רע"פ 206/10 ג'אבר אל שייך נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 22020-06-09 (כבוד השופטת ד' סלע ) מיום 14.12.2009 בו נדחה ערעורו של

המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (תת"ע 8231-07, כבוד השופט ש' יציב ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) בצירוף סעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן:

פקודת התעבורה ). לפי המתואר בכתב האישום ביום 3.11.2007 נהג המבקש ברכבו במקום ציבורי בהיותו שיכור. בבדיקת נשיפה שעבר נמצא כי בגופו ריכוז של 290 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף, העולה על המידה הקבועה בתקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

כתב האישום וההזמנה לדיון ליום 13.01.2008 נמסרו לידיו של המבקש, אך הלה לא התייצב בבית המשפט במועד שנקבע. אי לכך, דחה בית משפט השלום לתעבורה את הדיון ליום 14.4.2008 והוציא צו הבאה כנגד המבקש. גם במועד זה לא התייצב המבקש, אך הגיש בקשה בכתב לדחיית הדיון, בשל אירוע טרגי שאירע לבא כוחו. בית המשפט נעתר לבקשה והודעה בדבר דחיית הדיון ליום 10.07.2008 נשלחה ונתקבלה על ידי המבקש ובא כוחו. למרות כל זאת, בבוא מועד הדיון,

לא התייצבו המבקש ובא כוחו בבית המשפט. משכך, הפעיל בית המשפט את סמכותו לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1983, וקבע כי יש באי התייצבותם של המבקש ובא כוחו משום הודייה בעובדות כתב האישום וכי בנסיבות המקרה לא יהא עיוות דין בשפיטת המבקש בהעדרו. על יסוד קביעות אלו הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. מועד הטיעונים לעונש נדחה ליום 6.1.09, בשל היעדרו של המבקש, והוצא צו הבאה כנגדו. ביום 26.10.08 הגיש המבקש בקשה לביטול צו ההבאה ובקשתו נדחתה. בהגיע מועד הדיון נתברר כי פעם נוספת לא התייצבו המבקש ובא כוחו וכי צו ההבאה לא בוצע. בית המשפט התלה את ההליכים בתיק והוציא צו הבאה נוסף לפיו המבקש ייעצר ויובא בפניו בתוך 24 שעות ממעצרו. ביום 22.1.09 התייצב המבקש (ללא בא כוחו) בפני בית המשפט אשר סקר בפניו את השתלשלות האירועים בתיק, הודיעו על הרשעתו וביקש תגובתו. המבקש השיב וטען כי: "לא הייתי מרגיש שהייתי שתוי. שתיתי לא כל כך הרבה מעל המותר", והוסיף כי לא התייצב לדיון בעניינו ביום 6.1.09 משום שלא נשלחה לו הזמנה. בית המשפט שמע את טיעוני הצדדים לעונש, אשר התמקדו בהרשעותיו הקודמות של המבקש מזה ובחשיבות רישיון הנהיגה לפרנסתו מזה, וגזר את דינו כדלקמן: פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים (בניכוי זמן הפסילה המנהלית); ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגה בשכרות או נהיגה בפסילה; שלושה חודשים של פסילת רישיון על תנאי לתקופה של שלוש שנים; וקנס בסך 1000 ש"ח.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה וביקש לבטל את הכרעת הדין וכן את גזר הדין, ולהחזיר את הדיון לבית משפט השלום לתעבורה לשמיעת ההוכחות. בפסק דינו מיום 14.12.2009 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על כל חלקיו. דחיית הערעור על הכרעת הדין התבססה על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא נתקיימו בעניינו של המבקש שני התנאים החליפיים הדרושים לביטול פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם, וכן כי לא נפלה כל טעות בפסק דינה של הערכאה הדיונית. ראשית, קבע בית המשפט כי אין הצדק לאי התייצבותו של המבקש לדיונים בעניינו. נקבע כי בא כוחו אמנם התרשל כלפיו אך לא נהג בזדון או במרמה, וכי ממילא אין ייפוי כוחו של עורך דין מכשיר התעלמותו של בעל דין מזימונים שהוצאו לו כדין על ידי בית המשפט. במקרה דנן, ההזמנות נשלחו למבקש כדין והוא בחר שלא להתייצב למועדי הדיון. משכך, לא נמצאה לו למבקש סיבה מוצדקת להיעדרותו. שנית, קבע בית המשפט כי אין חשש לעיוות דין בעניינו של המבקש, וזאת הן משום שהוא מסר בתשובתו לבית המשפט, ביום מתן גזר הדין, גרסה שאין בה משום כפירה בעובדות כתב האישום, והן משום שבית המשפט לתעבורה הפעיל נכונה את הדין החל על העבירה שיוחסה לו. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לא נפלה כל טעות בהכרעת הדין של הערכאה הדיונית. לענין גזר הדין, נקבע כי נכון עשה בית המשפט לתעבורה בהטילו על המבקש את עונש המינימום הקבוע בחוק, וזאת לאור חומרתה של העבירה, פסיקת בית המשפט העליון בנושא, ואי התקיימותן של נסיבות המצדיקות סטייה מהעונש המינימאלי הקבוע בחוק.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הערעור. המבקש, בין היתר, חוזר וטוען גם בפני בית משפט זה כי היעדרו מדיוני הערכאה הראשונה נבעו ממעשי רמייה של בא כוחו, וכן כי מתקיים עיוות דין בעניינו. המבקש מפנה לפסיקה של בית משפט השלום, אשר ניתנה עובר להכרעת הדין בעניינו, בה נקבע רף אכיפה מינימאלי בעבירות שכרות, בבדיקת נשיפה, הגבוה מריכוז האלכוהול שנמדד אצלו. פסיקה זו מצביעה לטענתו על עיוות הדין בעניינו. בנוסף מפנה המבקש לפסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים, שניתן בהרכב של שלושה שופטים, בתת (י-ם) 11893/07 מדינת ישראל נ' עוזרי עינת מלכה (לא פורסם, 7.3.2010) (להלן: ענין עוזרי ), אשר ניתן לאחר פסיקת בית המשפט המחוזי בעניינו. באותו פסק דין קבע בית המשפט לתעבורה בירושלים כי רף האכיפה המינימאלי בעבירות שכרות יעמוד על ריכוז אלכוהול מדוד של 400 מק"ג לליטר אוויר נשוף , רף הגבוה מהריכוז שנמצא אצל המבקש. עוד מפנה המבקש לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"פ 6559/09 ליבקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2010) אשר מאמץ את קביעת בית המשפט לתעבורה בירושלים לענין רף האכיפה המינימאלי. לטענת המבקש משמעותן של פסיקות אלו הינה שהרשעתו וגזר דינו אינם כדין. לענין גזר הדין טוען המבקש כי ההכרעה בעניינו חורגת מרמת הענישה המקובלת בגין העבירה בה הורשע.

