ע"פ 6564/07 גיא עטרי נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 24.7.07 (כב' סגנית הנשיא ע' קפלן-הגלר ) בגדרו נדחתה בקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש פסילת רשיון נהיגה שהוטל עליו.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.

נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט לתעבורה ברמלה בו נטען כי ביום 16.12.06 "נהגת ברכב הנ"ל / הנעת את הרכב הנ"ל במקום ציבורי בהיותך שיכור, שבדוגמה של אויר נשוף שלך נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הנו 395 מיקרו גרם, העולה על המידה הקבועה, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה". ביום 29.5.07 נערך המשפט. המערער, מפי סנגורו, הודה באשמה במסגרת הסדר טיעון, והורשע בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961. בית המשפט לתעבורה (כב' השופטת ר' טאובר ) הטיל על המערער קנס של 750 ש"ח, פסל את המערער מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לתקופה של 11 חודשים (מהם נוכה חודש של פסילה מנהלית), ולתקופה של 6 חודשים על תנאי, למשך שלוש שנים. כן הוטל על המערער עונש מאסר על תנאי.

על פסק הדין הוגש – באמצעות סניגור אחר – ערעור לבית המשפט המחוזי. כנטען בהודעת הערעור, בעת האירוע נהג המערער לאחר ששתה כוס בירה, וכאשר לפי תחושתם הסובייקטיבית שלו ושל הסובבים אותו, הוא היה פיכח לחלוטין. המערער נעצר לבדיקה שגרתית והתבקש לערוך בדיקת נשיפה, בה נמצא ריכוז אלכוהול גבוה, כאמור. לפי הטענה, בעת הדיון הובהר למערער, על ידי סניגורו (הראשון), כי סיפור העובדות האמור לא יסייע בידו, נוכח תוצאות בדיקת הנשיפה. משכך, המליץ לפניו הסניגור להסכים להסדר הטיעון, וכך עשה. רק לאחר מתן גזר הדין גילה המערער כי לא היה יסוד להרשיעו, נוכח פגמים שונים בבדיקת הנשיפה שנערכה לו. משכך, מבקש המערער לאפשר לו לחזור בו מהודאתו וטוען, כי כתב האישום בעניינו לא גילה אשמה, ולכן, יש לזכותו.

עם הגשת הערעור התבקש גם עיכוב ביצוע גזר הדין. ביום 24.7.07 דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא עדנה קפלן-הגלר ) את הבקשה. נקבע כי "לא יתכן כי חלופי סניגוריה בערכאת ערעור יביאו לפתיחת הליך כאשר הנאשם למטה היה מיוצג על ידי עורך דין, גובש הסדר טיעון, הנאשם הודה, הורשע על פיו ונגזר עונשו". בהתייחס להודאת המערער במסגרת הסדר הטיעון נקבע כי "לא מדובר במחטף או בשגגה אשר נפלה בין הצדדים אשר שקלו שיקולים". נוכח דברים אלה, הוחלט כי אין מקום לעכב את ביצוע עונש הפסילה. מכאן הערעור שלפני.

2.

בהודעת הערעור שב המערער על טענות שהציג לפני בית המשפט המחוזי. המערער גם מציג החלטות שניתנו, לטענתו, במקרים דומים, בהם עוכבו עונשי פסילה. המערער מטעים כי הבקשה לחזרה מן ההודאה אינה נובעת משינויי הייצוג, אלא ממידע שלא היה בידיעת המערער בעת שהסכים להסדר הטיעון. נוכח אלה סבור המערער כי סיכויי הערעור גבוהים, ומבקש את עיכוב ביצוע פסק הדין.

המדינה מתנגדת לבקשה. המדינה עומדת על כך שהמערער היה מיוצג, וכי במסגרת עסקת הטיעון הומר סעיף האישום לכזה המקל עמו. המדינה מדגישה כי הטענות הנוגעות לנסיבות ההודיה נטענות בעלמא, ולא נלווה להן תצהיר או מכתב, בין מצד המערער, ובין מצד סניגורו בערכאה הדיונית. לגופם של דברים מציגה המדינה פסקי דין התומכים בחוקיות בדיקת הנשיפה, וכאלה המלמדים על האפשרות להרשיע מי שנוהג בשכרות גם ללא עריכת בדיקה. כן מטעימה המדינה כי שיקולי עיכוב הביצוע מקום בו הוטל עונש של פסילת רשיון, אינם זהים למקרה בו מוטל עונש מאסר.

