוקרים בישראל. בנוסף, הודה המבקש באופן מפורש בכך שלא רצה שהקה יגיע לישראל, משום שלא רצה שייחקר על ידי רשויות החקירה:

ש: ואמרת לו שלא יגיע לארץ.

ת: זה לא כל כך מדויק כיוון שהקה הגיע בזמן החקירה לארץ, אבל אחר כך אמרתי שעדיף שלא יבוא ארצה.

ש: למה?

ת: כמה סיבות. סיבה אחת לא חשבתי שכדאי שהקה יגיע ארצה ויקראו לו לחקירה, לא חשבתי שזה תורם לי. זה דבר אחד.

ש: מה יכול לקרות אם הקה יגיע לחקירה?

ת: הקה יכול כשייחקר לספר עובדות שיחזקו את ההרגשה שהחברות הם שלי (עמ' 9053 לפרוטוקול);

(ד)

בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שהמבקש לא פיטר את הקה מייד כאשר גילה, לדבריו, כי הקה מעל בכספיו, ואף לא כאשר היה משוכנע שהקה מנסה לסחוט אותו – פועלת לחובתו: "ההימנעות הזו של הנאשם [המבקש] מנקיטת צעדים דרסטיים, בעת שהדבר התחייב, ומנגד – חששותיו, לא רק מדרישת פיצויים, אלא גם – ובמיוחד – מן הידע הרחב אודות החברות שבבעלותו, האצור אצל הקה, תומכים גם הם, תמיכה ממשית, ועד כדי סיוע, בעמדת הקה אודות הצעת הנאשם לשבש הליכים בעבורו, במיוחד, בהקשר החברות האלה";

(ה)

התנהגותו המפלילה של המבקש בעת "פגישת הסטריפטיז", במהלכה ביקש לוודא שהקה אינו נושא על גופו מכשיר הקלטה, נמנתה אף היא כראיית סיוע. בית המשפט ציין כי התנהגות זו מצביעה על רצונו של המבקש להסתיר את מה שיאמר להקה, כדי שאמירות אלה יוותרו בין השניים לבדם, בלא תיעוד. אם אמנם רצה המבקש ללכוד את הקה ולאמת את טענותיו כלפיו בעניין מעילה בכספיו – כפי שטען – הרי שתיעוד כזה יכול היה להועיל לו;

(ו)

לבסוף, כך נקבע, המערך הכללי של התיעוד והעדויות הכרוכות בהקמת קרן הביטחון על סך 15-20 מליון פרנקים שוויצרים, שהוקמה עובר לשנת 1999 עבור הוצאות עתידיות של הקה, על רקע החיפוש שנערך בביתו ובמשרדיו – תומך אף הוא בגרסת הקה.

בהסתמך על כל אלה הורשע המבקש, בסופו של דבר, בעבירות של הדחה בחקירה ושל שיבוש מהלכי משפט.

הערעור לבית המשפט העליון

17.

כאמור, ערער המבקש על פסק הדין לבית משפט זה וערעורו על הכרעת הדין נדחה. בית המשפט העליון קבע, לעניין ההרשעה בעבירות ההדחה בחקירה ושיבוש הליכי משפט, כי מסקנת בית המשפט קמא מקובלת עליו וכי לא ניתן היה להגיע לתוצאה שונה נוכח הראיות שהובאו. "אותן ראיות מלמדות בבירור" – כך נקבע – "כי המערער [המבקש] היה נכון לקנות את שתיקתו של הקה, ולכך נועד הסכום הנכבד שהציע לו. עם פתיחתה של החקירה נגדו היה ברור למערער [למבקש] כי קיימת סכנה של ממש שהתנהלותו בנושא הפנסיה הגרמנית, אותה ניסה להסתיר כל השנים, והתפקיד שמילא בה בפועל עומדים להיחשף, ומי כמו הקה היה יכול לסייע בכך לחוקרים. את זאת ביקש המבקש למנוע בכל מחיר".

בית המשפט אישר את הקביעה לפיה מעמדו של הקה היה כשל עד מדינה, וקבע כי דרישת הסיוע קוימה במלואה.

הבקשה למשפט חוזר

18.

הבקשה למשפט חוזר מבוססת על תצהירים ותמלילים "מן העת האחרונה", ועל שני פסקי דין (של בית משפט זה ושל בית משפט בשוויץ), אשר מלמדים, לטענת המבקש, כי "האמון המלא והמוחלט ללא סייג" שנתן בית המשפט המחוזי בעדותו של הקה היה מוטעה. המבקש טוען כי הראיות הנוספות מלמדות כי הקה הודה, לאחר שניתנו פסקי הדין בעניינו, כי עדותו האמורה היתה עדות שקרית. עוד טוען המבקש כי פסקי הדין שהגשתם מבוקשת סותרים קביעות יסודיות בהרשעתו בפלילים, וכי בין היתר נקבע בהם כי לא היה פגם בהגשת התביעה על ידי המבקש נגד הקה, כי עדות הקה בעניין הטעמים לנטילת הכספים על ידו לא היתה אמינה וכי הקה נהג מתוך כוונה לרמות. המבקש טוען כי לראיות חדשות אלה השלכה אף על הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה. לשיטתו, מסכת הראיות החדשות, התצהירים, התמלילים ופסקי דין הסותרים מהווה מאסה קריטית המחייבת קיומו של משפט חוזר.

המבקש סומך את בקשתו לקיום משפט חוזר על סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק ) – המאפשר קיומו של משפט חוזר בעניין פלילי מקום בו "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון", וכן על סעיף 31(א)(4) לחוק – המאפשר קיומו של משפט חוזר מקום בו "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

19.

הבקשה נסמכת, בראש ובראשונה, על תצהיריהם של עורך-דין רוסבאך ( להלן: עו"ד

רוסבאך ) ושל בתו של המבקש. עו"ד רוסבאך, לגביו נטען כי הוא אחד מעורכי הדין הנכבדים ביותר בפרנקפורט, מייצג חברה המצויה בשליטת המבקש, בתביעה אזרחית שהוגשה מטעמה נגד הקה. המבקש טוען כי לאחר פסק הדין בערעור, ביקש הקה מיוזמתו להיפגש עם עו"ד רוסבאך ועם בתו של המבקש, וכי במהלך המפגשים עימם הודה הקה – הן בפני עו"ד רוסבאך הן בפני בתו של המבקש – כי העדות שמסר בבית המשפט המחוזי אינה עדות אמת.

בתצהירו של עו"ד רוסבאך מציין הלה כי הקה הבהיר לו שמצפונו מייסר אותו על שמסר עדות שקר, וכי כאדם בעל תחושות דתיות, הוא נועץ בכומר שיעץ לו להעיד בשנית ולנקות את מצפונו. עוד ציין הקה באוזניו, כי ממצאי בית המשפט לפיהם המבקש הדיחו לעדות שקר, הם ממצאים שאינם נכונים, וכי בפועל הוא מעולם לא חש כי המבקש הדיח אותו ליתן עדויות או הצהרות בלתי נכונות. הקה אף הדגיש, כך על פי תצהירו של עו"ד רוסבאך, כי מסר את עדותו נוכח לחץ עצום בו היה שרוי מצד רשויות התביעה בישראל, לחץ אותו כינה "סחיטה", וכן נוכח זעמו הרב על כך שהמבקש הגיש נגדו הליכים שונים ברחבי העולם, לרבות ההליך שהוגש בתחילת עדותו בישראל. עו"ד רוסבאך מציין בתצהירו כי הקה טען באוזניו כי החוקרים שמו בפיו את הטענה של "שיבוש הליכי משפט", שכלל לא הבין את משמעותה, וכי כאשר ביקש להבין במה דברים אמורים – הושתק באופן ברוטאלי. עו"ד רוסבאך מסיים את תצהירו בכך שהתרשמותו הברורה והבלתי משתמעת לשתי פנים מפגישותיו עם הקה היתה שהקה כּן בחרטתו על עדותו ועל הממצאים הבלתי נכונים שקבע בית המשפט בעקבותיה.

