בש"פ 9829/08 מדינת ישראל נ. וואסל סאנע

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' אבידע – ס"נ) לפיה נדחתה בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד המשיב, יחד עם נאשם נוסף, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע וסחיטה באיומים. על-פי הנטען בכתב האישום בוצעו המעשים על רקע פינויו של שבט טרבין לישוב חדש. המשיב והנאשם הנוסף לא התפנו ולא עברו לישוב החדש המיועד להם. לאחר שהגיע למקום קבלן משנה (להלן: המתלונן ) עם כלי עבודה על מנת להכין תשתיות במקום הוצתו שלושה טרקטורים השייכים לו. המתלונן נפגש עם המשיב והנאשם הנוסף ובפגישה אמר המשיב למתלונן כי הוא ומשפחתו לא הגיעו לסיכום על פינויים מהשטח ולכן אם ימשיך המתלונן לעבוד במקום יישרפו כל כליו. כתוצאה מהאישומים הפסיק המתלונן את העבודות במקום. במקרה אחר, לאחר שנורו לעבר המתלונן 5 יריות כאשר נהג ברכבו, התקשר המשיב למתלונן, קילל אותו ואיים עליו כי ישרוף לו את המשאיות ויפגע בנהגים וכן אמר לו כי בפעם שעברה לא הצליח לפגוע בו ביריות אך הפעם יצליח. כן דרש מהמתלונן סכום של 50 אלף דולר ואיים כי אם לא ישלם לו יישרפו לו את כליו ויפגעו בנהגים שלו. האיומים כלפי המתלונן חזרו על עצמם פעם נוספת וכן איים המשיב על מנהל העבודה באתר כי יפגע בו ובכלים.

2.

העוררת הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי למעצרו של המשיב והנאשם הנוסף עד לתום ההליכים נגדם. בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב וכנגד הנאשם הנוסף. לאחר קבלת תסקיר מעצר הורה בית המשפט על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית אביו בישוב תראבין החדש, כאשר המפקחים עליו יהיו אחיו וערב נוסף בשם עודה אלסאנע. בית המשפט התרשם כי מדובר במפקחים נורמטיבים וכי מאחר שמשפחתו של המשיב עברה להתגורר ביישוב החדש מדובר בחלופה הולמת.

3.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. באת-כוח העוררת טענה כי מדובר באדם כוחני אשר ממעשיו עולה מסוכנות ברורה שאף תסקיר שירות המבחן מחזק אותה. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המשיב שכולל אף עבירה של סחיטה באיומים. היא ציינה כי הנאשם הנוסף לא שוחרר לחלופת מעצר וזאת מאחר שמשפחתו טרם עברה ליישוב החדש. לטענתה מסוכנותו של המשיב אינה תלויה במעבר משפחתו ליישוב החדש אלא מדובר במסוכנות כללית. המשיב דרש מהמתלונן כספים שאין ביניהם לבין סכסוך הקרקעות שום קשר. כמו כן אין משמעו של מעבר המשפחה ליישוב החדש כי הסכסוך מבחינתם הסתיים. עוד ציינה היא את החשש לעדים שאמורים להעיד נגד המשיב ואת העובדה שהמפקחים שהוצעו אף הם מבני אותו שבט ולפיכך יש להם אינטרס בסכסוך.

בא-כוח המשיב טען כי כתב האישום מייחס למשיב רק דיבורים ולא מעשים. לטענתו המשיב לקח את "המקל" שזרק לו בית משפט קמא ומשפחתו הסכימה לעבור ליישוב החדש על מנת שבית המשפט יוכל לתת בהם אמון. בעזיבתם הם קיבלו פיצויים גבוהים מהמדינה ולפיכך אין להם כיום אינטרס לדבר עם הקבלן. מכל מקום לטענתו עבודות התשתית במקום כבר הסתיימו והקבלן גר במרכז בעוד החלופה היא בבאר שבע. לדברי הסנגור העבירה האחרונה המיוחסת למשיב הינה משנת 1999 ומאז הוא חזר לחיים נורמטיביים. האירוע נשוא כתב האישום פרץ על רקע סערת רגשות בעקבות סכסוך הקרקעות. עוד טען הוא כי המתלונן עצמו הוא בעל עבר פלילי עשיר והוא איים על המשיב בעצמו. מדובר במפקחים נורמטיביים המודעים לאחריות הכרוכה בפיקוח. הוא הוסיף כי בית המשפט קבע ערבויות גבוהות ומכבידות.

4.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר. אכן מדובר בעניין בו ישנו איזון מסוים בין השיקולים התומכים במעצרו של המשיב לבין השיקולים התומכים בשחרורו. לתמיכה במעצר עומדים המסוכנות הנשקפת מהמעשים המיוחסים למשיב הכוללים איומים וסחיטה כספים שאינה קשורה דווקא לסכסוך הקרקעות; עברו הפלילי של המשיב הכולל עבירה של סחיטה באיומים; ותסקיר שירות המבחן אשר לא בא בהמלצה לשחרר את המשיב ממעצר. מנגד ולטובת שחרורו של המשיב עומדת העובדה שאין מיוחס למשיב ביצוע מן הכוח אל הפועל של איומיו; העובדה כי עברו הפלילי אינו מכביד והעבירה האחרונה בוצעה בשנת 1999; נסיבותיו האישיות של המשיב, היותו אב לשישה ילדים ששלושה מהם תחת השגחתו; והמעבר של משפחתו לישוב החדש.

5.

לא בלי התלבטות אני סבורה כי באיזון בין השיקולים נוטה הכף לטובת שחרורו של המשיב לחלופת המעצר שהוצעה. מהנתונים שנמסרו לי בדיון עולה כי משפחתו של המשיב עברה לישוב החדש וקיבלה פיצויים עבור המעבר, עבודות התשתית במקום הסתיימו ולפיכך יש חשש מופחת להתלקחות מחדש של הסכסוך. כמו כן נמסר כי המתלונן מתגורר באיזור המרכז בעוד החלופה שהוצעה הינה באיזור באר שבע. לכך יש להוסיף את התרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי מהערבים שהוצעו, את הערבויות הכספיות הכבדות שנקבעו וכן את העובדה כי אין לחובת המשיב עבר פלילי מכביד, כאשר העבירות היחידות המיוחסות לו הן משנת 1999. יש לזכור כי המשיב לא הואשם בביצוע פעולה אלימה כלשהי אלא באיומים בלבד, אם כי לא ניתן להמעיט בחומרתם של אלו בייחוד על רקע פעולות לאימו תשכן בוצעו כלפי המתלונן ורכושו על-ידי מאן דהוא. מנימוקים אלו אני סבורה כי דין הערר להידחות ולפיכך תעמוד החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.