דיון והכרעה

3.

השיקולים לדחיית ביצועו של עונש שהושת על מי שהורשע בדין נקבעו בפסק הדין בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241. נקודת המוצא הינה כי קיים אינטרס ציבורי באכיפה מיידית של העונש, עוד בטרם בירור הערעור; מאידך, מצווה בית המשפט להקפיד כי מימוש אינטרס זה אינו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. שיקולים אלה, ככלל, חלים גם מקום בו מבוקש עיכוב ביצוע עונש של פסילת רשיון נהיגה. עם זאת, עמד בית משפט זה על ההבדלים בין עיכוב ביצועו של עונש מאסר לעיכוב ביצועו של עונש פסילת רשיון. נפסק, כי מכיוון ש פסילת הרשיון נועדה להרחיק מהכביש מי שבמעשיהם מלמדים כי עלולים הם להוות סכנה לציבור, גובר האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש הפסילה. עוד נפסק, כי הפגיעה הנגרמת לפרט משום פסילת רשיון נהיגה אינה שקולה לזו הנגרמת משליחתו למאסר (השוו: ע"פ 1698/05 שמואלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.3.05); ע"פ 4708/05

סויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.5.05)).

4.

מן כלל אל הפרט: על מנת להצליח בערעור, על המערער לשכנע את בית המשפט כי יתיר לו לחזור בו מהודאתו. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו, המונחת לפתחו של בית המשפט המחוזי, יש קושי לקבוע כי סיכויי הערעור, בהיבט זה, גבוהים. הבקשה לחזור מן ההודאה מבוססת על תמונת מצב עובדתית אותה מציג המערער, בנוגע לשיקוליו בעת שבחר לקבל את עסקת הטיעון. תמונת דברים זו אינה נתמכת בכל ראייה שהיא, כדוגמת תצהיריהם של המערער או של סניגורו הקודם. יוצא, כי התשתית העובדתית הנדרשת על מנת לאפשר חזרה מן ההודאה – חסרה.

זאת ועוד. ענייננו במערער שהודה בעובדות כתב האישום, לאחר שנועץ בסניגורו. הודאת המערער ניתנה במסגרת הסדר טיעון בגדרו הומר סעיף העבירה בו הואשם. הבקשה לחזרה מן ההודאה הוצגה רק לאחר שנגזר עונשו של המערער, במסגרת הודעת הערעור. בנסיבות אלה, המשוכה שעל המערער לעבור, על מנת שיותר לו לחזור מהודאתו, אינה נמוכה כלל ועיקר. השוו: ע"פ 3991/04 רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.05, פסקה 7 לפסק דינו של השופט יונתן עדיאל ); ע"פ 10518/06 מירון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.3.07, פסקות 6, 7 לפסק דינו של השופט דוד חשין ).

מקרה דומה לענייננו נדון ברע"פ 5558/07 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.07). באותו מקרה הורשע המבקש, לאחר הודאתו, בנהיגה בשכרות. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי, ובין היתר טען כי נפל פגם בהרשעתו שכן בדיקת הנשיפה נערכה באמצעות מכשיר "שלא אושר על פי התקנות, ונהלי המשטרה בדבר כיולו נוגדים אותן". הערעור נדחה, וכך גם בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. וכך, בין היתר, נכתב בהחלטה:

"באשר ליתר הטענות – אף באלה אין כדי להושיע את המבקש. הוא הודה בעובדות אשר יוחסו לו, ולפיכך אין כל נפקות לפגם שלכאורה נפל, כפי שטוען המבקש, בבדיקת הנשיפה שנערכה לו".

דברים אלה יפים גם לכאן.

כאשר לפנינו ערעור שסיכוייו אינם גבוהים, וכאשר לכך מתווסף האינטרס לביצוע מיידי של עונש הפסילה בתיקי תעבורה, הרי המסקנה הינה כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ומשכך דין הערעור להידחות.

סוף דבר – הערעור נדחה.