20.

המבקש טוען כי בעקבות דברי הקה אודות "בישול טענת השיבוש", נערכה על ידי מומחים מטעמו בחינה של צילומי הוידיאו של הודעותיו של הקה, ממנה עלה כי תמלילי החקירה שסופקו על ידי הפרקליטות אינם משקפים בפועל את מהלך גביית העדות. בין השאר טוען המבקש להפסקה שנערכה בחקירתו של הקה מיום 26.10.99 (להלן: ההפסקה בחקירה ), הפסקה שקטעה את החקירה מיד לאחר שעלתה לראשונה שאלת סיום היחסים בין המבקש לבין הקה והפגישות שהתקיימו ביניהם בחודש אוגוסט 1999 (לגביהן הורשע המבקש בעבירות השיבוש וההדחה). המבקש טוען לעניין זה כי "מעיון בצילום הוידיאו" עולה כי עו"ד אימל, בא-כוחו של הקה, אומר לחוקר בנוגע לנושא הנידון "שאנחנו צריכים לדבר על זה", כי החוקר מהנהן בידו שהוא מסכים לכך וכי בשלב זה מופסקת החקירה למשך למעלה ממחצית השעה.

21.

המבקש מוסיף וסומך את בקשתו למשפט חוזר על תמלילי שלוש שיחות עם הקה , שהקליטה בתו של המבקש ללא ידיעתו של הקה. המבקש טוען כי ניתן למצוא בהקלטות אמירה ברורה מצידו של הקה, לפיה אם לא תהא ברירה, הוא ייאלץ להודות ששיקר בעדותו. עוד טוען המבקש כי מן התמלילים עולה כי הקה הוא שפנה למבקש בהצעות למחוק את ההליכים נגדו בתמורה להבטחה של הקה שלא יעיד בעניינו, וכי מי שסרב להצעות הללו ולא נענה להן היה דווקא המבקש; זאת בניגוד לגרסה שנתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי.

22.

נוסף על התצהירים ועל התמלילים האמורים, מבקש המבקש להיבנות משני פסקי דין מאוחרים, שיש בהם, לטענתו, כדי לשנות את תמונת הדברים באורח משמעותי ולהצדיק בחינה נוספת של הדברים. ראשית , מסתמך המבקש על פסק דין של בית משפט בשוויץ, שניתן לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע, כך על פי הנטען, כי עדותו של הקה, לפיה משך מן המבקש את הכספים בהרשאה וכדין, אינה מהימנה. עוד נקבע בפסק הדין השוויצרי, כך על פי הנטען, כי עדותו של הקה מספקת הוכחה מספקת לכוונתו לרמות, וכי יש לצאת מתוך הנחה שהקה ביצע "רישום כוזב". המבקש מגלה בהערת שוליים (!) בעמוד 19 לבקשתו, כי פסק הדין השוויצרי ניתן, למעשה, עוד לפני שהוכרע ערעורו. המבקש, כך מתברר, הגיש לבית משפט זה, ביושבו כערכאת ערעור, בקשה להגיש את פסק הדין כראיה נוספת, אולם בקשתו נדחתה. על אף האמור מציין המבקש, במסגרת אותה הערת השוליים, כי הוא סבור כי "בנסיבות הבקשה הנוכחית... מן הראוי לשקול את הדברים בשנית".

23.

פסק הדין השני עליו סומך המבקש את בקשתו הוא פסק דין של בית משפט זה

ברע"א 9810/05 פימפמקו נ' הקה (טרם פורסם, 30.8.2009) (להלן: פרשת פימפמקו ). המבקש טוען כי הקביעות בפרשת פימפמקו "סותרות באורח חזיתי" את אחת מן הנקודות המרכזיות עליהן ביסס בית המשפט המחוזי את עמדתו בשאלת אמינותו של המבקש ואף את ההרשעה. בפרט מפנה המבקש לקביעה בפרשת פימפמקו

לפיה "...התביעה שהוגשה בישראל לא הוכנה במיוחד לשם הפעלת לחצים על המבקש [הקה] בעניין עדותו. מדובר במחלוקת אמיתית בין הצדדים, ולא בכזו שהועלתה לצרכי איום על המבקש [הקה]". המבקש טוען כי קביעה זו של בית המשפט העליון עומדת בסתירה לדברי בית המשפט המחוזי בעניינו, לפיהם הוא "ביקש לטעת, כמעט מייד, בתחילת עדותו, פחד, מבוכה ומצוקה בליבו של הקה. הדברים אינם ניתנים להבנה אחרת... הנה כי כן, הנאשם [המבקש] אינו בוחל גם במעשה כזה". לאור האמור, טוען המבקש כי לא ניתן ליישב את פסק הדין המרשיע של בית המשפט המחוזי עם פסק דינו המאוחר של בית המשפט העליון בפרשת פימפמקו.

24.

המבקש מוסיף וטוען כי הדרך בה סיים הקה את מגעיו עם בתו של המבקש ועם עו"ד רוסבאך, היא בבחינת חזרה של הקה על מעשיו ובבחינת "שיטה ומעשים דומים". הקה, כך נטען, ביקש להתנות את עדותו החדשה בויתור מצד המבקש על כל תביעותיו הכספיות נגדו והציע “Freedom for money” . עוד נטען כי הקה הציע להציג בפני הרשויות בישראל מצג שווא כאילו הוא שילם את הכספים, וזאת באמצעות שימוש בכספים שיופקדו בחשבון נאמנות או קרן פיקטיביים. בנסיבות אלה, כך נטען, נותק כל מגע בין בתו של המבקש ועו"ד רוסבאך לבין הקה. לטענת המבקש, אופן הפעולה הסחטני של הקה, דומה להתנהגותו בשנת 1999, כפי שזו עלתה מעדויות המבקש ועדי ההגנה מטעמו.

25.

לבסוף, טוען המבקש כי ההסברים שנתן להסתרת בעלותו באשכול החברות, נדחו בשל האמון הבלתי מסויג שנתן בית המשפט בעדות הקה. לפיכך, סבור המבקש כי הראיות החדשות משליכות גם על הרשעתו בעבירת המרמה, שכן משעה שעדות הקה אינה בנמצא – ההרשעה אינה יכולה לעמוד עוד. לחלופין טוען המבקש בשולי בקשתו כי יש להורות על קיום משפט חוזר לשינוי העונש שנגזר עליו.

תשובת המדינה

26.

המשיבה סבורה כי הבקשה אינה מגלה, ולו בקירוב, עילה למשפט חוזר ועל כן יש לדחותה. הרשעת המבקש בעבירות ההדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט מבוססת כדבעי ומיוסדת על תשתית ראייתית רחבה ביותר. במסמכים שהוגשו לבית המשפט בתמיכה לבקשה למשפט חוזר – כך טוענת המשיבה – אין כדי לחתור תחת תשתית עובדתית זו ובוודאי שאין בהם כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. הבקשה – כך נטען – "מתאפיינת במלאכת מחשבת של הצגת טענות באופן שאינו מתיישב עם התשתית הראייתית, תוך הצגת ציטוטים חלקיים, חסרים וציטוטי אמרות מחוץ להקשרן". ואולם, הגרסה אותה מנסה המבקש להעלות נדחתה בעבר, והיא אף מנותקת לחלוטין ממכלול שלם של עובדות ונתונים שנלמדו לאורך השנים ממקורות ראייתיים שונים ובלתי תלויים.

27.

