דנ"א 1344/11 אילנה מוזר נ. עו"ד משה בלטר

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 10242/09 בלטר נ' מוזר (טרם פורסם, 2.2.2011) (כבוד השופטים מ' נאור , א' חיות ו י' עמית ), במסגרתו התקבל ערעורם של המשיבים על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט י' שיינמן ) שלא לפסוק הוצאות לטובתם בהליך לפניו.

1.

העותרים הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לאשר להם להגיש תביעה נגזרת בשם המשיבה 2 בסכום של למעלה מ-160,000,000 ש"ח. לאחר תחילת שמיעת הבקשה ובמהלך חקירתו הנגדית של אחד העדים, נמחקה הבקשה על ידי העותרים. מחיקה זו באה בעקבות המלצת בית המשפט, ולאחר שמיעת טענותיהם של הצדדים בעניין פסיקת ההוצאות בהליך. המשיבים עמדו על פסיקת הוצאות לטובתם חרף הסכמת העותרים למחיקת הבקשה, אולם בסופו של יום החליט בית המשפט המחוזי שלא לפסוק הוצאות לטובת המשיבים.

2.

בית המשפט העליון פסק, פה אחד, כי מקרה זה הוא אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהכלל לפיו אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת הוצאות. בין השיקולים שהובילו את בית המשפט למסקנה זו ניתן למנות את סכום התביעה הגבוה; אריכות הבקשה, שנסבה על אירועים שהתרחשו כעשר שנים טרם הגשתה, ומשום כך דרשה זמן וטרחה מרובים; הימנעות העותרים משליחת מכתב התראה למשיב 1 טרם הגשת התביעה כנגדו; והעובדה שבית המשפט המחוזי העיר לעותרים מספר פעמים על התנהלותם בתיק. בית המשפט העליון קבע כי העותרים "אינם יכולים לטעון למעין 'הסתמכות' על המלצתו של בית המשפט שכן לא הוצע להם למשוך את הבקשה כנגד אי חיוב בהוצאות". כמו כן נקבע כי היו מודעים לאפשרות שיחויבו בהוצאות, על אף חזרתם מן הבקשה. לפיכך, פסק בית המשפט העליון כי העותרים יחויבו בשכר טרחת המשיבים בסכום כולל של 200,000 ש"ח בגין ההליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי, וכן בשכר טרחתם בסכום כולל של 20,000 ש"ח בגין הליך הערעור.

3.

העותרים מבקשים לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון משורת טעמים. ראשית , העותרים טוענים כי בית המשפט העליון סטה "באופן משמעותי" מהלכות קודמות של בית משפט זה לעניין פסיקת הוצאות בתביעה נגזרת, ובתור דוגמה הם מפנים לפסק-דינו של בית משפט זה בע"א 324/88 ברבלק נ' שביט , פ"ד מה(3) 562 (1991). עוד טוענים העותרים כי בית המשפט "התעלם" מההסדר הקבוע בחוק החברות, התשמ"ט-1999 לעניין הטלת הוצאות בתביעה נגזרת . שנית , טוענים העותרים כי לפסק-דינו של בית המשפט העליון ישנן השפעות מערכתיות כבדות משקל באשר הוא ירתיע תובעים עתידיים מלהיענות להצעות פשרה והסדרים שיועלו מטעם בית משפט. שלישית , טוענים העותרים כי בית המשפט העליון נסמך בהחלטתו על עובדות חסרות בסיס; כי הוא לא דן באחת מטענותיהם העיקריות – היא טענת החשש מסירוב להיענות להצעות בתי המשפט; וכי הוא שגה בהערכת סיכויי התביעה הנגזרת, תוך הסתמכות חד-צדדית על טענותיהם של המשיבים בלבד. המשיבים הגישו תגובה לעתירה מיוזמתם, בהתאם לתקנה 9 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984. לעמדתם, פסק-הדין מתיישב הן עם ההלכה הפסוקה הן עם הוראות הדין, וטענות העותרים אינן מגלות עילה לקיום דיון נוסף.

