דנ"א 1722/15 פלוני נ. הסתדרות מדיצינית הדסה

א.

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1355/11, ע"א 1576/11 וע"א 2482/13 (מפי השופט צ' זילברטל, ובהסכמת

הנשיאה מ' נאור והשופט נ' הנדל ) מיום 9.2.15 (להלן פסק הדין ), במסגרתו התקבל חלקית ערעור העותרים ונדחו ערעוריהם של המשיבים על החלטה מיום 5.1.11 ועל פסק דין מיום 28.2.13 של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת א'

דודקביץ' ) בת"א 2982-04-08. עניינה של העתירה בשאלה האם במסגרת תובענה נזיקית בעילת "הולדה בעוולה" שהוגשה על-ידי הורי הילוד כנגד המעוול, יש לנכות תגמולים שהשתלמו להורים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל ) בהיותם אפוטרופוסים של הילוד, מן הסכום שנקבע כי חייב בו המעוול.

רקע

ב.

אציין תחילה כי פסק הדין עסק בסוגיה סבוכה בהרבה מזו העומדת לפנינו כעת, שעניינה אך חלק מסוים מאוד מפסק הדין; אביא איפוא בקצרה את עובדות המקרה ואת קביעותיהם השונות של בית המשפט המחוזי ובית משפט זה ככל שהן רלבנטיות לענייננו בלבד. העותרים בענייננו הם הוריהם של זוג תאומים ילידי 2006, אשר נולדו כשהם לוקים למרבה הצער במחלה מוחית קשה. המשיב 3 (להלן ד"ר בר-און ) הוא רופא מומחה ברפואת נשים ומיילדות אצל המשיבה 2 (להלן קופת חולים מאוחדת ), אשר עקב אחר הריון האם. עובר להריון, בשנת 2003, ערכו העותרים בדיקות גנטיות במרפאה הגנטית של המשיבה 1 (להלן הדסה ).

ג.

העותרים הגישו תביעת רשלנות רפואית לבית המשפט המחוזי כלפי גורמים שונים, ובהם המשיבים בענייננו. לאחר פסיקת בית המשפט בעניין האחריות בנזיקין וטרם פסיקתו לעניין גובה הנזק, יצא מלפני בית משפט זה פסק הדין בע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.12) (להלן הלכת המר ), בו בוטלה עילת התביעה של יילוד בגין "חיים בעוולה", תוך שהורחבה עילת תביעת ההורים בגין "הולדה בעוולה". נקבע לעניין זה, כי ההורים זכאים לתבוע, במסגרת עילת ההולדה בעוולה, פיצוי שיכסה את ההוצאות העודפות כתוצאה מגידול הילוד – דהיינו, ההוצאות העולות על אלה הנדרשות לגידול ילד בריא – למשך כל חייו. בנוסף נקבע, כי ההורים זכאים לתבוע גם נזק שאינו ממוני, בגין הנזק הנפשי שנגרם להם לאורך תקופת חייהם שלהם, וכן בגין פגיעה באוטונומיה שלהם, כאשר נמצא שנפגעה זכותם להחליט אם להמשיך את ההריון או להפסיקו.

ד.

ולענייננו אנו: אשר לשאלת האחריות, בית המשפט המחוזי מצא כי יש לקבל את תביעת ההורים בחלקה ככל שהיא מופנית כלפי הדסה, אולם לא כנגד ד"ר בר-און, קופת חולים מאוחדת והנתבעים הנוספים. אשר לשאלת גובה הנזק, פסק בית המשפט המחוזי סכום כולל של 3,589,109 ₪, מתוכם 1,500,000 ₪ בגין כאב וסבל שנגרמו להורים, והיתר בגין נזקים ממוניים שונים (תרופות, כיסאות גלגלים, אביזרים ועוד). מתוך סכום זה ניכה בית המשפט 30% בגין רשלנות תורמת של ההורים, ובסך הכל 1,076,733 ₪.