המשיבה עומדת תחילה על התמונה הרחבה שבמסגרתה ממוקמות עבירות השיבוש וההדחה. המבקש, כך הוברר, נקט לאורך כמעט שני עשורים באסטרטגיה של הטעיה, שקר וכזב – במסגרת יחסיו עם לקוחותיו, במסגרת הליכי ביקורת וחקירה שערכו מוסדות המדינה ובמסגרת הליכים משפטיים שונים. המבקש נקט בכל אמצעי שהיה בידו כדי למנוע דליפה של מידע מפליל אודות פעילותו. אחת העובדות המרכזיות ביחס אליהן שיקר המבקש – זו שהוגדרה על ידי בית המשפט כ"דבר השקר הגדול והרחב ביותר" – היתה בעלותו של המבקש באשכול החברות ושליטתו בו. משנחשפה עובדת בעלותו של המבקש באשכול החברות, היתה לכך השלכה לא רק על שאלת מהימנותו של המבקש, אלא זו ביססה במידה רבה את החשדות נגדו.

הקה – כך מובהר – היה במשך שנים איש אמונו של המבקש וחלק ממכלול הפעילות באשכול החברות. הוא החזיק במידע רב הנוגע לשליטתו של המבקש באשכול החברות. לעדותו העתידית של הקה היתה עשויה, אפוא, להיות השלכה חמורה מבחינת המבקש; ואמנם, רק במסגרת ההליך הפלילי שבמסגרתו העיד הקה, הודה המבקש לבסוף בבעלותו באשכול החברות ובשליטתו בו, וזאת לאחר כשני עשורים של הסתרה ולאחר שבתחילת המשפט כפר המבקש בשליטתו בחברות המלוות. המשיבה טוענת לעניין זה כי מעשי השיבוש וההדחה שבוצעו על ידי המבקש נגעו ישירות למטרתו למנוע את חשיפת שליטתו באשכול החברות.

28.

בתשובתה המקיפה והמפורטת סוקרת המשיבה את ראיות המבקש אחת לאחת ומבהירה מדוע אין בהן ממש. לעניין תמלילי השיחות של הקה עם בתו של המבקש – מבהירה המשיבה כי התמלילים שהוגשו אינם משקפים את שניתן לשמוע בהקלטות. זאת ועוד. המשיבה מדגישה כי ההשמטות, המשפטים הקטועים וההצגה החלקית של מהלך הדברים מקבלים מימד מיוחד של חומרה בנסיבות המקרה דנן, שכן בתו של המבקש הגיעה לפגישות מצוידת במכשיר הקלטה מוסווה, ופעלה לניתוב השיחה בהתאם לתכנית שהתוותה מראש. במקרים בהם הקה התבטא באופן שלא התיישב עם תכניתה – היא קטעה את דבריו וניווטה את השיחה לנתיב אחר. המשיבה טוענת, אפוא, כי התמלילים אינם משקפים שיחה אותנטית, אלא הם תוצר של הכוונה מגמתית המנסה להוביל את הקה לומר דברים שישתמעו באופן מסוים, ובנוסף – מוצגות השיחות בבקשה באופן חסר, מקוטע וסלקטיבי.

29.

המשיבה מפרטת כי בחינת התמלילים מעלה כי לא זו בלבד שלא ניתן למצוא בהם כל אמירה של הקה (שלא ידע כי הוא מוקלט) לפיה שיקר במהלך עדותו – כנטען על ידי המבקש – אלא שהקה דבק בגרסתו ואינו מסכים להעיד כי שיקר. כך מפנה המשיבה לעמ' 10 לתמליל יא2 בו אומר הקה באופן מפורש [הקטע המודגש אינו מופיע בתמליל מטעם המבקש]:

I cannot say I told shit that’s what I cannot say . I can only say I was wrongly interpreted…

כן חוזר הקה ומבהיר כי במהלך המשפט הוא נחקר במשך שבועיים וברור לכל שלא יכול היה לעמוד בחקירה שכזו אלמלא אמר אמת (עמודים 16-17 לתמליל יא2):

... This is a very very emotional statement, I want him out. But I cannot get him out by saying I was-

look, I mean, two weeks, and I’m not this genius who can hold through two weeks of lies without getting into- contradicting myself.

זאת ועוד. מן התמלילים, כך טוענת המשיבה, עולה כי הקה חזר בפגישותיו עם בתו של המבקש על אבני היסוד בעדותו, ובפרט על העובדה שהמבקש התנה את תשלום הכספים בכך שהקה יפעל לפי הוראותיו. בין השאר מפנה המשיבה לעניין זה לעמוד 23 לתמליל יא2 בו אומר הקה:

He said that he will decide after every half year, whether I moved along with his likings, or whether I had too many deviation thoughts in mind.

בנוסף, חוזר הקה בשיחותיו עם בתו של המבקש על כך שלא מעל בכספי המבקש, ופעל במשיכת הכספים מכוח הרשאתו. המשיבה מפנה לעניין זה, בין השאר, לעמוד 22 לתמליל יב2 בו מבהיר הקה:

I never did anything what he had not approved… Up to the last minute I never did anything that he had not approved..

30.

המשיבה טוענת לעניין תצהיריהם של עו"ד רוסבאך ושל בתו של המבקש כי שורת ההיגיון מחייבת שמקום בו קיימות שיחות מוקלטות, מקבילות בזמן לפגישות שעל יסודן נכתבו תצהירים של צדדים המעוניינים בטובתו של המבקש – יועדפו תמלילי השיחות. עוד נטען כי השוואתם של התצהירים עם תמלילי הפגישות מעלה קיומן של סתירות וכי התצהירים אף מנותקים ממכלול הנתונים האובייקטיבי, ששימש בסיס להרשעה.

31.

המשיבה סבורה כי אין בפסקי הדין אליהם הפנה המבקש כדי להועיל לו. כך, בפרשת פימפקו , נבחנה השאלה אם ישראל מהווה פורום נאות לדיון בתובענה שהגיש המבקש נגד הקה. הדברים שנאמרו שם, כך מובהר, התייחסו לתוקף ההמצאה של התביעה האזרחית, ומכל מקום, בית המשפט המחוזי כלל לא ראה בהמצאת התביעה כחלק מן התשתית המקימה את יסודותיה העובדתיים של הרשעתו של המבקש בעבירות השיבוש וההדחה. אשר לפסק הדין בשוויץ – המשיבה מדגישה כי בקשה להגיש פסק דין זה הוגשה במסגרת הערעור ונדחתה. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי אין בפסק דין אזרחי זר כדי להשפיע על הרשעתו של המבקש בפלילים וכי, מכל מקום, אין למצוא בפסק הדין את הדברים בהם מבקש המבקש להיתלות.

32.

לבסוף, דוחה המשיבה מכל וכל את ניסיונו של המבקש להשחיר את רשויות התביעה ולהציג את הקה כמי שהעיד בשל לחץ או סחיטה מצד רשויות אלה. המשיבה מבהירה גם כי אין ממש בטענה לפיה רשויות התביעה "בישלו" את עדותו של הקה ושמו דברים בפיו, וטוענת כי ההפסקה בחקירה עליה שם המבקש את יהבו היתה בבחינת הפסקה שגרתית. לבסוף, טוענת המשיבה כי הקביעות העובדתיות הנוגעות לעבירה של קבלת דבר במרמה לא יוסדו כלל על עדותו של הקה, ולפיכך אין בראיות החדשות הנטענות, הקשורות כולן בהקה, כדי לשנות מתוצאת המשפט בהקשרן של עבירות המרמה.

בקשות נוספות

33.

