רע"פ 1127/08 דימיטרי קרייזובר נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (פל 942/06) בגין עבירה של נהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים, לפי סעיפים 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה; ועבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 24.2.006 בשעה 2:30 לערך, נהג המבקש ברכב ברחוב אלופי צה"ל בחולון, ממערב למזרח, והתקרב לצומת עם רחוב דוד אליעזר (להלן: הצומת ). באותה עת היה קטע הכביש על רחוב אלופי צה"ל אחרי הצומת סגור לתנועה עקב עבודות כביש ובצומת היו מוצבים קונוסים ותמרורי ב-2. בהגיעו למקום נסע המבקש במהירות, התעלם מהתמרורים, נכנס בין הקונוסים והמשיך בנסיעה עד שדרכו נחסמה. עוד נטען בכתב האישום כי המבקש נהג כשהוא שיכור, כשעל פי ממצאי בדיקת הנשיפה שנערכה לו נמצא 460 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף, וכי הוא נהג ללא רישיון רכב בר תוקף.

ביום 1.2.2007 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת א' שדמי ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום וזאת על בסיס הודאתו.

ביום 21.3.2007, לאחר שמיעת הטיעונים לעניין העונש מפי הצדדים, גזר בית המשפט על המבקש קנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתם, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים; פסילה על תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים; ומאסר על תנאי של 4 חודשים למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא ינהג בזמן פסילה או במצב של שכרות.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 3245-08-07). המשיבה ערערה על קלות העונש בנוגע לרכיב פסילת רישיון הנהיגה בפועל.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' נד"ב ) קיבל בפסק דינו מיום 10.1.2008 את ערעור המשיבה בקובעו כי נסיבות המקרה, לרבות רמת האלכוהול בדמו של המבקש שהייתה גבוהה פי שתיים מהרמה המקסימאלית המותרת לפי החוק ולמרות נסיבותיו האישיות, לא הקימו עילה לחריגה מעונש המינימום של שנתיים פסילה הקבוע בסעיף 39א לפקודה. על כן גזר עליו בית המשפט פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי בקשתו זו מעלה מספר שאלות משפטיות בעלות חשיבות משפטית וציבורית, המצדיקות דיון בגלגול שלישי. ראשית טוען הוא כי בעבירת הנהיגה בשכרות חסר ודרוש מדרג ענישה. שנית, קיימת אי בהירות באשר לשיקולים המקימים עילה לחריגה מעונש המינימום הקבוע לעבירה זו. לבסוף טוען המבקש כי קיימות בעניינו נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מרף הענישה המינימאלי וכי יש לשוב ולקצוב את עונשו לשנה של פסילה בפועל.

מנגד טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן מהטעם כי בנסיבות המקרה לא הייתה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה שמצדיקה מתן רשות ערעור. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות, הן מהסיבה שהמחוקק עצמו בחר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שלא לכונן מדרג ענישה וכי אף אם היה ראוי שיהיה מדרג כזה, הרי שנקודת המוצא של מדרג זה צריכה להיות ענישת המינימום הקבועה בחוק, והן מהסיבה שהמבקש לא הצביע על שיקולים כבדי משקל המצדיקים סטייה מענישת המינימום הקבועה בחוק.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בשורה ארוכה של החלטות עמד בית משפט זה על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה, לרבות אי סטייה מעונש המינימום הקבוע בסעיף 39א לפקודת התעבורה, לשם חיזוק ההרתעה בקרב הנהגים.

"קביעת עונש המינימום בפקודה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ ועל בתי המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה." (רע"פ 1422/06 ארנבייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.5.2006)).

במקום אחר צויין כי:

"החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על-מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג." (רע"פ 8387/06 אלייא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2006)).

אכן, בנס הסתיימה נהיגתו של המבקש כשהוא שיכור, בלא פגיעות בנפש או ברכוש.

על רקע הדברים האמורים לעיל, גם אני סבור, כמו בית-המשפט המחוזי, כי אין בנימוקים שמנה בית-המשפט לתעבורה כדי להוות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהעונש שנקבע בפקודה ולפיכך בדין נקבע, כי עונש הפסילה יעמוד על שנתיים ימים.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.