המשיבה מתנגדת לבקשה וסומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. באשר לטענותיו של המבקש המתבססות על ענין עוזרי

טוענת המשיבה כי פסק הדין בענין עוזרי איננו משנה את המצב המשפטי ואיננו מהווה עילה להתערבות בערכאה שלישית. עוד היא מציינת, בגדר מעל לנדרש מבחינתה, כי יש לסמוך על בדיקת הנשיפה החל מריכוז אלכוהול של 290 מק"ג לליטר אוויר נשוף, וכי הוגש על ידה ערעור על ההכרעה בענין עוזרי . לענין עונשו של המבקש טוענת המשיבה שהגם שניתן למצוא פסיקה מקילה יותר בעבירות מסוג זה אין בכך כדי לבסס תשתית לסטייה ניכרת מרף הענישה הראוי או הנוהג, ומשכך אין מקום להתערבותה של ערכאה שלישית.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

המדובר הוא במבקש אשר נעדר ממשפטו ללא סיבה מוצדקת. משכך ומשלא עלה חשש לעיוות דין בעניינו ראתה בו הערכאה הדיונית, על פי הדין, כמי שהודה בעובדות כתב האישום. עובדות כתב האישום מייסדות עבירה של נהיגה בשכרות ועל כן, אין כל צורך להידרש לשאלות הנוגעות לדרך הוכחתן של עובדות אלו ובהן לשאלות בנוגע לאמינותו של מכשיר הינשוף. (ראו גם: ע"פ 6606/07 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.8.2007); רע"פ 5558/07 יהודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.2007)). משכך, אין פסק הדין בענין עוזרי משליך על הרשעתו של המבקש, וכפי שאפרט בהמשך, אין בו גם

