דנ"א 10247/07 ישראל סגל נ. סגל פרזול בע''מ -בפירוק ע'י כונס הנכסים הרשמי

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 15.11.07 בע"א 1321/06, שבו נקבע כי אין תוקף לרישום של שעבוד לטובת העותר על זכות שהומחתה לו על ידי המשיבה 1 (להלן: החברה) , חברה הנמצאת בהליכי פירוק, שכן שעבוד זה נרשם רק לאחר

שנרשם שעבוד צף על נכסי החברה לטובת המשיב 4 (להלן: הבנק ).

1.

ביום 14.8.99 נערך הסכם בין העותר לבין החברה, שלפיו הלווה העותר לחברה סכום של 360,000 ש"ח ואילו החברה המחתה לטובת העותר זכות לקבלת כספי פיצוי בתביעה אותה הגישה נגד חברת ביטוח. במסגרת ההסכם התחייבה החברה לרשום משכון לטובת העותר על זכויותיה בדמי הביטוח אצל רשם המשכונות ואצל רשם החברות, אולם רישומים אלה נעשו רק בשנת 2003. ביום 11.5.00 חתמה החברה על איגרת חוב לטובת הבנק שבמסגרתה הוטל שעבוד צף עם תניה מגבילה על כל נכסי החברה. ביום 23.5.00 נרשם השעבוד הצף לטובת הבנק אצל רשם החברות. ביום 1.4.04 ניתן כנגד החברה צו פירוק וכונס הנכסים הרשמי מונה כמפרק הזמני של החברה. המשיב 3 מונה מאוחר יותר למנהל המיוחד של החברה. ביום 6.1.05 ניתן פסק דין בתביעה שהגישה החברה נגד חברת הביטוח ובו חויבה חברת הביטוח לשלם לחברה סך של 245,098 ש"ח. שאלת הזכות בכספים האמורים, שהומחתה כזכור לעותר, היא העומדת ביסוד המחלוקת בין הצדדים בעתירה שלפנינו.

2.

כונס הנכסים הרשמי ובית המשפט המחוזי בחיפה, שדחה את הערעור שהגיש העותר על החלטת הכונס, קבעו כי המחאת זכויותיה של החברה בדמי הביטוח לידי העותר נעשתה על דרך השעבוד ולא על דרך של מכר מלא. על כן, משלא נרשם השעבוד לטובת העותר עד לשנת 2003, נמנית הזכות לדמי הביטוח עם נכסי החברה, שלגביהם התגבש השעבוד הצף לטובת הבנק, ואין לשעבוד הזכות לטובת העותר כל תוקף כלפי המפרק או כלפי נושי החברה (לרבות הבנק). ערעור שהגיש העותר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה בפסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף שבפניי, שניתן מפי השופט ס' ג'ובראן ובהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט א' רובינשטייין . פסק הדין נשוא העתירה נסב בעיקרו על שאלת פרשנות הסכם ההלוואה שנכרת בין העותר לבין החברה. בפסק דינו קבע השופט ג'ובראן , לאחר שבחן את הוראות ההסכם, כי על אף שלשון ההסכם אינה חד משמעית יש להעדיף את הפרשנות של המשיבים להסכם, לפיה מדובר בהסכם להמחאת זכות על דרך השעבוד ולא את הפרשנות לה טען העותר, לפיה מדובר בהסכם להמחאה מלאה של הזכות ועל כן משעה שהומחתה לו הזכות אין מדובר עוד בנכס מנכסי החברה שלגביהם התגבש השעבוד הצף. פרשנות המשיבים להסכם מעוגנת, כך קבע השופט ג'ובראן , בלשון ההסכם, ברקע לכריתת ההסכם ובהתנהגות הצדדים לאחר הכריתה. כן קבע השופט ג'ובראן כי לפי סעיפים 178 ו-179 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות ), משהתחייבה החברה לרשום את השעבוד לטובת העותר היה עליה לבצע את הרישום בתוך עשרים ואחד יום, ומשלא עשתה כן אין לשעבוד שלא תוקף כלפי המפרק וכלפי הבנק. בנוסף דחה השופט ג'ובראן את טענת העותר כי משלא מונה כונס נכסים לחברה לא נתגבש השעבוד הצף לטובת הבנק, שכן כניסתה של חברה להליכי פירוק היא אחת העילות לגיבושו של שעבוד צף.

3.

