מ"ח 11154/08 מוסא בדארנה נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

2.

בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום קריות, יוחסה למבקש עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. זאת, לאחר שביום 16.8.2004 הוא נמצא מחזיק ברכב מסוג "יונדאי" בו הותקן מנוע החשוד כגנוב. ביום ה' בניסן התשס"ה (14.4.2005), בגדרו של הסדר טיעון, הודה המבקש, שהיה מיוצג בידי סנגור, בעובדותיו של כתב-האישום, ובעקבות כך הורשע ונדון למאסר על תנאי בן ארבעה חודשים. כנגד פסק-דינו של בית-משפט השלום לא הוגש ערעור.

3.

במועדים הרלוונטיים לאישום שימש המבקש כבוחן רכב מוסמך, ולאחר הרשעתו החל בהליכים לקבלת הסמכה כבוחן כללי, בגדרם

נדרש להציג תעודת יושר. או אז, גילה לראשונה, כך לטענתו, כי לחובתו הרשעה בפלילים, בגינה לא זו בלבד שלא יוכל להיות מוסמך כבוחן כללי, אלא אף לא יוכל לחדש את תעודת בוחן-הרכב בה הוא מחזיק.

4.

את עתירתו לקיום משפט חוזר מבסס המבקש על שתי עילות. הראשונה , היא העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ועניינה קיום חשש ממשי לעיוות דין. נטען, כי ייצוגו של המבקש בבית-משפט השלום היה כושל, הואיל וקודם להודאתו לא העמידו ֹ בא-כוחו דאז על תוצאות ההרשעה, היינו, כי לא יעלה בידו להמשיך לשמש בתפקידו כבוחן רכב. המבקש תולה כשל זה בכך שבא-כוחו דאז היה נעדר ניסיון משפטי, בכלל, וניסיון בתחום הפלילי, בפרט. לדידו, לו הייתה מובאת לידיעתו העובדה כי הרשעתו תהיה כרוכה בפגיעה בפרנסתו, הוא לא היה מסכים להודות בביצוע עבירה בה כלל לא חטא. נוכח האמור, סבור המבקש כי מתקיימים בעניינו גם הטעמים הקבועים בסעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בגינם יש להתיר לו לחזור בו מהודייתו. עוד נטען, כי השלכות ההרשעה על פרנסתו של המבקש לא הובאו בחשבון אף בעת גזירת דינו, וניתן היה להסתפק בפסק-דין ללא הרשעה או בחיובו לבצע שירות לתועלת הציבור. שנית , טוען המבקש, קמה בעניינו העילה המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט, קרי קיומן של עובדות או ראיות חדשות, שיש בהן כשלעצמן או בהצטרף לחומר הראיות אשר הונח לפתחו של בית-המשפט לראשונה, לשנות את תוצאת המשפט לטובתו. נטען, כי נוכח הסדר-הטיעון השגוי שנערך בעניינו, לא הונחו לפתחו של בית-משפט השלום עובדות המקרה כהווייתן, ולתמיכה בטענה זו צירף המבקש מכתב אותו הפנה ליועצת המשפטית במשרד התחבורה, ובו גרס כי לא היה מודע כלל לעובדה כי מדובר במנוע גנוב, וכי נפל קורבן להטעיה ותרמית של המכונאי שטיפל ברכב.

5.

המשיבה סבורה כי הבקשה אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר, ועל כן נכון לדחותה. להשקפת המשיבה, גם אין מקום לאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו בשלב כה מאוחר. ככל שביקש להשיג על הרשעתו, היתה פתוחה בפני המבקש הדרך להביא את השגותיו בפני ערכאת הערעור, ומטעמים השמורים עמו בחר להימנע מכך. מכל מקום, לא עלה בידי המבקש להוכיח קיומו של כשל בייצוג, הואיל והוא לא צרף לבקשתו ולו ראשית ראיה התומכת בטענה זו, ואף לא את תגובת בא-כוחו דאז להאשמות החמורות שהעלה כנגדו. בנסיבות אלו, ובהתחשב בעובדה כי הבקשה למשפט חוזר הוגשה בחלוף ארבע שנים ממועד ההרשעה, סבורה המשיבה כי הכף נוטה בברור לטובת עקרון סופיות הדיון.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעתה של המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר למבקש. כידוע, ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד הצורך לאזן בין שני אינטרסים: האינטרס של חשיפת האמת וקיומו של מנגנון דיוני שיאפשר תיקונה של טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד גיסא, ואינטרס סופיות הדיון, מאידך גיסא (מ"ח 2478/99 סביחי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 642, 664 (2000)). איזון זה מוצא את ביטויו בהוראת סעיף 31 לחוק בתי-המשפט, המונה ארבע עילות, שרק בהתקיים אחת מהן יורה בית-המשפט על קיומו של משפט חוזר. לא מצאתי, כי בעניינו של המבקש קמה איזו מן העילות המנויות בחוק.