לאחר הגשת תשובת המדינה, עתר המבקש ביום 26.5.10 בבקשה למחיקת סעיפים מתגובת המשיבה, להוספת עילה למשפט חוזר על סמך תגובת המשיבה ולקיום דיון בעל פה (להלן: הבקשה השנייה ). המבקש מלין על כך שהמשיבה לא צירפה לתגובתה תצהיר מטעם הקה, הכולל את תגובתו לאמור בתצהיריהם של עו"ד רוסבאך ושל בתו של המבקש. המבקש סבור כי שומה היה על המשיבה לפנות להקה ולברר את הטענות שהעלה בבקשתו. עוד יוצא המבקש כנגד מכתב שצירפה המדינה לתשובתה (להלן: המכתב ), שנכתב על-ידי הפרקליט שטיפל בעבר בתיק (להלן: עו"ד דמארי ), וכולל כנספחים תכתובות דואר אלקטרוני שערך עו"ד דמארי עם הקה קודם להגשת הבקשה. המבקש טוען כי מאחר שהמכתב ונספחיו צורפו ללא תצהיר – אין הם יכולים לשמש כראיה. המבקש ער אמנם לכך שהמשיבה אינה מצטטת דבר מן המכתב או מנספחיו, אך טוען כי משעה שצורפו – הרי שיש בהם כדי לתמוך בטענותיו. לבסוף טוען המבקש כי מן המכתב עולה כי עו"ד דמארי ניהל בעבר את המגעים עם הקה ועם עורך דינו אימל, בגרמניה ובישראל, ואולם המבקש מלין על כך שלא הועמד לרשות הסנגוריה שום מזכר או פרוטוקול המתעדים את המגעים הללו.

34.

ביום 15.6.10 הגיש המבקש בקשה נוספת – "בקשה – דחופה – להוספת ראיות חדשות לבקשה להורות על קיום משפט חוזר" (להלן: הבקשה השלישית ). במסגרת בקשה זו נתבקש בית משפט זה להתיר הוספת "ראיות חדשות, חשובות ודרמטיות" לבקשה לקיום משפט חוזר, ראיות המעידות על כך שחקירתם של עדי התביעה הקה ועו"ד אימל על ידי גורמי משטרה ופרקליטות "נוהלה שלא כדין, בניגוד גמור לכל החובות המוטלות על הרשויות החוקרות, ובאופן המעלה חשד כבד ממשי בטוהר ההליך כולו". המבקש טוען כי עד לאחרונה לא היתה לבאי כוחו כל סיבה לחשוד כי הליכי החקירה נוהלו באופן החורג מהנהלים; אולם לאחר שהתעוררו בהם חשדות, הם החליטו "לבצע בדיקה מעמיקה של כל מקורות האינפורמציה אודות מהלך החקירה, ולא להסתפק בהנחה, כפי שנעשה לכל אורך ההליך המשפטי עד עתה, שהחקירה התנהלה כדין". הבקשה השלישית נסמכת, אפוא, על בדיקה חוזרת שערכו מומחים מטעם המבקש, של קלטות הוידיאו והאודיו המתעדות את חקירת הקה במשטרה בשנת 1999. כפועל יוצא מבדיקה זו, מפרט המבקש שורה של ליקויים שנפלו, לטענתו, בחקירת הקה. כך, טוען המבקש כי במהלך החקירה החליטו החוקרים והנחקרים על עריכת הפסקה באמצעות סימני ידיים; כי עלה בידי מומחים מטעמו לתמלל דברים שנאמרו מחוץ לחדר החקירות במהלך ההפסקה, שעה שהדוברים סברו כי אינם מוקלטים; כי ההפסקה האמורה, שנמשכה 40 דקות, לא הוכרזה, לא תועדה ונערכה על מנת לדון על מבנה הודעתו העתידית של הקה; כי הדברים שנאמרו בהפסקה עומדים בסתירה חזיתית להרשעה בעבירות ההדחה; כי נציג הפרקליטות נכח בחקירה ושוחח עם העדים; כי הוסתרו שש שעות חקירה מיום 26.10.99; כי נערכו פגישות עם הקה ועם עו"ד אימל בגרמניה, שלא תועדו; כי הוסתר מסמך שהיה בידי עו"ד אימל, המתעד מזמן אמת מפגש קריטי לאישום; כי החוקרים נהגו כמי שחותרים להפללה ולא כחוקרים אובייקטיביים המבקשים לעסוק בגילוי האמת; וכי נפל פגם בחקירתם של הקה ושל עו"ד אימל בצוותא חדא.

בד בבד עם הגשת הבקשה השלישית, הגישו המבקשים השגה על החלטת המזכירות שלא לקבל את נספחי הבקשה – הראיות הנוספות שהגשתן נתבקשה. כבוד הרשם ( ג' שני ) קבע בהחלטה מיום 20.6.10 כי הבקשה – שהוכתרה כבקשה להוספת ראיות חדשות – היא במהותה בקשה לתיקון הבקשה למשפט חוזר, ועל כן מן הראוי כי השופט שדן בבקשה למשפט חוזר הוא שיכריע בה.

35.

המשיבה מצידה סבורה כי יש לדחות את הבקשות השנייה והשלישית. המשיבה עומדת בפתח תגובתה על כך שהמאפיין המרכזי של הבקשות הוא "השתלחות חסרת רסן בתביעה ובנציגיה תוך ניסיון להטיל דופי באופן בו נוהל ההליך הפלילי ולהסיט את הדיון מעיקרו – היינו מהשאלה אם המבקש הציג ראיות המצדיקות קיום משפט חוזר". לעניין הבקשה השנייה טוענת המשיבה כי לא היה כלל צורך בפנייה נוספת מטעמה אל הקה, שכן תמלילי השיחות עמו מדברים בעד עצמם ומלמדים מתוכם על העדר עילה למשפט חוזר ועל חוסר הצדקה לפגוע באינטרס סופיות הדיון. הקה, כך חוזרת המשיבה ומדגישה, חזר בשיחותיו עם בתו של המבקש על אבני היסוד של גרסתו וסרב להעיד כי שיקר בהליך הקודם. עוד עומדת המשיבה על האבסורד שבגרסה העובדתית לה טוען המבקש היום: התנהלותו של המבקש לאורך השנים היתה רצופה בכזב ובהטעיה בכל הנוגע לשליטתו באשכול החברות; שקריו נועדו לסכל חקירה ולהטות משפט; עדותו של הקה היתה קריטית מבחינת המבקש, שהרי רק במסגרת ההליך המשפטי שהקה העיד בו, הודה המבקש בבעלותו ובשליטתו בחברות. לאור האמור – כך טוענת המשיבה – הניסיון להציג את המבקש כמי שדחה כל רעיון של אמירת שקר או הימנעות מעדות באשר לשליטה בחברות וסירב להצעות של הקה, אינו מתיישב עם מכלול הראיות בתיק. אשר למכתבו של עו"ד דמארי מציינת המשיבה כי צירפה אותו ואת תכתובת הדואר האלקטרוני שנלוותה אליו "למען שלמות התמונה ומתוך שסברה שראוי שיהיו בפני בית המשפט הנכבד". המשיבה מפנה לדברים הברורים שכתב הקה במסגרת תכתובת זו, ובהם, בין השאר, הדברים שאמר במענה לבקשה שהפנתה אליו בתו של המבקש, כי יחזור בו מעדותו: “My reply was clear”

– כך כותב הקה – “I never revoke any part of my witness statement: what I told before

the court was the truth. I was truth then, and it is truth today” (כך במקור).

36.