4.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. טענותיהם של העותרים ביחס לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט העליון וביחס להישענותו על טיעוני המשיבים, נושאות אופי ערעורי מובהק, כפי שציינו המשיבים בתשובתם לעתירה. בעניינים אלה אין נוהגת אפילו ערכאת ערעור להתערב, קל וחומר שאין הם מהווים עילה לקיומו של דיון נוסף. גם בטענותיהם האחרות של העותרים אין ממש. בעניין ברבלק נזכר הכלל הקובע כי הוצאות משפט יוטלו על מי "שהפעיל את מנגנון בית המשפט לשווא", ונקבע כי "אין לשלול את שיקול דעתו של בית המשפט להטיל במקרה ראוי את נטל ההוצאות על החברה..." ( שם , בעמ' 571). בענייננו, קבע בית המשפט כי סיכויי הבקשה להגשת התביעה הנגזרת היו קלושים, וכי היא אף נמחקה, בין היתר, מהטעם כי ניתן להגיע לפתרון הסכסוך תוך הידברות "ברוח טובה". שיקול נוסף ששימש את בית המשפט העליון הוא דרך התנהלותם של העותרים בהגשת הבקשה וניהולה. משכך, אין המדובר בענייננו בסטייה מהלכות קודמות של בית משפט זה אלא ביישומן דבר דבור על אופניו. בכל הנוגע להוראות חוק החברות, הרי שאלה חלות כאשר התביעה הנגזרת נדחית או מתקבלת לגופה, ולא חלות על שלב הבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת. נוסף על כך סעיף 200 לחוק החברות קובע כי:

פסק בית המשפט בתביעה הנגזרת, ופסק הוצאות לטובת הנתבע, תשלם החברה את ההוצאות שנפסקו כאמור, אלא אם כן קבע מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ההוצאות ישולמו בידי התובע ורשאי הוא להטיל על החברה את תשלום הוצאותיו של התובע וכן רשאי הוא להטיל על התובע תשלום הוצאות שנגרמו לחברה, כולן או מקצתן, בשים לב לפסק הדין וליתר נסיבות הענין.

הנה-כי-כן, גם לפי הוראות סעיף זה ניתן להטיל את הוצאות התביעה על התובעים, בשים לב לפסק הדין ולנסיבות העניין. אלה, כאמור, הובילו את בית המשפט העליון לקבוע כי במקרה זה אכן יש מקום להטיל הוצאות אישיות על העותרים.

5.

באשר לטענתם השנייה של העותרים בדבר הפגיעה המערכתית העלולה להיווצר עקב פסק הדין, הרי שמעובדות מקרה זה לא עולה כל חשש שכזה. כפי שצוין לעיל, למערערים לא הוצע למשוך את עתירתם כנגד אי חיובם בהוצאות. בית המשפט שמע את טענות הצדדים לעניין פסיקת ההוצאות, והמשיבים 1 ו-2 הודיעו מפורשות כי הם עומדים על פסיקת הוצאות כתנאי למחיקת הבקשה. לאחר דין ודברים הצהירו העותרים לפרוטוקול: "לשאלת בית המשפט, ברור לנו כי בית המשפט לא הבטיח לנו, במישרין או בעקיפין כי לא ייפסקו הוצאות, אלא אך ורק כי בית המשפט יקח בחשבון את העובדה שהתובעים נענו להצעת בית המשפט למחיקה או לדחיית התביעה כאמור לעיל". הנה כי כן, שאלת פסיקת ההוצאות במקרה זה נותרה להכרעת בית המשפט לפי שיקול דעתו ולא הייתה חלק מהסכמת הצדדים. המשיב 1 אף ביקש להמשיך ולדון בתביעה, אם בית המשפט ימצא לנכון שלא לפסוק לטובתו הוצאות. ברי כי הכרעה בשאלת פסיקת הוצאות, שלא הייתה חלק מהסכמת הצדדים, ניתנת לערעור. אמנם לא בנקל יטה בית משפט שלערעור להתערב בהכרעות מסוג זה, אך בחירתו לעשות כן במקרה זה נעשתה בהתאם לאמות המידה המקובלות.

לאור האמור, העותרים לא הציגו שאלה משפטית המצדיקה קיומו של דיון נוסף מכח העילות המצויות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולפיכך עתירתם נדחית.

העותרים ישאו בשכר טרחת עורכי-דין המשיבים בחלקים שווים בסך של 5,000 ש"ח לכל אחד.