בנוסף, וכאן העיקר בנידון דידן, ניכה בית המשפט המחוזי מן הסכום הכולל את תשלומי המל"ל המשתלמים להורים בגין נכות התאומים לפי תוחלת חיים מוערכת של 11 שנים בגובה 1,475,558 ₪. בית המשפט דחה את טענת העותרים, לפיה קצבאות המל"ל שייכות לתאומים ולא לעותרים, ולכן נוכח הלכת המר אשר קבעה כאמור כי כספי הפיצויים משתלמים אך להורים ולא לילוד, אין לקזזן מן הסכומים שנפסקו להורים במסגרת פסק הדין. נקבע לעניין זה, כי כיון שתשלומי המל"ל מפחיתים את ההוצאות של ההורים בגין הטיפול בתאומים, וכיון שתשלומים אלה לא היו מגיעים להורים אלמלא נכות התאומים, יש לקזז סכום זה מן הסכום שנפסק להורים במסגרת התובענה.

ה.

בית משפט זה קיבל חלקית, כאמור, את ערעור ההורים ודחה את הערעורים הנוספים שהוגשו. אשר לחבות נקבע, כי הדסה, ד"ר בר-און ומאוחדת אחראים לנזקים שנגרמו יחד ולחוד, תוך שהדסה נושאת באחריות בגין 80% מהנזק ואילו האחרונים נושאים יחד באחריות בשיעור של 20%. לעניין גובה הנזק נקבע, בין היתר, כי יש להוסיף לסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי 400,000 ₪ בגין נזק לא ממוני וכן 214,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד; וכן לבטל את הניכוי בגין רשלנות תורמת של ההורים בגובה של 1,076,733 ₪, משנמצא כי הנסיבות אינן מצדיקות ייחוס רשלנות כזאת.

ו.

במרכז עתירה זו עומדת כאמור קביעתו של בית משפט זה לעניין ניכוי קצבאות ילד נכה וניידות המשתלמות לעותרים מהמל"ל, מסכום הפיצויים שנפסק בענייננו. בפסק הדין לא נמצא לשנות מעמדת בית המשפט המחוזי לעניין זה, ונקבע כי בין אם קצבאות המל"ל משולמות להורים באופן ישיר ובין אם כאפוטרופוסים, אלה נועדו לפצות על ההוצאות העודפות הכרוכות בטיפול בתאומים, בדומה למטרות הפיצוי אשר נפסק במסגרת תביעה זו; מכאן, כי יש לנכות את הקצבאות מן הסכום בו חויבו המשיבים.

העתירה

ז.

עתירה זו נסבה על שני ראשים:

ראשית נאמר, וזו עיקר, כי קביעתו – השגויה, לפי הנטען – של בית משפט זה לפיה יש לנכות את קצבאות המל"ל מן הסכום בו חויבו המשיבים היא קביעה תקדימית, ומכאן הצורך לקיים דיון נוסף בסוגיה זו. לגופם של דברים נטען, כי לאחר הלכת המר וביטול עילת תביעת הילוד בגין חיים בעוולה, לא ניתן עוד לנכות את סכום הקצבאות המשולם לילוד על-ידי המל"ל מסכום התביעה הנזיקית נגד המעוולים; זאת, שכן מוטבי התביעה הם ההורים, ואילו מוטב קצבאות המל"ל הוא הילוד עצמו, ולכן לשון החוק, עליה אעמוד בהמשך, אינה מאפשרת ניכוי מעין זה. עוד נטען לעניין זה, כי בהלכת המר נקבע, שעילת התביעה של ההורים במסגרת הולדה בעוולה היא תביעה כניזוקים ישירים , ואילו קבלת קצבאות המל"ל על-ידיהם נעשית באופן עקיף , בהיותם אפוטרופסים של הילוד הזכאי ישירות לקצבאות.