בעתירתו לדיון נוסף מעלה העותר טענות כנגד הפרשנות שניתנה להסכם ההמחאה בפסק הדין נשוא העתירה, ומוסיף כי בית המשפט שגה בכך שקבע כי ההסכם הוא הסכם להמחאה על דרך השעבוד ולא להמחאה בדרך של מכר מלא. לפיכך טוען העותר, כי במועד יצירת השעבוד הצף ובמועד התגבשותו לא נמנתה הזכות לדמי הביטוח עם נכסי החברה. בהקשר זו טוען העותר כי פסק הדין נשוא העתירה סותר את פסק הדין שניתן בע"א 3966/01 יהושע TBWA

פרסום ושיווק בע"מ נ' בון מארט מילניום בע"מ (בפירוק) , פ"ד נז(4) 952 (2003) (להלן: עניין יהושע ), שבו נדון כתב המחאה שניתן על ידי חברה; נקבע כי מדובר בהמחאה שאינה על דרך השעבוד; ונקבע כי ההמחאה תקפה אף אם כתוצאה ממנה הועדף הנמחה על פני נושים אחרים. העותר מוסיף וטוען כי אף אם מדובר בהמחאה על דרך השעבוד, הרי שעבוד הזכות שנעשה במקרה דנן אינו נמנה עם השעבודים שקיימת חובה לרשמם ברשם החברות לפי סעיף 178 לפקודת החברות ועל כן השעבוד תקף אף ללא רישום; ומכל מקום משעה שנרשם השעבוד לטובתו ברשם החברות – אף אם באיחור – יש לראותו, לטענת העותר, כתקף גם כלפי המפרק וכלפי הבנק. טענה נוספת של העותר היא כל עוד לא מונה לחברה כונס נכסים לא התגבש השעבוד הצף על נכסיה ומעמדו של הבנק הוא של נושה רגיל ולא של נושה מובטח.

4.

המשיבים מתנגדים לקיום דיון נוסף בפסק הדין נשוא העתירה. לטענתם פסק הדין מתמקד בפרשנות הוראות הסכם ההמחאה הספציפי שנכרת בין העותר לחברה ואין בו כדי לקבוע הלכה כלשהי בנוגע לפרשנותם של הסכמי המחאה או בנוגע לקיום חובת רישום של המחאה שנעשתה על דרך השעבוד מכח חוק המשכון, תשכ"ז-1967 או מכח פקודת החברות. בהקשר זה מוסיפים המשיבים וטוענים כי בית המשפט ביסס את מסקנתו בדבר חובת הרישום של השעבוד במקרה דנן על התחייבותה החוזית של החברה בהסכם ההמחאה וכי לא נקבעה בפסק הדין חובה כללית לרישום המחאות שנעשו על דרך השעבוד. עוד טוענים המשיבים, כי פסק הדין נשוא העתירה אינו סותר את

פסק הדין בעניין יהושע וכי אין בפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט להסכם ההמחאה משום קביעת הלכה חדשה. בנסיבות אלה, כך טוענים המשיבים, אין כל עילה לקיום דיון נוסף בפרשה שלפנינו.

5.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. פסק דין אכן מתמקד, כפי שמציינים המשיבים, בפרשנות הוראות הסכם ההמחאה שנכרת בין העותר לחברה ובשאלה האם מהוראות הסכם זה ניתן ללמוד כי המחאת הזכות לדמי הביטוח לטובת העותר, הייתה המחאה על דרך השעבוד או שמא עסקינן בהמחאה בדרך של מכר מלא. ההכרעה בשאלה זו נוגעת כל כולה לנסיבותיו העובדתיות הקונקרטיות של המקרה דנן וטענות העותר לגביה הן טענות ערעוריות מובהקות, שאין להידרש אליהן בגדרה של עתירה לדיון נוסף. בפסק דין נשוא העתירה אף לא נקבעה הלכה בשאלה העקרונית של קיום חובת רישום של המחאת זכות שנעשתה על דרך השעבוד כתנאי לתוקפו של השעבוד, שטרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: רע"א 9/87 כונס הנכסים הרשמי נ' בנק הפועלים בע"מ , פ"ד מא(2) 275 (1987); ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד , פ"ד נג(2) 353, 380-376 (1999), עניין יהושע , בעמ' 958-957). זאת, משום שרישום השעבוד לטובת העותר במקרה דנן נעשה בהתאם להתחייבותה החוזית של החברה בהסכם ההמחאה ולא מכוח חובה כללית לעשות כן. אף בשאלת מועד התגבשות השעבוד הצף על נכסי החברה לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי, שכן כבר נפסק כי השעבוד הצף מתגבש במועד כניסת החברה להליכי פירוק (ראו ע"א 353/62 הארט נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד יז(1) 496, 501 (1963)). מן המקובץ עולה כי אין מתקיימים במקרה דנן התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.