דנ"א 1388/16 דהאן דוד נ. משרד הבריאות- מדינת ישראל

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 8805/13 דהאן נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות

(3.2.2016) (מפי השופט י' עמית , בהסכמת השופט צ' זילברטל

והשופט מ' מזוז ). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 865/08) שבגדרו נדחתה תביעת רשלנות שהגיש המבקש נגד מספר רשויות בשל אבחונו והטיפול בו כמי שסבל מפיגור שכלי.

רקע

1.

ענייננו בטיפול הרשויות השונות במי שהחיים לא האירו לו פנים. עם לידתו בשנת 1969 ננטש המבקש בבית החולים על ידי אמו הביולוגית. הוא גדל אצל משפחה אומנת עד הגיעו לגיל 7, אז לא יכלה עוד המשפחה האומנת לטפל בו. בשלב זה, ובשל אבחונו כבעל פיגור שכלי קל עד גבולי, נשלח המבקש למעון לילדים מפגרים (המשיב 6) שבו שהו גם ילדים נטושים שלא סבלו מפיגור. שנים רבות שהה המבקש במעון, ובמהלכן נערכו לו אבחונים חוזרים שאיששו את האבחנה שהוא בעל פיגור. כך עד לשנת 1988 אז אובחן המבקש כמי שאינו בעל פיגור, ועזב את המעון. בשנת 2006 הוכר המבקש על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעל פיגור שכלי קל ונקבע כי הוא זכאי לקצבת נכות. במקביל, במהלך השנים 2010-1989 שימשה המשיבה 4 כאפוטרופוס למבקש מכוח החלטה שיפוטית.

בין לבין, בשנת 2008 הגישו המבקש ומשפחתו לבית המשפט המחוזי תביעה נזיקית על סך כ-40 מיליון ש"ח, בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם בשל התנהלותן של הרשויות שטיפלו במבקש (המדינה, המעון והאפוטרופוס). עילת התביעה המרכזית הייתה רשלנות, שהתבטאה – על פי הנטען – באבחון שגוי של המבקש כבעל פיגור, וכן בהתעללות והזנחה מהם סבל במעון. לצד זה נטען לעילות של הפרת חובה חקוקה, כליאת שווא ועילות נוספות אחרות.

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה לגופה, וסיכם כי ככלל עשו המשיבים את שיכלו על מנת לסייע למבקש. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה. הערעור סב על קביעות ומסקנות רבות של בית המשפט המחוזי. בתוך כך, המבקש שב וטען כי הוא שובץ ואף "נכלא" במעון בניגוד לחוק, כי התנאים במעון היו מחפירים, כי המדינה התרשלה בכך שלא הפנתה אותו במשך שנים רבות לוועד אבחון, וכי המשיבים 5-4 מעלו בתפקידם כאפוטרופוסים.

פסק הדין מושא הבקשה

2.

בית המשפט פתח את הכרעתו בקביעה כי תביעתו של המבקש נגד המדינה התיישנה ובשל כך יש לדחות את הערעור ביחס אליה, אך ציין כי מכל מקום ידון באחריות המדינה לנוכח החשיבות הערכית והציבורית בבירור המקרה לגופו. בנוסף, וכרקע לדיון, פרש בית המשפט ארבע הנחות יסוד: הראשונה, כי הוא מקבל את קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא שלפיהן המעון התנהל בצורה הולמת; השנייה, כי שאלת ההתרשלות באבחונו של המבקש תיבחן בהתאם לסטנדרט הראוי במועד הרלוונטי, ולא בהתאם לסטנדרט הנהוג כיום; השלישית, כי במרוצת השנים השתנה המשקל הניתן לרכיבים השונים באבחון אדם כבל פיגור, שינוי שכתוצאה ממנו ייתכן וחל שיפור גם במצבו ובאבחונו של המבקש; הרביעית, כי יכולתו של המבקש לתפקד באופן עצמאי לחלוטין היא מוגבלת.