שנית נטען, לחלופין, כי אין לנכות את קצבאות המל"ל מן הפיצוי הקונקרטי שנקבע להורים בגין הנזק הלא ממוני – כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה. נטען לעניין זה, כי בשונה מהפיצויים בעבור הנזק הממוני, מטרת הפיצויים בגין הנזק הבלתי ממוני היא לפצות את ההורים בגין הנזק האישי שנגרם להם, וכיון שלא זו תכלית קצבאות המל"ל המשתלמות לילוד, לא ניתן לנכות את האחרונות מפיצויים אלה.

ח.

ביום 22.4.15 הוגשה תגובת ד"ר בר-און וקופת חולים מאוחדת. נטען, כי יש לדחות את העתירה על שני ראשיה: אשר לטענה הראשונה נאמר, כי קביעתו של בית משפט זה, וקביעתו של בית המשפט המחוזי לפניה, עולות בקנה אחד עם העיקרון הבסיסי בדיני הנזיקין לפיו מטרת הפיצויים היא השבת המצב לקדמותו, ובתוך כך יש להימנע מפיצוי-יתר – שכן הן קצבאות המל"ל והן הסכומים שנפסקו כנגד המשיבים באים לכסות את ההוצאות העודפות של ההורים בגין טיפולם בתאומים, ולכן התוצאה המתבקשת היא ניכוין. עוד נטען לעניין זה כי אין בכך מן החדשנות, שכן בית משפט זה וכן בית המשפט המחוזי כבר עשו כן במקרים נוספים אשר נפסקו לאחר הלכת המר , ומכל מקום כאמור מדובר אך ביישומו של עיקרון בסיסי בדיני הנזיקין במקרה קונקרטי אשר אינו מצריך דיון נוסף. אשר לטענה השניה של העותרים נטען, כי מדובר בטענה תיאורטית ולכן אין לדון בה – סכום הפיצויים הממוניים בענייננו גבוה מקצבאות המל"ל שנקבע שיש לקזז, ולכן בין אם ייקבע כי אין לקזז את קצבאות המל"ל מהסכומים הלא ממוניים ובין אם לאו, לא תהא לדבר השלכה על המקרה נשוא ענייננו. ביום 26.4.15 הוגשה תגובת הדסה ובה טענות דומות.

דיון והכרעה

ט.

לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות לה, מצאתי כי אין להיעתר לעתירה. כך, כיון שענייננו למעשה אכן ביישום קונקרטי של עיקרון בסיסי בדיני הנזיקין הנמצא עמנו עידן ועידנים, והוא שאין לפצות את הנפגע מעבר לנזק שנגרם לו; וכידוע, "יישום של הלכה קיימת (ואוסיף: קל וחומר, עיקרון בסיסי בשיטת משפטנו – א"ר) על נסיבותיו של עניין קונקרטי, כמו גם פיתוחה הפסיקתי, אינו מצדיק קיומו של דיון נוסף" (דנ"א 304/14 זוהר נ' לוין , פסקה 12 להחלטת המשנה לנשיא – כתארה אז – נאור (2014); ראו גם ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי 618 (מהדורה שלישית, 2012 ) ). אפרט בקצרה.

י.

טענת העותרים לפיה אין לקזז את קצבאות המל"ל מסכום תביעת הרשלנות מושתתת בעיקרה על לשונו של סעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 (להלן חוק הביטוח הלאומי או החוק ), הקובע כך:

"על אף האמור בפסקאות (1) ו-(2), חייב בית משפט את המדינה, מוסד רפואי, קופת חולים או עובד שלהם לשלם פיצויים לזכאי לגמלה, במסגרת תביעה לפי פקודת הנזיקין, שהגיש אותו זכאי בשל מקרה כאמור בסעיף קטן (א), יופחת סכום הגמלה שחייב המוסד לשלם בשל המקרה האמור מסכום הפיצויים" (הדגשה הוספה – א"ר).

