רע"פ 9876/09 בכר בן ציון נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בחיפה כתב אישום (תת"ע 2389-06-08), המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות.

בית-משפט השלום לתעבורה בחיפה (כבוד השופט ש' יציב ) הרשיע, ביום 7.5.09, את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת בהיעדרו ובהעדר סנגורו הגם שמועד הדיון הודע לסנגור ולמבקש בנוכחותם.

ביום 1.9.09 גזר בית-משפט השלום לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בניכוי

חודש פסילה מינהלית; מאסר על תנאי של 4 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור את העבירות של נהיגת רכב בשכרות או כשהוא פסול מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה וכן פסילת המבקש מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה של 3 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

המבקש לא הגיש בקשה לביטול הכרעת הדין שניתנה בהעדרו לרבות בפתח הישיבה מיום 1.9.09, בה טענו הצדדים לעניין העונש.

על הכרעת הדין ועל גזר-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה. לערעורו צירף חוות-דעת של מומחה המתייחסת למכשיר הינשוף והמצביעה על הבעייתיות שיש במכשיר זה, לרבות חוסר הדיוק בבדיקות המבוצעות באמצעותו. המבקש לא ביקש רשות לצרף ראייה זו וראייה זו לא הונחה בשום שלב לפני בית-משפט השלום לתעבורה ובא-כוח המשיבה התנגד להגשתה.

בערעורו טען המבקש, כי לאור האמור בחוות-הדעת שצירף, הרשעתו אינה בטוחה וקיים סיכוי שיזוכה בדין. עוד טען המבקש, כי הוא לא התייצב לדיון מחמת מחלתו ובעניין זה בא-כוחו הקודם הגיש בקשה לדחיית הדיון. בית-משפט השלום לתעבורה הודיע על הבקשה שהוגשה לבא-כוח המשיבה וזה ביקש להרשיע את המבקש ואכן בית-משפט השלום לתעבורה נעתר לבקשה. על יסוד נימוקי הערעור, לפיהם בא-כוח המבקש לא התייצב לדיון וכי המבקש היה חולה במועד בו הורשע בהעדר וכן מהחשש לעיוות דין, התבקש בית-המשפט המחוזי לקבל את הערעור ולבטל את פסק-הדין של בית-משפט השלום לתעבורה.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט כ' סעב) דחה, ביום 10.11.09, את הערעור. בפסק-דינו ציין בית-המשפט, כי מועד הדיון נקבע במעמדו של המבקש ובא-כוחו. אומנם, המבקש חלה ביום הדיון ונבצר ממנו להתייצב אך אין ספק, כי בא-כוחו יכול היה להתייצב לדיון ולנהל את ההליך בהעדרו, אולם הוא לא עשה כן. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי המבקש לא יצא ידי חובה בהגשת הבקשה לדחייה, הואיל והיה עליו לעקוב אחר בקשתו, שכן עד שלא בוטל מועד הדיון הוא שריר וקיים ועל הצדדים להתייצב לדיון. אשר לטענות המבקש בנוגע לבדיקת הינשוף, קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא ניתן לומר, כי קיים חשש ממשי לעיוות דין.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני הערכאות הקודמות.

לטענת בא-כוח המבקש, שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהכריע את דינו של המבקש בהיעדרו וזאת חרף הודעה ששלח בא-כוחו יום לפני הדיון ולפיה המבקש "נמצא באי כושר עבודה". כמו-כן טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שדחה את בקשת המבקש להגשת ראיה נוספת בעניין חוסר האמינות של מכשיר הינשוף. לטענתו, שגה בית-המשפט המחוזי בכך, שחרף קביעותיו בפסק-הדין כי האירוע התגלגל כתוצאה מפגמים שרדפו אי הבנה עד להכרעת הדין וכן שנסיבות המקרה מצדיקות שלא להשית על המבקש את עונש המינימום, גזר על המבקש עונש כבד. לבסוף מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך, שלא נתן משקל לכך שהמבקש עובד כנהג משאית שרישיונו הוא מקור פרנסתו והינו אב גרוש לשני ילדים קטינים ומשלם להם מזונות.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, עיון בנימוקי הבקשה מעלה, כי אין היא מעלה שאלה עקרונית כלשהי המצדיקה מתן רשות ערעור. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי מועד הדיון שהיה קבוע לפני בית-משפט השלום לתעבורה, הודע למבקש ולבא-כוחו בנוכחותם. לפני הדיון שנקבע, הגיש בא-כוח המבקש בקשת דחייה של מועד הדיון בשל מחלת המבקש, אך עשה דין לעצמו ונמנע מלהתייצב לדיון וזאת למרות העדר כל החלטה של בית-משפט השלום לתעבורה בעניין זה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

זאת ועוד, כידוע, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש, כשלעצמן, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 29.5.1997); רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 3.3.2005) ורע"פ 10218/04 בריינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 18.11.2004)).

