דנ"א 1240/03 רפאל מאיר נ. קצין התגמולים

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו אושרה החלטת קצין התגמולים ( להלן: המשיב ) שלא להכיר במי שבמהלך שירותם הצבאי לקו במחלת הקרוהן כנכים על-פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959. העותר והמשיבים הפורמליים לעתירה (להלן: התובעים ) הם מי שלקו במחלה ושתביעתם נדחתה. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

בפסק-דינו דן בית-המשפט העליון, במאוחד, בשתי בקשות רשות ערעור על פסקי-דין סותרים של בית-המשפט המחוזי, אשר הכריעו בערעורים על החלטות ועדת הערעורים בענייניהם של התובעים. פסק-הדין עוסק בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין הופעתה או החמרתה של מחלת הקרוהן. מחלת הקרוהן הינה מחלה דלקתית-כרונית של צינור העיכול, אשר טרם נמצא לה מרפא, ואשר המידע הרפואי המצוי לגבי מחולליה הינו חלקי בלבד. בשל אי הבהירות הקיימת בשאלה זו, מינה בית-המשפט העליון ועדת מומחים אשר הגישה חוות-דעת מקצועית בדבר הגורמים למחלת הקרוהן. בהתבסס על חוות-דעת זו, וכן על מבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה (רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים , פ"ד נו(1) 529), פסק בית-המשפט כי חוות-הדעת שהוגשו מטעם התובעים אינן מגדירות ב"רמת פירוט סבירה" את הגורמים למחלה, ועל כן לא ניתן לקבוע כי קיימת "אסכולה רפואית" התומכת בטענתם בדבר קיומו של קשר סיבתי בין השירות למחלה. כן נפסק, כי אף הנסיבות שנתבררו ביחס לתנאי שירותו של כל אחד מן התובעים אינן מעידות כי התקיים קשר סיבתי בין השירות לבין המחלה.

בעתירתו טוען העותר כי לפסק-הדין השלכות נרחבות על סוגיית קביעתו של קשר סיבתי במסגרת חוק הנכים ואף מעבר לו. טענתו המרכזית של העותר היא כי אופן יישומה בפסק-הדין של דרישת "הפירוט הסביר", משמעו אימוץ סטנדרט הוכחה בלתי אפשרי לקיומו של קשר סיבתי, שכן הוא מחייב ידע רפואי פוזיטיווי אודות הגורמים למחלה גם במקרים שבהם המדע טרם זיהה גורם ספציפי מוגדר. העותר מוסיף כי קריטריון ההוכחה המחמיר שנקבע סוטה מהלכות קודמות בדיני הנכים, שבהסתמך על שיקולי מדיניות נטו להקל בסטנדרט ההוכחה המוטל על התובע. כן טוען העותר כי פסק-הדין הפך לתיאורטית את האפשרות האחרת שנקבעה בפסיקה, ולפיה ניתן להוכיח קיום קשר סיבתי על סמך נסיבותיו הספציפיות של המקרה, גם אם לא הוכח קיומה של אסכולה רפואית תומכת. זאת, משום שבפועל דחה בית-המשפט את טענותיהם הספציפיות של התובעים רק בשל כך שלא הוכח דבר קיומה של אסכולה רפואית התומכת בטענותיהם הכלליות.

עיינתי בטענותיו המפורטות של העותר ובנספחים שצירף לעתירתו והגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. ניתן אמנם להסכים כי להכרעת בית-המשפט בשאלת הקשר הסיבתי נודעת משמעות הלכתית כללית בדיני הנכים. ואולם, דברי בית-המשפט בסוגיה האמורה אינם אלא בבחינת נדבך נוסף בפיתוחה ויישומה של "הלכת האסכולות", שנקבעה ב פרשת קליג' . כידוע, "כל דבר-הלכה יש בו משהו מן החידוש ומן התוספת, ובה-בעת נסכים כולנו כי לא כל חידוש ראוי הוא שיוסיפו וידושו בו" (דברי השופט חשין בדנ"א 4818/03 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מנהל מס קניה (טרם פורסם), והאסמכתאות שם). פסק-הדין נושא העתירה משרטט גבולות ברורים יותר מבעבר להכרה בקשר סיבתי משפטי על-פי "הלכת האסכולות". אין הוא סותם את הגולל על האפשרות להוכיח קיום קשר סיבתי במקרים של מחלות אחרות שהאתיולוגיה שלהן אינה ידועה בוודאות; אלא אך מבהיר מהו הרף הנדרש להוכחת קיומה של אסכולה, התומכת בקיומו של קשר סיבתי אפשרי במקרים שבהם המדע אינו מספק תשובה חד-משמעית לכך. יישום ההלכה על מחלת הקרוהן הביא את בית-המשפט למסקנה כי אין די בידע הרפואי הקיים, כפי שהוכח על-ידי התובעים ונבחן על-ידי ועדת המומחים שמונתה על-ידיו, כדי להצדיק הכרה בקיום קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין הופעתה או החמרתה של מחלת הקרוהן. קביעה זו - אף שהיא קשה לתובעים ולעותר בכללם - אינה מעוררת קושי מיוחד במישור הכללי, מן הסוג העשוי להצדיק דיון נוסף (השוו: דנ"א 4553/03 בנבנישתי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי , תק-על 2003(2) 1646).