כדי להשליך על שאלת עיוות דין בעניינו. הנה כי כן, בקשת רשות ערעור זו איננה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

כמו כן, וכאמור, בנוסף להשגותיו של המבקש בנוגע להכרעת הדין, משיג הוא גם על חומרת עונשו. לענין זה חוזר ושונה בית משפט זה כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בערכאה שלישית, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. במיוחד דברים אמורים לאור העובדה שהעונש אשר הוטל על המבקש הינו העונש המינימאלי המצוין בפקודה לענין העבירה אותה ביצע. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי שני התנאים החליפיים המצדיקים ביטול הכרעת דין שניתנה בהיעדרו של נאשם לא נתקיימו בעניינו של המבקש וכי לא נפלה טעות בדין בעניינו. ראשית, לא נמצא לו למבקש הצדק לאי הופעתו בבית המשפט במועדים אליהם הוזמן. לענין זה נראית לי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי עורך דינו של המבקש התרשל בעניינו ותו לא. כך או כך, המשיב זומן כדין במספר הזדמנויות ובחר, כקביעת בית המשפט המחוזי, שלא להתייצב לדיון. משכך האחריות לאי ההתייצבות נופלת בפתחו ואין לה הצדק ראוי. שנית, נחה דעתי כי לא נגרם עיוות דין למבקש. קביעתו של בית המשפט המחוזי התבססה על הדין וההלכה הפסוקה, ולפסק דין עוזרי,

שניתן לאחר מתן פסק הדין בעניינו, אין השפעה על הכרעת דינו ועל שאלת עיוות הדין. ראשית, כפי שכבר ציינתי, בית המשפט ראה את המבקש כמי שמודה בעובדות כתב האישום ולכן שאלת אמינותה של בדיקת הינשוף איננה רלוונטית לענייננו. שנית, בית משפט זה התייחס כבר, בענין אחר, להשלכותיו של פסק הדין בענין עוזרי

וקבע כך (ע"פ 2585/10 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.2010)):

"ויודגש, למעלה מן הצורך, כי אין בפסק דינו של בית משפט השלום בענין עוזרי כדי לשנות את המצב המשפטי החל על עניינו של המערער. ראשית, מדובר בפסק דין שאינו חלוט. שנית, ניתן ללמוד מלשונו המפורשת של פסק הדין כי הוא אינו חל על עניינו של המערער: 'ראינו להדגיש ולהבהיר שאין בקביעותינו בפסק דין זה משום אמירה שטווח האכיפה בין 240 ל-395 מק"ג הינו פסול. כל שנקבע הוא שלמען הזהירות, בהעדר ידיעה מדויקת ומאחר והמכשיר טרם נבדק על-ידי מומחים כנדרש, יורחק זמנית קו האכיפה וייקבעו שולי ביטחון חדשים, בכך אין אמירה כלשהי לגבי תיקים שהסתיימו ובהם הורשעו נאשמים לאחר שנמדדו בגופם כמויות פחותות מן הרף הנדרש'".

דברים אלו יפים גם לענין המבקש. בנוסף, וכמו לא היה די בכל אלו, גם בתשובתו של המבקש לערכאה הדיונית ביום מתן גזר הדין יש כדי להפיג את החשש בדבר עיוות דין.

לבסוף,

גם לענין חומרת עונשו של המבקש היה הצדק עם בית המשפט המחוזי. בית משפט זה כבר עמד בשורה ארוכה של החלטות על חשיבותה של הענישה המרתיעה בעבירות הנהיגה בשכרות, ועל כך כי סטייה מעונש המינימום הקבוע בפקודה תיעשה במשורה (ראו: רע"פ 9876/09 בכר בן ציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.1.2010) ; רע"פ 8387/06 אלייא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2006); רע"פ 6418/07 כהן נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2007); רע"פ 9282/03

אמג'ד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.10.2003)). אין במכלול השיקולים בתיק זה כדי להצדיק סטייה ממגמה חשובה זו.

סוף דבר הבקשה נדחית.