דנ"א 1296/20שאולי בר נוי נ. הנהלת אגף רישום והסדר מקרקעין

לפניי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 6999/18 (כב' המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופטים ד' מינץ ו י' אלרון ) מיום 10.2.2020 (להלן: פסק הדין או פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף ).

1.

הרקע הצריך לענייננו פורט במסגרת פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף ועל כן נעמוד על הדברים בקצירת האומר. בין המבקש לבין אמו ז"ל (המשיבה 4; להלן: האם ) ואחיו (המשיבים 8-5; להלן: האחים ) קיים סכסוך ארוך שנים שנוגע לזכויות לפי צוואת אביו ז"ל (להלן: המנוח ) . ביום 13.1.2016 הגישה האם בקשה לקיום צוואת המנוח שהועברה על ידי הרשמת לענייני ירושה בחיפה לבית המשפט לענייני משפחה בחדרה, לאחר שהמבקש הגיש בקשה לעכב את מתן צו קיום הצוואה (להלן: קביעת הרשמת לענייני ירושה ). בית המשפט לענייני משפחה בחדרה הוציא צו לקיום צוואת המנוח וקבע כי המבקש לא הגיש התנגדות כדין לקיום הצוואה. ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי נדחה אך במסגרת בקשת רשות לערער שהגיש לבית משפט זה הוחזר התיק לדיון בבית המשפט המחוזי (בע"מ 5279/16 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי (1.2.2017)). ביני לביני הגיש המבקש ללשכות רישום המקרקעין בחיפה ובתל אביב שתי בקשות לרישום הערות אזהרה שנדחו. ערר שהגיש על החלטות אלו נדחה על ידי סגנית הממונה על המרשם תוך שנקבע כי על בית המשפט המחוזי שדן בעניינו לדון בטענתו כי צוואות המנוח והאם הן הדדיות. עוד ציינה סגנית הממונה כי ניתן לערער על החלטתה לפי סעיף 122 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: החלטת סגנית הממונה על המרשם ו- חוק המקרקעין ) . בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את ערעור המבקש, לרבות בטענת הדדיות הצוואות, וכן את בקשתו לדון בהחלטת סגנית הממונה על המרשם. בקשת רשות לערער על פסק דין זה נדחתה ביום 25.10.2017 (בע"מ 5507/17 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי (25.10.2017)).

2.

ביום 1.3.2018 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו תביעה לקבלת סעד הצהרתי שתוקנה לאחר מכן על ידי המבקש (מבלי שניתנה לו רשות לעשות כן). במסגרת התביעה התבקשו הסעדים הבאים: ראשית, כי תינתן למבקש זכות ערעור על החלטת סגנית הממונה על המרשם; שנית, כי בית המשפט יצהיר שצוואות הוריו הן צוואות הדדיות; ושלישית, שיקבע שקיימת לו זכות לתשובה על קביעת הרשמת לענייני ירושה. בית המשפט (כב' הנשיא א' אורנשטיין ) דחה את התביעה על הסף. נקבע כי ערעור על החלטת הממונה על המרשם יש להגיש לבית המשפט המחוזי באזור שיפוטו נמצאים המקרקעין ובתוך 15 ימים וזאת בהתאם להוראות חוק המקרקעין ותקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב-2011. נקבע כי המבקש לא הציג טעמים בגינם לא הגיש ערעור כאמור וחלף זאת והגיש את התביעה שנה לאחר מועד ההחלטה. אשר לסעד ההצהרתי בנוגע לצוואות הוריו, נקבע כי הנושא הוכרע ומוצה במספר הליכים שניהל המבקש, וממילא הוא מצוי בסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה. אשר לסעד שעניינו זכות תשובה על קביעת הרשמת לענייני ירושה, נקבע כי לסעד זה אין כל אחיזה בדין וכי למבקש ניתן יומו בבית המשפט בהקשר זה.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. בערעורו, חזר המבקש על הסעדים שהתבקשו בבית המשפט המחוזי וטען כי על בית משפט זה לקבוע מהו המועד לבחון את השאלה האם צוואות הן צוואת הדדיות. עוד הלין המבקש על ההוצאות שהוטלו עליו במסגרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וזאת לדבריו, מבלי שניתנה לו זכות טיעון בעניין. בפסק הדין דחה בית משפט זה את הערעור. נקבע כי בקשת המבקש לקבוע מהו המועד הראוי לבחון האם שתי צוואות נחשבות צוואות הדדיות היא בקשה תיאורטית – שלמבקש אין בה עניין אישי. עוד נקבע כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעותיו שהעניין כבר נדון והוכרע וכי הסמכות העניינית בסוגיה נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. גם בעניין קיומה של זכות תשובה להחלטת הרשמת לענייני ירושה, אימץ בית משפט זה את קביעות בית המשפט המחוזי. אשר לקיומה של זכות ערעור על החלטת סגנית הממונה על המרשם, נקבע כי המבקש לא הגיש ערעור בהתאם להוראות שקבועות בעניין זה בדין. לבסוף, דחה בית המשפט גם את טענות המבקש ביחס לגובה ההוצאות שהוטלו עליו.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה טוען המבקש, שאינו מיוצג, כי על בית המשפט לקיים דיון נוסף בשאלה מהו המועד הנכון לבחון את הטענה האם צוואות הן צוואות הדדיות, כמשמעות המונח בסעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. ככל שניתן להבין, טוען המבקש כי קיים שוני במועד בחינת הטענה בין צוואות הדדיות שנכתבו במסמך אחד לבין צוואות הדדיות שנכתבו בשני מסמכים שונים. לשיטת המבקש, שוני זה מהווה אפליה פסולה (כפי שהוסיף וטען גם בשתי בקשות להוספת טענות).

ביום 18.2.2020 הגיש המבקש "בקשה שונה בעניין דיון נוסף" במסגרתה טען לקיומה של טעות בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף והתייחס לפסק דין נוסף שניתן בעניינו בבית משפט זה (ע"א 8853/18 בר נוי נ' Google Incorporated

(25.2.2020) ).

5.

דין הבקשה להידחות. כידוע, הליך הדיון הנוסף שמור למקרים נדירים שבהם נפסקה הלכה חדשה הסותרת הלכה קודמת של בית משפט זה, או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראוי כי תידון בדיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). על ההלכה להיות גלויה על פני הפסק, ברורה ומפורשת (דנ"א 8351/18 גואטה נ' מיטלפונקט , פסקה 4 (6.12.2018)). בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף לא נקבעה כל הלכה בסוגיית צוואות הדדיות, ואף המבקש אינו טוען אחרת. בית המשפט לא דן בסוגיה לגופה וקבע כי הסעד המבוקש הוא תיאורטי ולא מבוסס על מחלוקת ממשית בין הצדדים. משאלה הם פני הדברים, אין הצדקה לקיים דיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 4140/18 אבו חסן נ' מדינת ישראל – פקיד הסדר המקרקעין חיפה , פסקה 4 (4.7.2018)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.