אף בטענת העותר כי פסק-הדין מאיין את האפשרות שהוכרה בפסיקה להוכחת קשר סיבתי על יסוד נסיבות אינדיווידואליות, אין כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. מטבע הדברים, משנקבע כי לא הוכח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר סיבתי כללי, מתמעטים עד מאוד המקרים שבהם עשוי להיות מוכר קשר סיבתי על בסיס אינדיווידואלי. על כל פנים, השופט אור, שבחן בפסק-הדין את נסיבותיו האינדיווידואליות של כל אחד מהתובעים, מצא כי אין הן מצביעות על תנאי שירות מיוחדים ואינן מוכיחות קיום קשר סיבתי למחלה. בכך אין משום ריקונו מתוכן של ה"מסלול" האינדיווידואלי, אלא אך קביעה כי במקרים שנדונו לא הוכיחו התובעים קיום קשר סיבתי בין תנאי שירותם לבין מחלתם.

לאחר הגשת העתירה ביקש העותר לצרף כאסמכתה נוספת את דו"ח "ועדת החקירה בעניין ההשלכות של פעילות צבאית בנחל הקישון ומימי הסביבה על בריאותם של חיילי צה"ל שהופעלו במקום", בראשות הנשיא (בדימוס) מאיר שמגר (להלן:

דו"ח ועדת שמגר ). לטענת העותר, למרות שלא הוכח באותו מקרה קשר סיבתי בעל מובהקות סטטיסטית בין תנאי השירות הצבאי לבין תחלואת חיילים, קבע הנשיא שמגר בחוות-דעתו, כי ניתן להשלים את מה שמחסיר הידע המדעי באמצעים של היגיון וסבירות, וכי מנקודת מבט זו קיים קשר סיבתי במובן המשפטי בין צלילת החיילים בנחל הקישון לבין מחלת הסרטן שפגעה בחלקם. כן טוען העותר, כי הכרזת שר הביטחון לפיה יאמץ את המלצת הנשיא שמגר , ויכיר בחיילי השייטת שחלו כנכי צה"ל, יוצרת אפליה בין חיילי השייטת לבין התובעים במקרה דנן. עיינתי בחלקי דו"ח הוועדה שאליהם הפנה העותר, ומסקנתי היא כי אף בדו"ח זה אין כדי לסייע לו. בדו"ח ועדת שמגר אין כל חידוש לעניין מבחני הקשר הסיבתי. הדו"ח אך מיישם את המבחנים שנקבעו בפסיקה על מידע רפואי וסטטיסטי ספציפי הנוגע לנושא שנחקר על-ידי הוועדה על נסיבותיו המיוחדות. המקור לשוני בתוצאה בין המלצת הנשיא שמגר לבין החלטת בית-המשפט בפרשתנו אינו הקריטריון המשפטי שהוחל, כי אם המידע העובדתי והמקצועי השונה שהוצג בכל אחד מהמקרים. למותר לציין, כי לטענת האפליה שהעלה העותר כנגד שר הביטחון אין מקום במסגרת עתירה זו לדיון נוסף.

לא למותר להוסיף, כי אם יתגלה בעתיד מידע רפואי, אשר ישפוך אור חדש על האתיולוגיה של מחלת הקרוהן, אפשר וניתן יהיה להעמיד לדיון מחודש את שאלת הקשר הסיבתי שבין תנאי השירות הצבאי לבין התפרצותה או החמרתה. כדברי השופט אור בפסק-הדין:

מדע הרפואה הוא מדע דינמי, ויש לקוות שאת שלא הצליח מדע הרפואה לפענח עד היום, יעלה בידו, כבמקרים אחרים, לפענח בהקדם, מבלי שנדע את הפיתרון שיימצא ל"חידה" שהוצבה לפתחנו. את שאמרנו לעיל, אמרנו על פי מצב הידע לעת הזאת.

העתירה נדחית.