רע"פ 9282/03 בדיר אמג'ד נ. מדינת ישראל

1.ביום 22/10/02, בבית משפט השלום לתעבורה, הורשע המבקש - עפ"י הודאתו – בביצוע עבירות של נהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים, ונהיגה בקלות ראש. בגין עבירות אלה הוטלו על המבקש העונשים הבאים:

א.250 ימי פסילה בפועל תוך הפעלת עונש פסילה על תנאי בן חודשיים לריצוי באופן חופף.

ב.4 חודשי פסילה על תנאי לתקופה של 3 שנים.

ג.קנס בן 3000 ש"ח.

2.המשיבה הגישה ערעור על קולת העונש לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וביום 7/10/03 התקבל ערעור - בית המשפט המחוזי (השופט גורפינקל) גזר על המבקש את העונשים הבאים:

א.שנתיים פסילה בפועל (בניכוי 250 ימי הפסילה אשר רוצו).

ב.6 חודשי פסילה על תנאי לתקופה של 3 שנים.

ג.4 חודשי פסילה על תנאי לתקופה של 3 שנים.

ד.עונש הקנס הושאר על כנו.

3.עונש של שנתיים פסילה הוא עונש המינימום הקבוע בפקודת התעבורה עבור מי שנוהג בשכרות. כשבית משפט גוזר עונש נמוך מכך, עליו לנמק זאת. לדעתו של בית המשפט המחוזי, הקל בית המשפט לתעבורה באופן מופרז עם המבקש. לדבריו, הפחתה מעונש המינימום הקבוע בחוק במקרה זה אינה מוצדקת. הוא ציין כי מדובר על נהג אשר שכרותו השפיעה על אופן נהיגתו בכך שפגע בכלי רכב חונים, נסע בניגוד לכיוון התנועה ופגע בכלי רכב נוספים. כמו כן, אין למבקש עבר תעבורתי נקי אשר יצדיק התחשבות אשר תביא להקלה שכזו בעונשו.

4.בבקשה זו עותר המבקש למתן רשות לערער כנגד החמרה זו בעונשו. לטענתו, משקבע בית משפט מקצועי - אשר הינו גם הערכאה הראשונה - כי יש להקל עם המבקש, לא יכולה ערכאת הערעור להחמיר עמו בצורה כה קיצונית. מצב דברים זה הינו הסוגייה העקרונית אשר טוען לה המבקש והמצדיקה, לטענתו, מתן רשות ערעור. כן הוא מבקש להזכיר כי מכיוון שהערעור הראשון הוגש ע"י המשיבה, הרי שכאן מדובר על ערעור ראשון מטעמו שלו.

5.לא מצאתי מקום להעתר לבקשה. כל אשר עשה בית המשפט קמא היה להפעיל את עונש המינימום הקבוע בחוק. בכך תיקן קביעה שגויה של בית המשפט לתעבורה. בהתאם לנסיבות האירוע, לעברו של המבקש, ובעיקר בשל עונש המינימום הקבוע בחוק לעבירות מן הסוג אשר ביצע המבקש. אכן, המבקש סיים לרצות את הפסילה שנקבעה בערכאה הראשונה. ואולם – נסיבות המקרה הן חמורות ועונש המינימום נועד להגן על הציבור מפני נהיגה כמו זו של המבקש. קביעת בית המשפט המחוזי בדין יסודה, ואין בבקשה דבר המצדיק ערעור בגלגול שלישי.

הבקשה נדחית.