בנוגע לבקשה השלישית מציינת המשיבה כי עוד לפני ההפסקה בחקירה מיום 26.10.99, תיאר הקה באופן ספונטני את הצעתו של המבקש המקימה את יסודות עבירות הדחת העד והשיבוש. המשיבה מפנה לדבריו המפורשים של הקה, כפי שמופיעים בעמוד 63 לתמליל – עמוד אחד לפני העמודים שצירף המבקש לבקשה השלישית – לפיהם:

"...מר פרי הציע למשל, שהוא ימשיך לשלם לי, שאני אמשיך לקבל כסף ממנו, בתנאי שבהליך של מדינת ישראל נגד פרי תמיד אתמוך רק בו ואעשה את הכל על מנת שהמעמד שלו כלפי מדינת ישראל יחוזק. ואחר כך, אם אני אעשה את מה שפרי יגיד לי לעשות, אז אני אקבל את הכסף, אם אעשה בדיוק את מה שמר פרי יצווה עלי".

מובן מאליו, כך נטען, שלא ניתן "לבשל" עדות, כשזו ניתנה עוד קודם להפסקה אליה מכוון המבקש את חיציו. עוד מדגישה המשיבה כי קלטת החקירה נמסרה למבקש כחלק מחומר החקירה בתיק, היתה בידי המבקש לאורך כל ההליך המשפטי ואף צורפה על ידו לבקשה למשפט חוזר. בקלטת שהיתה בידי המבקש, כך מודגש, ניתן לשמוע את חילופי הדברים בהפסקה, חלק מן הדברים תומללו, ומכל מקום – הדברים שנטען כי נאמרו בהפסקה על ידי עו"ד אימל (לפיהם בפגישה שבה נכח נאמרו הדברים על ידי המבקש "בין השורות") היו ידועים למבקש והועלו בסיכומיו בפני הערכאה הדיונית. לאור כל אלה – לא היה מקום להציגם כתגליות "חדשות ומרעישות". המשיבה מציינת גם כי בהתחשב בכך שעו"ד אימל, עורך דינו של הקה, נכח בחקירה, הרי שטענותיו של המבקש בדבר לחץ פסול שהופעל על הקה מצד רשויות החקירה מופרכות. לבסוף, טוענת המשיבה כי טענת "הבישול" מועלית בהתעלם מהודאת המבקש – כי במסגרת המשא ומתן שלאחר "פגישת הסטריפטיז" הוא הציע לשלם להקה 3.5 מיליון מרק פרושים על פני שבע שנים, ובהתעלם מראיות הסיוע. לבסוף, שבה המשיבה ודוחה את "הטחת ההאשמות הבוטה ואת הניסיון להכפיש את חוקרי המשטרה ונציגי הפרקליטות".

37.

ביום 11.8.10 הגיש המבקש בקשה נוספת (להלן: הבקשה הרביעית ) – שהוכתרה בכותרת "הודעה מטעם המבקש – צירוף דיסק לבקשת המשיבה". המשיבה מצידה הגיבה, בהודעה מטעמה, כי "המבקש עשה דין לעצמו ובכסות של 'הודעה' הגיש בקשה חדשה לצירוף מסמך ואף הגדיל וטען כי הוא פועל לבקשת המשיבה". עוד ציינה המשיבה כי גם במסגרת הבקשה הרביעית מציג המבקש תמונה חלקית בלבד, ומנסה ליצור רושם כאילו מדובר בראיות חדשות בעניינו, הגם שהדברים מתייחסים לחומר שהיה בידיו בעת ניהול המשפט.

38.

ביום 25.08.10 הגיש המבקש "בקשה משלימה להוספת עילה לבקשה למשפט חוזר: הליכי חקירה שלא כדין והגנה מן הצדק" (להלן: הבקשה החמישית ). לבקשה זו צורף דיסק ערוך, המקבץ מספר קטעי וידיאו מן החקירה של הקה משנת 1999, אשר מהם ניתן לראות – כך על פי הנטען – כי החקירה נוהלה באורח מגמתי ושלא מתוך מטרה לחשוף את האמת, אלא כדי להפליל את המבקש ותוך ביצוע מעשים המעלים חשד לשיבוש הליכים ואף לזיוף. כן ניתן ללמוד מדיסק זה, כך לטענת המבקש, כי עדותו של הקה בכל נושא השיבוש לא היתה עדות ספונטנית, אלא עדות שבושלה והודרכה הן על ידי בא כוחו שנכח בחדר החקירות והן על ידי החוקרים עצמם. בין השאר טוען המבקש לעניין זה כי יום החקירה שהוצג כיום הראשון לא היה המועד בו התחילה החקירה בפועל. לפני מועד זה נפגשו החוקרים עם הקה ועם עו"ד אימל, בא-כוחו, ובמפגשים אלה נערך דיון בתוכן הודעתו של הקה, אך בידי צוות ההגנה אין ולא היה שום תיעוד לתוכנם של מפגשים אלה; כי הקה ועו"ד אימל "שלטו על מהלך החקירה" תוך שהם בוחרים בשלבים שונים להפסיק את הקלטתה וכן לערוך התייעצויות חסויות ביניהם, שתוכנן לא גולה בתמלילי המשיבה; כי הגרסה שמסר הקה בעניין המגעים בינו לבין המבקש לא נמסרה על ידו באופן עצמאי, אלא נמסרה כאשר עו"ד אימל לוחש את הדברים על אוזנו; כי הקה ועו"ד אימל הקליטו את החקירה באמצעי הקלטה משלהם, ואף הורשו לצאת עם ההקלטה מחדרי החקירות, אך זו לא צורפה לחומר החקירה; וכי הפרוטוקולים שנמסרו לידי ההגנה היו פרוטוקולים "מבושלים" שהציגו מצגים מטעים אודות מהלך החקירה.

39.

המשיבה הגישה תגובה ראשונית לבקשה החמישית ובמסגרתה עתרה לאפשר לה להגיש את תגובתה עד ליום 23.9.10. המשיבה ציינה כי בבקשותיו "המשלימות" מנסה המבקש להתגבר על כך שבקשתו המקורית לעריכת משפט חוזר לא גילתה, ולו בקירוב, עילה לקיומו של משפט חוזר. עוד הלינה המשיבה על כך ש"באותה נשימה בה מגיש המבקש את בקשותיו לבית המשפט הנכבד הוא נוהג גם להפיצן בתקשורת" מבלי שניתנת לה אפשרות מספקת להגיב עליהן. כן הלינה המשיבה על כך שהמבקש מטיל "ללא כל ביסוס, דופי ברשויות אכיפת החוק..." תוך שהוא סבור "שהגשת בקשות אלה תייצר כשלעצמה תחושה של 'גילויים מרעישים' בעניינו, וכי בדרך זו יסיט את הדיון מעיקרו ויתגבר על חולשת הראיות עליהן תמך את בקשתו מלכתחילה".

40.

ביום 19.9.10 הגיש המבקש בקשה נוספת – שישית במספר (להלן: הבקשה השישית ) – "לצרף לבקשה למשפט חוזר עדכונים אודות התפתחויות משמעותיות בהליכים המתנהלים נגד עד המדינה בישראל ובגרמניה". בבקשתו זו פירט המבקש כי נגד הקה ניתן בישראל פסק דין סופי וחלוט על פיו חויב הוא בתשלום של כ- 32 מיליון ש"ח לחברות בשליטת המבקש. עוד נטען במסגרת אותה בקשה כי נגד הקה הוצא צו מעצר בגרמניה, וכי לאחר הוצאתו – נמלט הקה מגרמניה לכתובת בלתי ידועה בפולין. התפתחויות אלה, כך נטען, מלמדות כי הקה הוא "גנב, נוכל וסחטן".

בתגובה ראשונית מטעם המשיבה לבקשה השישית, מלינה המשיבה על כך שהמבקש – באצטלה של בקשה לצרף עדכונים אודות התפתחויות משמעותיות – הביא

את מכלול העדכונים במסגרת הבקשה גופה. עוד עותרת היא לאפשר לה להגיש תגובה מאוחדת לבקשות עד ליום 30.12.10.