על בסיס קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, נדחו טענות המבקש נגד האפוטרופסות. גם טענותיו נגד המעון נדחו על סמך קביעותיו של בית משפט קמא, אף שמחלק מהקביעות הסתייג בית המשפט. אשר למדינה, בית המשפט בחן בנפרד את ארבע הטענות שהועלו נגדה. הטענות בעניין עצם השמתו של המבקש במעון, בעניין הפיקוח מצד המדינה על המעון וכן בעניין מינוי האפוטרופוס למבקש – נדחו כולן. מנגד, בית המשפט קבע כי המדינה הפרה חובתה החקוקה להביא את המבקש בפני ועדת אבחון כל שלוש שנים, וכי קיים קשר סיבתי בין העדר האבחון לבין שהותו של המבקש במעון במהלך תקופה של מספר שנים קודם לשנת 1998. בהתאם, בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי ייתכן ונגרם למבקש נזק לא-ממוני שאלמלא מחסום ההתיישנות – שהוביל כאמור את בית המשפט לדחות את הערעור גם ביחס למדינה – ראוי היה לפצות את המבקש בגינו.

אף שערעורו של המבקש נדחה כולו, הרי שבהתחשב בנסיבות המקרה החריגות ובכך שהמבקש תרם לבירור סוגיה ציבורית, חויבה המדינה לשלם למבקש הוצאות גבוהות בסך 250,000 ש"ח עבור הדיון בשתי הערכאות.

הבקשה לדיון נוסף

3.

תחילה העלה המבקש שורה של טענות ביחס לסוגיית ההתיישנות. לטענתו דחיית התביעה נגד המדינה אך בשל ההתיישנות הינה מרחיקת לכת וקשה, ממספר טעמים: ראשית, משום שבית המשפט קבע כי מהבחינה המהותית יש לקבל את הערעור ביחס למדינה. שנית, כי המדינה זנחה את טענת ההתיישנות בסיכומיה. שלישית, מהטעם שמצבו של המבקש אינו כשל ניזוק רגיל מהיישוב ויש להאריך בעניינו את מועד ההתיישנות. ככלל, לטענת המבקש לא מתקיימים בעניינו הטעמים העומדים ביסוד רעיון ההתיישנות – משניכר כי הוא לא נזח תביעתו ומשנקבע כי קיים אינטרס ציבורי בבירור הסוגיה. המבקש טען כי יש לתת משקל רב גם לכך שבמשך שנים הוא חסה תחת אפוטרופוס, שהיה נתון בניגוד עניינים ביחס להגשת תביעה נגד המדינה – מאחר שהטענות שביסוד תביעה כזו עלולות היו לפעול גם נגד האפוטרופוס עצמו. על יסוד האמור סבר המבקש כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה וקשה ביחס להתיישנות.

לצד זה העלה המבקש שורה של טענות נוספות ומגוונות, בעניין דחיית ערעורו ביחס לאפוטרופוס, בעניין קביעת בית המשפט ביחס למועד שבו היה המבקש עוזב את המעון לו אובחן כדין ובעניין דחיית ערעורו ביחס למעון.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה לדיון נוסף ובפסק הדין, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הליך הדיון הנוסף שמור למקרים חריגים ונדירים, שבהם נפסקה הלכה חדשה שהיא חשובה או קשה, או הלכה חדשה העומדת בסתירה עם הלכה קודמת של בית משפט זה (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )). בנוסף, נדרשת גם הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין מושא הבקשה לדיון נוסף (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל (4.7.1995)). פסק הדין מושא הבקשה אינו עונה על אמות מידה אלו.

5.

כלל טענותיו של המבקש, גם אלו שסבו על סוגיית ההתיישנות ושעליהן הושם עיקר הדגש, הן ערעוריות במובהק ואין בהן הצדקה לדיון נוסף, באשר דיון נוסף אינו ערעור נוסף (ראו: דנ"א1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992)בע"מ

(8.3.2015)). בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה, בוודאי שלא הלכה העומדת בקריטריונים הגבוהים של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. כפי שמציין המבקש עצמו, נסיבותיו של פסק הדין מושא הבקשה הן "מיוחדות מאד" (סעיף 11 לבקשה), ובהתאם, קביעותיו של בית המשפט מוגבלות לנסיבות ייחודיות אלה. על רקע נסיבות ייחודיות – ואף כאובות – אלה, באו לעולם גם ההוצאות הגבוהות שבהן זכה המבקש.

אכן, גם מקרים שהם כמעט חסרי תקדים מבחינת נסיבותיהן, מבחינת ההכרעה שניתנה בהם, או משתי הבחינות גם יחד (כמו בענייננו), עשויים שלא לצלוח את הרף הגבוה שהציבו סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט והפסיקה בעקבותיו.

6.

סוף דבר : הבקשה נדחית. משלא התבקשו תגובות המשיבים מעבר לתגובות התמציתיות שצורפו לבקשה, לא יהיה צו להוצאות.