מ"ח 5048/08 יורם נור נ. מדינת ישראל

1.

לבית משפט השלום בחיפה הוגש נגד המבקשים כתב אישום, בו יוחסו להם עבירות של שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר, ועבירות נוספות שעניינן בניה ללא היתר. המבקשים הודו בעובדות שיוחסו להם בגדרו של הסכם טיעון, והורשעו על פי הודאתם. בעקבות כך ציווה בית המשפט בגזר דינו להרוס את המבנים שנבנו שלא כדין בתוך שנה, ובנוסף נדונו המבקשים לקנס בסכום של 15,000 ש"ח כל אחד, וחויבו לחתום על התחייבות להימנע מעבירה בסכום של 10,000 ש"ח. במהלך ניסיונם להכשיר את הבניה בדיעבד, התברר למבקשים כי העובדה שצוינה בכתב האישום, היינו, כי "המקרקעין הוכרזו כקרקע חקלאית בהודעה בדבר אכרזה על קרקע חקלאית שפורסמה בילקוט הפרסומים 3504 מיום 30.11.87, בעמ' 364", אינה מדויקת, הואיל ומרבית השטח לא הוכרז כלל כשטח חקלאי. או אז פנו המבקשים לבית משפט השלום בבקשה לאפשר להם לחזור בהם מהודאתם, ובקשתם נדחתה מטעמים של היעדר סמכות.

2.

בבקשה שבפני עותרים המבקשים לקיים בעניינם משפט חוזר, הואיל והרשעתם התבססה על הודיה שלא הייתה באה לעולם אלמלא הוטעו בידי המשיבה לסבור כי מדובר בקרקע חקלאית. להשקפת המבקשים, טעות זו שביסודו של הסדר-הטיעון, שכמוהו כחוזה לכל דבר, מצדיקה את ביטולו. ועוד נטען, כי למבקשים השגות של ממש נגד האישומים שיוחסו להם, הן מחמת כך שהעבירות התיישנו, והן מטעמים של צדק.

המשיבה מתנגדת לבקשה, אף שהיא מודה כי העבירות שבהן הורשעו המבקשים בוצעו בחלק של הנחלה שלא הוכרז כקרקע חקלאית. לטענתה, המבנים נושא כתב-האישום נבנו ללא היתר, והמבקשים הודו בכך. חרף זאת, הקל עמם בית-משפט השלום באורח מופלג, בהתחשבו בבריאותו הרופפת של מבקש 1.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיב, לא מצאתי כי הוכחה בפני עילה לקיומו של משפט חוזר. הליך זה נועד לתת מענה למקרה בו הונחה תשתית איתנה לאחת מן העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט. המבקשים לא ציינו מהן העילות עליהן הם סומכים את בקשתם, אולם דומה כי הם כיוונו לעילות המנויות בסעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק, היינו, קיומה של ראיה חדשה אשר לוּ הוצגה בהליך המקורי היה בכוחה לשנות את תוצאתו, ולחשש מפני עיוות דין. דא עקא, שאף לא אחת מבין העילות הללו מתקיימת בעניינם.

מוכן אני לקבל את הטענה, כי לו הייתה המשיבה מודעת מראש לייעודה הנכון של הקרקע, לא היו המבקשים מואשמים בעבירות שעניינן שימוש שאינו חקלאי, וממילא לא היו מודים בשימוש כאמור. אולם, הודיתם לא הצטמצמה לכך בלבד, אלא גם לעובדה כי בנו ללא היתר והשתמשו בבניה שלא כדין. לפיכך, אפילו נחשפה הערכאה הדיונית לייעודם האמתי של המקרקעין, היתה נאלצת היא להרשיע את המבקשים בדינם.

4.

נותרת, אפוא, לדיון השאלה כלום ראוי להתיר למבקשים לחזור בהם מן ההודיה, ותחתיה לאפשר להם להשמיע טענות הגנה לגופם של האישומים. במקום אחר התייחסתי למקרים בהם יעתר בית-משפט זה לבקשת נאשם לחזור בו מהודיה במסגרת משפט חוזר:

"ככלל, לא יעתר בית המשפט לבקשת נאשם לחזור בו מהודייתו, אלא במקרים חריגים, בהם נפל פגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות ההודיה או כאשר זו הושגה שלא כדין, באופן שיש בו כדי להצדיק את פסילתה. זאת ועוד, במסגרת שיקוליו על בית-המשפט ליתן את דעתו אף לעיתוי בו מתבקשת החזרה מן ההודאה. ככלל, לא יתיר בית-המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו מקום שכבר נגזר דינו, אלא בהתקיים נסיבות נדירות, שאלמלא כן תהא הסכמת נאשמים להסדרי טיעון מותנית בחומרת העונש המוטל עליהם" (מ"ח 6520/08 סגיר נ' מדינת ישראל , בפסקה השביעית (טרם פורסם, 11.11.2008)).

המקרה שבפני אינו נמנה עם החריגים לאותו כלל. למבקשים היה נהיר כי הם שלחו ידם בבנייה אסורה, ואת הודיתם מסרו מרצונם החופשי ובהיותם מיוצגים בידי יודע משפט. בנסיבות אלו לא קמה עילה להתיר להם לחזור בהם מן ההודיה, ואם תוסיף לכך את העונש המופלג בקולתו שנגזר להם, שוב אין ספק כי לא נגרם להם עיוות דין המצדיק קיומו של משפט חוזר.

5.

אי-לכך, הבקשה נדחית.