41.

ביום 3.10.10 הגיש המבקש בקשה לקיים דיון בעל פה וכן בקשה לקצוב את מועד התגובה של המשיבה לבקשות התלויות ועומדות בפני בית המשפט (להלן: הבקשה השביעית ). המשיבה מצידה עומדת על בקשתה לאפשר לה להגיש תגובה מאוחדת לבקשות עד ליום 30.12.10, ואינה מתנגדת לקיומו של דיון בעל פה.

אלו הן, אפוא, הבקשות התלויות ועומדות בפנינו. למען שלמות הדיון, הבאתי בחשבון החלטתי את כל הטיעונים העובדתיים אליהם מתייחסות הבקשות.

העילות לקיום משפט חוזר

42.

כידוע, הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר, המעוגנת בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, נועדה לאזן בין שני ערכים מרכזיים: מחד קיים הצורך לחשוף את האמת ולהבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם חף מאשם. ההנחה היא כי "מעשה השפיטה הוא מעשה אנוש, וככל אנוש גם השופט עשוי לטעות... חברה נאורה מוכנה לשקול מחדש החלטותיה שמא שגתה, ושפיטה נאורה מוכנה לבדוק עצמה, שמא נפלה טעות בהרשעת אדם" (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"א(2) 333, 355 (1997); להלן: פרשת עזריה ). מאידך, ניצבים עקרון סופיות הדיון והוודאות המשפטית, הנשענים על ההנחה ש"פתיחת שערי בתי המשפט, לתקיפה שאין לה סוף של פסקי דין שעברו את מלוא ההליך הפלילי, סופה ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט" ( שם , בעמ' 355. וראו גם מ"ח 8390/08 לוי (מסילתי) נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.9.2009. להלן: פרשת מסילתי ); מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 529, 559 (1999) (להלן: פרשת כוזלי )).

43.

האיזון בין שני האינטרסים האמורים – גילוי האמת וסופיות הדיון – אין משמעו כי משפט חוזר הוא ערעור נוסף ( מ"ח 7724/05 מאייר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.2.2006)). בשורה ארוכה של החלטות הובהר כי המשפט החוזר הוא החריג לכלל ולא הכלל עצמו ( פרשת

כוזלי , פס' 53; מ"ח 9054/03 לזרובסקי נ' מדינת ישראל ,

פס' 18-19 (טרם פורסם, 28.12.2005); מ"ח 2847/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.7.2007. להלן: פרשת אלחרר )). "נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר" – כך נקבע – "היא,

שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו" (מ"ח 4057/02 ס ובחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.7.2002)) וכי לא יתקיים משפט חוזר רק משום שנאשם מתקשה להשלים עם הרשעתו ועותר לליבון עניינו מחדש (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 250 (2002) (להלן: פרשת ברנס ); מ"ח 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 642, 664 (2000)). המשפט החוזר, כך הודגש, לא נועד להוות כלי קיבולת, שבמסגרתו יוכל נאשם לשוב ולהתעמת עם ממצאים עובדתיים ואחרים שנקבעו לחובתו (מ"ח 2479/08 פלוני נ' מדינת ישראל , פס' 10-11 (טרם פורסם, 10.8.2008); פרשת מסילתי , פס' 14).

אכן, "מי שמחליט על המשפט החוזר, איננו פועל פעולה אוטומטית, המעוגנת אך ורק בקיומה או בהעלאתה של טענה עובדתית, אלא עליו גם לבחון, אם העובדה או הראיה כאמור בסעיף 31(א)(2) שוקלות דיין על-מנת להצדיק ביטולו של הליך שנסתיים כדי להחזיר את הגלגל אחורה" (מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 498, 501-500 (1984); פרשת אלחרר , פס' 18). אשר על כן, שומה על הטוען למשפט חוזר להניח תשתית מוצקה להתקיימותה של אחת העילות שבסעיף 31 לחוק בתי המשפט ( פרשת ברנס , בעמ' 249).

44.

יאמר כבר כאן: עמדתי בפירוט על טענותיו של המבקש ועל הראיות שהביא בתמיכה לבקשותיו למען הסר ספק כי אלה עמדו לנגד עיני במלואם. בחנתי בקפידה את החומר הרב שהובא בפני. שקלתי היטב את כל טענותיו המבקש. לאחר כל אלה, לא שוכנעתי כי מתקיימת אחת מן העילות הקבועות בחוק לקיומו של משפט חוזר.

45.

בעבר קבע סעיף 31(א)(2) כי ניתן יהיה לקיים משפט חוזר מקום בו "נתגלו עובדות חדשות או ראיות חדשות העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון ובשעת בירור משפטו לא יכולות היו להיות בידי הנידון או להיות ידועות לו". בעקבות המלצות הוועדה לעניין הרשעה על סמך הודאה בלבד ולעניין העילות למשפט חוזר (ועדת גולדברג) תוקן הסעיף בשנת 1996. הדרישה לכך שהעובדות או הראיות שנתגלו יהיו "חדשות" הושמטה, וכך גם הדרישה כי אלה לא היו בידי המבקש "בשעת בירור משפטו". הנה כי כן, נקודת המוצא כיום היא של סופיות הדיון אך "...כאשר קיימות ראיות או עובדות נוספות, העשויות לשנות את תוצאות המשפט – אפילו אין הן ראיות חדשות, ואפילו ניתן היה להביאן במשפט – ניתן לפגוע בסופיות הדיון ולאפשר משפט חוזר. לעניין זה, אין צורך שהעובדות או הראיות הנוספות, כשלעצמן, עשויות היו לשנות את תוצאות המשפט. יש לשלב את העובדות או הראיות הנוספות במכלול הראיות, ובמסגרת זו לבחון אם יש בהן כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. עם זאת, לא די בכך שנמצאו עובדות או ראיות נוספות שלא היו בפני בית המשפט שהרשיע את המבקש. ראיות או עובדות נוספות אלה צריכות להיות בעלות אותו משקל סגולי – אם כשלעצמן ואם בהצטרפותן לראיות על פיהן הורשע המבקש – אשר יש בו כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט...." (פרשת עזריה , בעמ' 355-356).

46.

בחינת העובדות והראיות עליהן סומך המבקש את בקשותיו – התצהירים, התמלילים, פסקי הדין המאוחרים והממצאים שעלו מן הבדיקה החוזרת של חומרי חקירתו של הקה במשטרה – מעלה כי אין בהם כדי "לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון". אף לא אחד מן החומרים שבבסיס הבקשה, כשהוא לעצמו, יכול להביא לשינוי לו מייחל המבקש; גם צירופן של העובדות והראיות עליהן סומך המבקש אינו יוצר את אותה מסה קריטית הנדרשת כדי לשנות מתוצאת המשפט; קל וחומר כשחומרים אלה נבחנים אל מול התשתית הראייתית הכוללת שהיתה בפני בית משפט קמא.

47.

תצהיריהם של עו"ד רוסבאך ושל בתו של המבקש כמו גם תמלילי השיחות שהוקלטו בלא ידיעתו של הקה, נועדו כולם לקעקע את גרסתו של הקה, שנתקבלה על בית משפט קמא, ולהוכיח כי "הקה הודה ששיקר" במשפט ואף הביע את נכונותו לחזור בו מעדותו ("אם לא תהיה ברירה יאלץ להודות ששיקר"). תשובתה המפורטת של המדינה אינה מותירה מקום לספק כי לא ניתן למצוא בהקלטות השיחות את הדברים להם טוען המבקש (המשיבה הבהירה כי התמלילים שהוגשו לתמיכה בבקשה אינם משקפים את אשר נאמר בשיחות) . יתרה מזאת – למרות שהקה לא ידע כי בתו של המבקש מקליטה את השיחות עמו ולמרות שהשיחה עימו נותבה באורח מגמתי – ניתן לראות כי לא זו בלבד שהקה לא התוודה ששיקר, אלא הוא אף חזר באוזני בתו של המבקש על עיקרי גרסתו כפי שנתקבלה על ידי בית משפט קמא, לאמור: על העובדה שהמבקש התנה את תשלום הכספים לו בכך שהקה יפעל על פי הנחיותיו וכן על כך שלא מעל בכספי המבקש ופעל מכוח הרשאתו. הנה כי כן, בניגוד לרושם שמבקש המבקש ליצור – לפיו בשיחות מאוחרות חזר בו הקה מעדותו והודה כי שיקר – הרי שאין בחומרים שהביא כדי לתמוך בטענה כזו.

