פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1422/06 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
צפניה ארנבייב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.1.06 ב-ע"פ 70856/05 שניתן על ידי כבוד
השופטת נ' אהד
בשם המבקש: עו"ד דוד
גולן
בשם המשיבה: עו"ד דותן
רוסו
החלטה
כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3), בקשר עם סעיף 39(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א–1961 (להלן: הפקודה), בקשר עם סעיף 38(1) לפקודה ועם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א–1961, וכן עבירה של בנהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודה.
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 11.7.04, בשעה 16:30 לערך נהג המבקש ברכב הסעות בתל-אביב, כשהוא מסיע עובדי חברת חשמל ונוהג בזיגזג, וכי המבקש נהג כאמור בהיותו שיכור וכשהוא נתון תחת השפעות משקאות משכרים, כשבדמו נמצא ריכוז של אלכוהול בריכוז של 159 מ"ג אלכוהול ל- 100 מ"ל דם.
המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעובדות כתב האישום. בית-המשפט לתעבורה (כב' השופט ש' איזקסון) גזר על המבקש עונש של פסילת רישיון למשך שנה בפועל; הפעלת שני חודשי פסילה מותנית בחופף לעונש שנגזר; ששה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור על עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, וכן 200 ימי פסילה על תנאי למשך 3 שנים אותם ירצה באם ימצא אשם בנהיגה תחת שכרות ובנהיגה בזמן פסילה, וכן קנס בסך 2,000 ש"ח.
על קולת העונש שנגזר על המבקש ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בטענה, כי לא היה מקום לסטות מעונש המינימום שנקבע בסעיף 39א' לפקודה הקובע, כי משהורשע אדם בעבירה של נהיגה בשכרות, דינו פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים. המבקש טען, כי גזר הדין מנומק ואין להתערב בו.
בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד) קיבל את הערעור בקובעו, כי לא מצא בנימוקי גזר-הדין של בית-המשפט לתעבורה נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה כה קיצונית מעונש המינימום שנקבע בפסיקה. עוד קבע בית-המשפט, כי יש "צורך להילחם מלחמת חורמה בנהיגה בשכרות" וכי יש לצפות מהמבקש, שהוא נהג מקצועי, "לדקדקנות בקיום חוקי התעבורה". לפיכך קבע, כי עונש הפסילה יעמוד על שנתיים ימים, תוך הפעלת עונש הפסילה על תנאי - בחופף.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה חוזר המבקש וטוען, כי לא היה מקום להתערב בעונש שנגזר עליו על-ידי בית-המשפט לתעבורה וכי בהתערבותו שם בית-המשפט המחוזי את שיקול-דעתו תחת שיקול דעת בית-המשפט לתעבורה. מנגד, טוענת המשיבה, כי אין מקום למתן רשות ערעור, שכן מדובר בטענות בדבר חומרת העונש בלבד. עוד טוענת המשיבה, כי לא התקיימו בעניינו של המבקש נסיבות מיוחדות המצדיקות סטיה מהעונש הקבוע בפקודה.
דין הבקשה להידחות.
כלל הוא, כי הרשות לערער ניתנת במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).
כידוע, אף אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 10076/05 האשם אבו מועמר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). המקרה של המבקש אינו נמנה על מקרים אלה. במיוחד דברים אמורים, לאור העובדה, שהעונש אשר הוטל על המבקש, הינו העונש המינימאלי המצוין בפקודה לעניין העבירה אותה ביצע.
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. אכן, בנס הסתיימה נהיגתו של המבקש כשהוא שיכור, בלא פגע. עבירתו חמורה במיוחד לאור העובדה שמדובר בנהג מקצועי שהסיע עובדים בהיותו בגילופין. קביעת עונש המינימום בפקודה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ ועל בתי המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה (ראו ע"פ 6380/98 סרגיי בן בוריס פטושקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). על רקע דברים אלה, גם אני סבור, כמו בית-המשפט המחוזי, כי אין בנימוקים שמנה בית-המשפט לתעבורה כדי להוות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהעונש שנקבע בפקודה ולפיכך בדין נקבע, כי עונש הפסילה יעמוד על שנתיים ימים.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, י"ח באייר תשס"ו
(16.5.06).
ש ו פ ט