7.

ראשית, בקשת המבקש נסבה רובה ככולה סביב טענות ערעוריות במובהק. מהבקשה ומהתשובה לה עולה, כי מטעמים השמורים עמו, בחר המבקש שלא לערער על פסק-דינו של בית-משפט השלום. את שהחסיר בעבר, לא יוכל המבקש להשלים עתה, שהרי כבר נפסק כי לא זו תכליתו של המשפט החוזר (מ"ח 7230/03 הלפרין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.10.2003)). שנית, ולגופו של עניין, טענת המבקש לפיה לא היה מודע לעובדה כי לחובתו הרשעה בפלילים, אין בה ממש. מפרוטוקול הדיון בבית-משפט השלום מיום ה' בניסן התשס"ה (14.4.2005) עולה בברור, כי המבקש הודה בעובדות כתב-האישום שהוקרא בפניו, ובית-משפט השלום ציין במפורש כי הוא מרשיעו בעבירה שיוחסה לו בהתבסס על הודייתו.

יתרה מכך, כבר הבעתי בעבר את השקפתי לפיה העילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק מוגבלת למקרים בהם נגרם לנאשם עיוות דין בהרשעתו , להבדיל מן העונש שהושת עליו. אמנם, עובדת קיומן של ראיות לעונש, שלא הוצגו לערכאה הדיונית בעת גזירת דינו של נאשם, עשויה, במקרים המתאימים, להקים את העילה המנויה בסעיף 31(א)(2) לחוק. אולם, זאת במקרים בהם מדובר בראיות כבדות משקל שיש להניח כי לו הוצגו במועד, היה בהן כדי לשנות את עונשו של המבקש מן הקצה אל הקצה (מ"ח 4362/07 בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.6.2008)). בעניינו של המבקש, העונש שהושת עליו לא היה חמור כלל ועיקר, כך אף לגישת המבקש עצמו (ראו פסקה 3 לבקשה), וחשובה מכך העובדה שהעונש שיקף את הסכמת הצדדים כפי שמצאה ביטוי בהסדר הטיעון אותו גיבשו בצוותא חדא.

8.

זאת ועוד. טענתו המרכזית של המבקש הינה כי יש להתיר לו לחזור בו מהודייתו נוכח כשלים בייצוגו ומשלא הועמד בזמן על נפקותה.

והרי הלכה היא, כי מתירים לנאשם לחזור בו מהודייתו מקום בו הוכח כי נפל פגם ברצונו החופשי או בהבנתו את משמעות ההודיה. זאת ועוד, כבר עמדתי על כך בעבר, כי יש לנהוג זהירות בבקשות לחזרה מהודיה מקום בו כבר נגזר העונש, שאלמלא כן תהא הסכמת נאשמים להסדרי טיעון מותנית בחומרת העונש שיושת עליהם. אכן, טענה לכשל בייצוג עשויה במקרים מתאימים להצדיק קיומו של משפט חוזר או להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו, לדוגמה כאשר בבסיס הייעוץ המשפטי שניתן לו עמדו מניעים זרים (מ"ח 6520/08 סגיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.11.2008)). ברם, במקרה הנוכחי לא עלה בידי המבקש להניח תשתית עובדתית כלשהי לטענתו בדבר כשל בייצוג, ואני מתקשה להשתחרר מההרגשה כי את ה"עילה" הזו הוא אלתר בבחינת יש מאין, כדי ליתן בידו אפשרות לעתור לקיומו של משפט חוזר. כך או כך, אם האמין המבקש באותה טענה הוא היה מצווה לצרף לבקשתו את תגובת בא-כוחו דאז, והעובדה שלא נהג כך אומרת דרשני.

גם בטענה לפיה לא ביצע המבקש את העבירה בה הורשע לא מצאתי ממש. כאמור, בפני המבקש היתה פתוחה הדרך להוכיח את חפותו בפני בית משפט השלום או להשיג כנגד ההרשעה בבית המשפט המחוזי, והעובדה שלא נהג כך מלמדת יותר מכל כי גם את הטענה הזו הוא בדה מלבו.

הנה כי כן, בפני בקשת סרק שדינה להידחות, וכך אני עושה.