באופן דומה, לא ניתן ללמוד דבר מפסקי הדין המאוחרים עליהם נסמכת הבקשה. התרשמותו של בית המשפט המחוזי מן העיתוי ומן הדרך בה הומצאה להקה התביעה האזרחית נגדו לא היוותה נדבך בהרשעתו של המבקש, על כן אין בפרשת פימפמקו כדי להועיל למבקש. אשר לפסק הדין שניתן בשוויץ – כפי שצוין, מקריאה קפדנית של הבקשה התברר כי המבקש עתר להגיש את אותו פסק דין ממש בעת שנתברר ערעורו, אך בקשתו נדחתה אז. למותר לציין כי הניסיון לסמוך היום את הבקשה למשפט חוזר, על ראיות שערכאת הערעור היתה ערה לקיומן אך לא מצאה בהן ממש – ניסיון נפסד הוא. הנה כי כן, בחינת הראיות עליהן נסמכת הבקשה המקורית למשפט חוזר מעלה כי אין בהם כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט.

48.

בכך אין כדי לחתום את הדיון. כפי שפורט לעיל, עברה הבקשה המקורית למשפט חוזר "התפתחויות" וכיום, נוסף על הבקשה המקורית למשפט חוזר, מונחות לפני בקשות נוספות להוספת ראיות, במסגרתן מגולל המבקש, טיפין טיפין, ראיות "חדשות, חשובות ודרמטיות", כלשונו, שנתגלו, על פי הנטען, בבדיקות חוזרות שערכו מומחים מטעמו לחומרי חקירתו של הקה במשטרה. הרשם הנכבד קבע בהחלטתו – ביחס לבקשה השלישית – כי מדובר, למעשה, בבקשה לתיקון הבקשה למשפט חוזר. ואכן, נראה כי בעוד שהבקשה המקורית למשפט חוזר נשענה על ראיות ועובדות חדשות לפיהן "הקה הודה ששיקר", הרי שכיום, הציר המרכזי עליו נשענת הבקשה הוא כי חקירתו של הקה במשטרה נוהלה "שלא כדין, בניגוד גמור לכל החובות המוטלות על הרשויות החוקרות, ובאופן המעלה חשד כבר ממשי בטוהר ההליך כולו".

49.

אין חולק כי הקלטת בה תועדה בוידיאו ובאודיו חקירתו של הקה במשטרה, נמסרה לידי המבקש כחלק מחומר החקירה והיתה מצויה בידו לאורך כל ההליך הפלילי. לעניין זה כבר נקבע כי מבקש, הסומך בקשתו לקיום משפט חוזר על ראיות שעמדו לרשותו ב עת ניהול המשפט – חייב שיהא בפיו הסבר מניח את הדעת לגבי השיהוי בהצגתן (מ"ח 4609/06 רוט נ' מדינת ישראל (29.4.2007); מ"ח 5224/09 כנעאן נ' מדינת ישראל, פס' 8 לפסק הדין (טרם פורסם, 14.3.2010); מ"ח 8086/07 אורקו נ' מדינת ישראל, פס' 5 לפסק הדין (טרם פורסם, 5.5.2008)). עוד הובהר במסגרת הפסיקה כי "חרף השמטת הדרישה בתיקון שהעובדות או הראיות תהיינה חדשות, אך ברור הוא שבמקרה הרגיל, העובדה שהראיות היו ברשותו של הנאשם (או יכלו להיות ברשותו) תשמש כנימוק כבד משקל כנגד היעתרות לבקשה" (פרשת ברנס , בעמ' 249).

ההסברים שמביא המבקש היום, לכך שלא נערכה הבדיקה היסודית הנדרשת של חומרי החקירה במשטרה בעת ניהול משפטו – אינם מניחים את הדעת, וזאת בלשון המעטה. לא יעלה על הדעת כי המבקש יטען (בעמ' 2 לבקשה השלישית)

כי "צפייה בצילום הוידיאו שצורף לבקשה לימדה כי הצדדים סימנו זה לזה בידיים שהם מעונינים לשוחח בחוץ על מנת להימנע מתיעוד השיחה ביניהם , ועל כן ברור כבר מצפייה זו שהיציאה להפסקה אינה

נחזית להיות יציאה שגרתית " (הדגשות במקור), אך באותה נשימה יטען כי "עד לאחרונה" לא היתה כל סיבה לחשוד כי הליכי החקירה נוהלו באופן החורג מהנהלים. יתרה מזאת. כפי שצוין, המבקש העלה, כבר במסגרת בקשתו המקורית לעריכת המשפט החוזר, את הטענות כי תמלילי החקירה שסופקו על ידי הפרקליטות לא שיקפו את מהלך גביית העדות, וכי היתה בחקירה הפסקה לא שגרתית שלא תועדה. מן הראוי היה להביא – לפחות במסגרת הבקשה המקורית – את מלוא טענותיו בעניין זה ולא לפרוס אותן על פני בקשות חוזרות ונשנות להוספת עילות וראיות חדשות. למבקש היה יומו בבית המשפט, ושומה היה עליו להעלות את כלל טענותיו וראיותיו בפני בית המשפט קמא. לאור האמור, לא עלה בידי המבקש לנמק מדוע הראיות הנדונות מצדיקות חריגה מן הכלל בדבר סופיות הדיון.

50.

על אף הפגמים החמורים שנפלו בדרך התנהלות ההגנה, בכל הקשור לבדיקתם היסודית של חומרי חקירתו של הקה במשטרה, מצאתי לנכון לבחון אם יש בטענות שמעלה המבקש, כדי להקים את העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק, זאת נוכח ההאשמות החמורות ביותר שמעלה המבקש כנגד גורמי המשטרה והפרקליטות. יודגש כי המשיבה טרם הגיבה לבקשות אלה ומונחות לפני בקשותיה להארכת המועד להגשת תגובתה. כפי שיובהר, הגעתי למסקנה כי אין חשש של ממש כי בהרשעה נגרם למבקש עיוות דין. לאור מסקנתי זו, התייתר הצורך בקבלת תגובת המשיבה כמו גם בקיום דיון בעל-פה.

51.

המחוקק – כך הובהר לעניין העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) – לא נתכוון "להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף, שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות אליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו; אלא הוא התיר לבית המשפט להתחשב בקיומן של נסיבות מיוחדות שהמחוקק לא יכול היה לחזותן מראש עת קבע את הנוסח המקורי של סעיף 31, והוא – כאשר קיים חשש של ממש שאיש חף מפשע הורשע. יש לחזור ולהדגיש" – כך נקבע – "התיקון לא בקש לגרוע באופן עקרוני מעקרון הסופיות של פסק הדין, אלא לתת לנשיא, או לשופט המטפל בבקשה, כלי נוסף, מעין 'סעיף עוללות', המאפשר לו לעשות שימוש בשיקול דעתו ולהורות על משפט חוזר, כאשר הוכח לשביעות רצונו שנתקיימו הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן, המצדיקות את הדבר" (פרשת ברנס , בעמ' 251-252).

