בש"פ 9907/05 דימיטרי איסקוב(דימה) נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בפני בית משפט השלום בתל-אביב באשמת ביצוען של מספר עבירות: קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים, וסחיטה בכוח.

על פי הנטען, ביצע העורר את חלקם של המעשים המיוחסים לו בגפו, ולעיתים בצוותא-חדא עם הנאשם הנוסף בפרשה – רפאל רבין. על פי גרסת המשיבה, הציע העורר לבעל מכון ליווי לפרוס עליו את חסותו תמורת תשלום. משהבהיר בעל המכון כי הוא אינו זקוק להגנה, איים עליו העורר כי יבולע לו, ובביקור שערך במכון ביום 23.6.05 בשעות הערב, תקף העורר את המתלונן ופצע אותו בגבה הימנית של עינו.

2.בית משפט השלום, בפניו עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, מצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען על ידה בכתב האישום, אולם ראה לנכון לעשות שימוש בחלופת מעצר. כנגד אותה החלטה הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, שם התקבלו השגות המשיבה, והוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים. השופט המלומד של בית משפט קמא ציטט מתוך הלכתו של בית משפט זה, לאמור, בעבירה של סחיטה באיומים גלומה, מעצם טבעה ואופייה, סכנה לקורבן, ועל כן תרופתו של מי שנחשד כי חטא בה היא במעצר ממש. בית המשפט המחוזי לא מצא מקום לסטות מהלכה זו בעניינו של העורר, ומכאן הערר שבפני.

3.לאחר שעיינתי בנימוקי הערר שבכתב והאזנתי לטיעון על-פה, שוכנעתי כי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא נפל פגם. נקודת המוצא לדיון היא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לנטען על ידה, ולמסקנה זו הגעתי לאחר שטרחתי ובדקתי את הראיות עצמן. במרכזן של אלו ניצבת גרסתו של ויקטור רבינוביץ, ממנה עולה כי העורר ושותפו ביקשו לכפות עליו לשלם להם, תחילה באיומים ואחר כך בכוח, "דמי חסות". בגרסה זו של המתלונן תומכת גרסתן של שלוש מעובדות המכון (ליזה רודין, יבגניה סוקולובסקי ומרינה שניאורסון). לא נעלמו מעיני הדו"חות שערך השוטר יורי שכטמן בעקבות שיחות שקיים עם רבין והעורר, אולם, סבורני כי באלה אין כדי לשלול את עדותם של ויקטור והעדות הנוספות, ועל כן יש באלו האחרונות כדי לענות, לפחות בשלב זה של ההליכים, על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

לנוכח המסקנה האמורה שוב אין מנוס מהמסקנה הנוספת, לאמור, בעניינו של העורר הוכח קיומה של עילת מעצר, הואיל ולדידי אין כל ספק כי נשקפת ממנו סכנה, בעיקר, למתלונן, אולם חוששני שלא רק לו. חשש אחרון זה נסמך על כך שבחודש אפריל 2003 הורשע העורר, על פי הודאתו, בעבירה של סחיטת אדם אחר באיומים, ונדון ל-30 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים בפועל והיתרה על-תנאי. הנה כי כן, עבירות הסחיטה אינן זרות לעורר, ואם בכך לא די מתברר כי בחודש דצמבר 2002 נגזרו לו 24 חודשי מאסר לאחר שנמצא אשם בביצוע שוד מזוין.

לנוכח עברו הפלילי האמור של העורר, ובנוסף לו העובדה שאת העבירות הפעם הוא ביצע כאשר היה משוחרר על-תנאי ונגדו ניצב עונש מאסר מותנה משמעותי (18 חודשים), שוב אין ספק כי תרופתו של העורר אינה בחלופה כזו או אחרת, אלא במעצר ממש.

התוצאה היא אפוא כי דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.