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

מהכרעת הדין של בית-משפט השלום לתעבורה עולה, כי מועד הדיון הודע למבקש ולבא-כוחו בנוכחותם. לפני הדיון שנקבע, הגיש בא-כוח המבקש בקשת דחייה של מועד הדיון בשל מחלת המבקש, ובהמשך לכך עשה דין לעצמו ונמנע מלהתייצב לדיון, וזאת חרף העובדה, כי טרם ניתנה החלטה של בית-משפט השלום לתעבורה בבקשת הדחייה. בנסיבות אלו ומשבית-משפט השלום לתעבורה התרשם, כי לא יהא בשפיטתו של המבקש בהעדרו משום עיוות דין כלפיו, הרי שלא קמה עילה לביטול הכרעת הדין.

יתרה מכך. המבקש הורשע בהעדרו ביום 7.5.2009 והדיון בטיעונים לעונש התקיים ביום 1.9.2009. משך כל תקופה זו ובכלל זאת במהלך הטיעונים לעונש, המבקש לא ביקש לבטל את הכרעת הדין שניתנה בהעדרו. נראה, כי בנסיבות בהן בחר המבקש שלא לבקש את ביטול הכרעת הדין שניתנה בהעדרו משך מספר חודשים שבין מועד הכרעת הדין למועד הטיעונים לעונש, ואף במהלך טיעוניו לעונש, לא היה מקום לקבל בקשה זו שהועלתה לראשונה במסגרת ערעורו של המבקש על פסק-הדין וממילא ברי, אפוא, כי אין לקבלה במסגרת בקשת רשות ערעור.

אשר לטענת המבקש בנוגע לאמינות מכשיר הינשוף, הרי שחוות הדעת המתייחסת לאמינות מכשיר הינשוף ניתנה ביום 22.1.08. המבקש אינו מפרט מדוע בקשתו להגשת חוות-הדעת נעשתה רק בשלב הערעור. נראה, כי אף בעניין זה ובהעדר כל טיעון ונימוק שיש בו כדי להסביר את השיהוי בבקשה להגשת ראיה נוספת, אין מקום להתיר את הגשת הראיה.

יש לציין, כי בעניינו של המבקש, ובהינתן כמות האלכוהול הרבה שנמצאה בבדיקת הנשיפה שנערכה לו (405 מקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף), העולה בהרבה מעל הכמות המותרת (240 מקרוגרם לפי תקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961), בדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי "בנסיבות העניין, לא ניתן לומר כי קיים חשש ממשי לעיוות דין במידה שפסק דינו של בית משפט קמא, יישאר על כנו".

לכל אלה יש להוסיף את העובדה, כי המבקש נוהג ברכב משנת 1987 ולחובתו 14 הרשעות קודמות. בנסיבות אלה, ולאור האמור לעיל, אף אני שוכנעתי, כי הגם שפסילת החובה תביא לכך שהמבקש ימצא עצמו ללא עבודה, יש חשיבות עליונה לשים קץ לתופעה של נהיגה בשכרות וזאת ניתן לעשות רק אם בתי המשפט יקיימו את מצוות המחוקק ויפסלו נהגים מלנהוג לפחות את עונש החובה הקבוע בחוק. בנסיבות אלה כולן, העונש שנגזר על המבקש הינו ראוי ומידתי ואינו מצדיק התערבות של בית-משפט זה כערכאה שלישית.

כבר נקבע על-ידי בית-משפט זה, כי יש מקום להחמיר בעונשם של נהגים הנוהגים תחת השפעת משקאות משכרים. כך למשל קבעתי ברע"פ 6418/07 עמית כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 5.9.07):

"נהיגה במצב שכרות היא עבירה המסכנת לא רק את הנהג פורע החוק אלא את הנוסעים עימו ואת המכוניות שבקרבתן הוא נוסע. נהג אשר מוכן לנהוג במצב של שכרות צריך לדעת, כי באם ייתפס, צפוי הוא להיענש בחומרה רבה."

(ראו גם החלטתי ברע"פ 1422/06 צפניה ארהבייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 16.5.06)).

אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המבקש. כבר נאמר על-ידי בית-משפט זה לא פעם, כי יש להירתם ולהילחם בהרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית. כך, למשל, נקבע ברע"פ 5297/07 קנטורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 9.9.07):

"עסקינן בתופעה מאיימת שיש להירתם ולהילחם למניעתה ולהגן על בטחון הציבור באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית (ראו בש"פ 1753/07 אבו רקייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2007)). המבקש כאמור טוען, כי בנסיבות בהן הוא היה צלול בדעתו, על אף העובדה שריכוז האלכוהול היה כמעט פי שניים מהמותר, היה מקום לבוא לקראתו בעניין העונש. עם כל הכבוד, טענה זו אינה מקובלת עליי. מעשהו של המבקש חמור מאוד. במעשה זה, הוא יצר סכנה בכביש שעלולה הייתה לגבות מחיר פגיעה בגוף. באורח נס לא קופדו חייהם של המתהלכים כמו גם הנוהגים בכביש. סכנה זו נגזרת מהתנהגותו."

יפים דברים אלה אף למקרה שלפני.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.