52.

הטענות שמעלה המבקש חמורות הן במבט ראשון, יתכן שאף מעוררות סימני שאלה שונים בנוגע לגביית עדותו של הקה במשטרה. אולם בחינה דקדקנית של ההתרחשות ממעיטה מן הרלבנטיות המיוחסת להן, וחשוב יותר: אפילו היינו מקבלים את טענת המבקש כי נפלו פגמים מסוימים בהליך גביית עדותו של הקה, הרי שאין בהם כדי לפגום בהרשעתו של המבקש לאור מכלול הנתונים הידועים במקרה דנן.

ראשית , המבקש מלין על הליכי חקירה מגמתיים ובלתי נאותים של הקה, אך הוא מתעלם מכך שהקה הובא ארצה כדי למסור את גרסתו במשטרה כעד ולא כחשוד, לאחר שהביע את נכונותו לשתף פעולה עם רשויות התביעה בארץ . במסגרת הכרעת הדין (בעמ' 265-266 וכן בסעיף 62 לפסק הדין בערעור) הובאה תכתובת בין רשויות התביעה (עו"ד דמארי) לבין עו"ד אימל, בא-כוחו של הקה, ממנה עולה באופן ברור וגלוי כי הקה הוזמן, בהמשך לשיחות קודמות שנערכו בנושא

( “following our conversation in this matter” ) , לשתף פעולה עם רשויות התביעה בארץ ולהגיע לארץ בלוויית בא-כוחו, כדי למסור הצהרה ( witness-statements ) בנושאי חקירתו של המבקש. במכתבים מובטח כי הקה לא ייחקר כחשוד אלא תגבה ממנו עדות ( “ Mr. Hecke will be treated as a witness and not as a suspect” ). עוד עולה ממכתבים אלה כי רשויות התביעה התחייבו לשאת בהוצאותיו של הקה, לממן את שהותו בארץ וללוות אותו בעת שהותו. על רקע מכתב זה, לא ברורות "החדשות הדרמטיות" שמעלה המבקש היום, ובהן הטענה כי הוסתרו ממנו מגעים קודמים עם הקה; כי עדותו של הקה נגבתה בנוכחות בא-כוחו (דבר העולה באופן ברור אף מצפייה בקלטות החקירה); או הטענה כי הקה זכה לליווי של נציגי התביעה בעת שהותו.

53.

זאת ועוד. מעמדו של הקה אינו במחלוקת. הקה העיד במשפט כעד מדינה ולא כעד רגיל, תוך שבית המשפט ער למגעים שנוהלו עימו על ידי רשויות התביעה,

מביא בחשבון את הבעייתיות הנובעת מכך וסומך את הכרעתו על ראיות הסיוע הרבות שהובאו בתמיכה. החשוב לענייננו הוא כי בסופו של יום, הכרעת הדין לא נשענה כלל על חקירתו של הקה במשטרה, אלא על עדותו בבית המשפט. ודוק:

הקה העיד ארוכות בבית המשפט המחוזי ונחקר חקירה נגדית מקיפה וממצה באשר לגרסתו. גרסה זו, למותר לציין, אומצה במלואה על ידי הערכאה הדיונית ואושרה על ידי ערכאת הערעור.

54.

לגופן של הטענות שמעלה המבקש כנגד החקירה, יאמר כי לפחות חלקן נסתרו על פניהן. כך, באשר להפסקה הנטענת בחקירה, הובהר כאמור בתגובת המשיבה כי הקה תיאר באופן ספונטני, כבר לפני ההפסקה , את המסכת העובדתית המקימה את יסודות השיבוש וההדחה. אין צורך להכביר מלים על חוסר ההיגיון שיש בטענה בדבר "בישול" גרסה עובדתית, בהפסקה שנערכת לאחר שהקה כבר מסר את הדברים. באופן דומה, הטענה שהעלה המבקש בבקשתו המקורית למשפט חוזר היתה כי הקה נסחט על ידי רשויות התביעה למסור את גרסת השיבוש. והנה היום מלין המבקש על מעורבותו של עו"ד אימל, בא-כוחו של הקה, בהליך גביית העדות ממנו, וטוען כי הקה ובא כוחו "שלטו" בהליך החקירה.

55.

לבסוף, יש לשוב ולהדגיש כי נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין. לא ניתן לבחון את החומרים שהגשתם מבוקשת במנותק מההליך שהתנהל, אלא יש לבוחנם מתוך התייחסות למכלול החומר הראייתי

שעמד בבסיס פסק הדין. במקרה דנן, נשענה הרשעתו של המבקש בעבירות ההדחה והשיבוש על אדנים כה מוצקים, עד שדרושה "רעידת אדמה" של ממש על מנת לערערם. הבסיס לאישומו של המבקש בעבירות ההדחה והשיבוש היה גרסתו של הקה, לפיה המבקש הציע לו סכום של 3.5 מליון מרק גרמני בתמורה למסירת גרסה המתאימה לגרסתו שלו, אם וכאשר ינוהלו נגדו הליכים משפטיים בישראל. בית המשפט קמא התייחס לגרסתו של הקה בזהירות הנדרשת והיה ער לכך שעשוי להיות לו עניין להפליל את המבקש, כמו גם לכך שהקה הוא "עד מדינה" המוסר עדותו לאחר שהובטחה לו טובת הנאה. זאת ועוד. גרסתו של הקה לא ניצבה בדד. עדותו של הקה נתקבלה – על אף תמרורי האזהרה האמורים – משום שנמצאו ראיות סיוע מוצקות שתמכו בה. מקורן של חלק מראיות הסיוע היה במבקש עצמו ובעדי ההגנה מטעמו. לא למותר יהיה לחזור ולהזכיר את השקרים בהם נתפס המבקש, שנגעו במישרין לליבת גרסתו של הקה: המבקש שיקר לאורך כל הדרך ביחס למשא ומתן שהתקיים בינו לבין הקה לאחר "פגישת הסטריפטיז". כאשר נחקר במשטרה, הוא טען כי כלל לא הציע להקה תשלום של 3.5 מיליון מרק פרושים על פני שבע שנים. בהליך הפלילי חזר בו המבקש מעמדתו, וטען כי אמנם הציע להקה תשלום כזה אך לא התכוון לשלמו. הוא גם טען שלא היה מעורב ישירות במשא ומתן מול הקה. שקריו של המבקש בעניין זה הוכחו, בין השאר, בעדויות עדי ההגנה. כך, עו"ד פרידמן, נציגו של המבקש במשא ומתן עם הקה, מסר שבמסגרת המשא ומתן שנוהל, התחייב המבקש לשלם להקה את הסכום האמור של 3.5 מיליון מרק, פרושים על פני שבע שנים, ואף התכוון לשלם סכום זה. עו"ד פרידמן אף העיד על מעורבות צמודה של המבקש במשא ומתן בניגוד לטענת המבקש. לא זאת אף זאת. בית המשפט הבהיר כי מאחר שהתנהלותו של המבקש, במשך שנים רבות, התאפיינה "בהסתרה, הטעייה ופעמים הרבה גם באי אמירת האמת" – הרי שאין הוא יכול לסמוך על גרסתו דווקא בעבירות הנדונות. נוכח יסודות הרשעה איתנים אלה, אין בחומרים עליהם נסמך המבקש היום כדי להביא לשינוי תוצאת המשפט.

לאור כל אלה בהצטברם יחד, שוכנעתי כי לא קיים חשש של ממש שנגרם למבקש עיוות דין בשל הרשעתו. הרשעתו של המבקש בכל העבירות נשוא בקשה זו – בדין יסודה. אשר על כן, הבקשה להורות על משפט חוזר נדחית.