פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
11152/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
חן שלג
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי מיום 10.12.08 בעפ 70560/08 שניתן על ידי כבוד השופטת יהודית
אמסטרדם
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת 35418/07) בגין עבירה של נהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים, לפי סעיפים 62(3), 39(א) ו-38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ותקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
על פי המתואר בכתב האישום, ביום 26.10.2007 בשעת לילה מאוחרת, נהג המבקש ברכבו בהיותו שיכור, בכך שבדוגמה של אויר נשוף שנערכה לו על ידי המשטרה נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הנו 300 מיקרוגרם, וזאת מעל למידה המותרת בחוק.
ביום 17.6.2008 הרשיע בית המשפט (כבוד השופטת א' שדמי ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, זאת על פי הודאתו, ובהמשך גזר עליו פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך שבעה חודשים בקיזוז 30 ימי פסילה מנהלית, שישה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים, קנס בסך 1500 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתם וכן התחייבות כספית על סך 10,000 ש"ח למשך שנתיים שלא יעבור עבירה דומה לעבירה בה הורשע, עבירה של נהיגה בזמן פסילה ואו עבירת נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 10560/08).
ביום 10.12.2008 קיבל בית המשפט (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) את ערעורה של המדינה וגזר עליו פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של עשרים חודשים, תוך שהוא אינו ממצא את הדין עימו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טען בא כוח המבקש ארוכות לעניין חוסר אמינותו של מכשיר הינשוף, אשר לדידו יש בו כדי להביא לידי הקלה בעונשו, זאת בנוסף לנסיבותיו האישיות של המבקש אשר נוהג מזה חמש שנים ומעולם לא הורשע בעבירת תעבורה כלשהי.
דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).
יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בשורה ארוכה של החלטות עמד בית משפט זה על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה, לרבות אי סטייה מעונש המינימום הקבוע בסעיף 39א, לשם חיזוק ההרתעה בקרב הנהגים.
"קביעת עונש המינימום בפקודה נעשתה על רקע הצורך להרתיע נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ ועל בתי המשפט להרים תרומתם למניעת התופעה." (רע"פ 1422/06 ארנבייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.5.2006)).
במקום אחר צוין כי:
" החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על-מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג." (רע"פ 8387/06 אלייא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.11.2006)).
על רקע הדברים האמורים לעיל, אף אני סבור, כי אין בנימוקים שמנה בית המשפט לתעבורה כדי להוות נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהעונש שנקבע בפקודה ולפיכך בדין נקבע על ידי בית המשפט המחוזי, כי עונש הפסילה יעמוד על עשרים חודשים תוך אי מיצוי הדין עם המבקש.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה
היום, י"ב בטבת התשס"ט (8.1.2009).
ש ו פ ט