לטענת העותרים, הזכאי לקצבאות הוא הילוד, ואילו התביעה הנזיקית, נוכח הלכת המר , מוגשת על-ידי ההורים; מכאן – לשיטתם – אין התביעה מוגשת על-ידי "אותו זכאי" כדרישת סעיף 328(ג)(3) מעלה, לכן אין מקום להפחית את סכום הגמלאות מסכום הפיצויים, ושגו בית משפט זה ובית המשפט המחוזי לפניו בעשותם כן.

יא.

נידרש כעת לפרשנות הסעיף. כפי שמציין פרופ' ברק, כלל היסוד הראשון בפרשנות החקיקה הוא כי ככלל, יש ליתן לדבר החקיקה משמעות שהלשון יכולה לשאת (א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 84-83 (1993) (להלן פרשנות במשפט )). כלל היסוד השני הוא כי את לשון החוק יש לפרש בהתאם לתכליתו; כך, שכן "דין ללא תכלית הוא דבר הבל" (דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד , פסקה 17 לפסק דינו של הנשיא ברק (2004) (להלן עניין אסד )). מכאן, כי כאשר החוק יכול לשאת מספר משמעויות מבחינה לשונית, יש ליתן לו את המשמעות, מבחינה משפטית, המגשימה את תכליתו (ע"א 481/73 רוזנברג נ' שטבל , פ"ד כט(1) 505, 516 (1974); ע"א 176/84 ברקסון נ' מנהל מס שבח מקרקעין , פ"ד מ(2) 589, 593 (1986); פרשנות במשפט , בעמ' 85). תכלית זו נלמדת מכוונת המחוקק וכן מכוונת "המחוקק הסביר", המשקפת את ערכי שיטת המשפט (עניין אסד , פסקה 17).

לשם כך נדרש השופט הפרשן למקורות פנימיים – סעיף החוק הקונקרטי והחוק בו הוא נמצא, ולמקורות חיצוניים – עקרונות יסוד של השיטה, היסטוריה חקיקתית, הדין הכללי ועוד ( פרשנות במשפט , בעמ' 301-291).

כלל היסוד השלישי הוא כלל שיקול הדעת השיפוטי; הכוונה היא לשיקול הדעת – המוגבל – של השופט בבואו לעמוד על תכלית החקיקה, תוך הותרת תיקון החוק, ככל שנדרש, ככלל, לידי המחוקק (ע"א 150/50 קאופמן נ' מרגינס , פ"ד ו' 1005, 1033 (1952); פרשנות במשפט , בעמ' 93-92)). נוסיף לכך, כי הפרשן השיפוטי ראוי לו שינקוט מבט רחב, המתבונן אל הבעיה מכל צדדיה.

יב.

ולענייננו. סעיף 328(ג), ובתוכו סעיף 328(ג)(3) מושא העתירה, נחקק כחלק מתיקון 102 לחוק הביטוח הלאומי, התשס"ח-2008. בדברי ההסבר לסעיף – במסגרת

הצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2008), התשס"ח-2007 – נאמר כך:

"מוצע להבהיר כי... חישוב פיצויו של נפגע ייעשה תוך הפחתה של סכום הגמלה שחייב המוסד לביטוח לאומי לשלם לנפגע, בדומה למצב הקיים כיום " (הדגשה הוספה – א"ר). ואכן, נדמה כי זו היתה תמונת המצב זמן רב לפני שהדבר קיבל עיגון חקיקתי מפורש:

"ניכוי גמלאות הביטוח הלאומי מפיצויי הנזיקין נתקבל, מתחילת הדברים, ככלל שלא עורער במשך השנים; רוצה לומר שאיש לא העלה על דעתו, אי-פעם שהגימלאות הן בגדר 'הטבה', הניתנת לניזוק, בנוסף לפיצויי הנזק שלהם הוא זכאי" (ד' קציר פיצויים בשל נזקי גוף – כרך ב' 1476 (התשס"ג-2003 ) (להלן קציר ); וראו גם ע"א 61/55 מגן צ'טווד נ' גרוסברג , פ"ד י 190 (1956); ע"א 512/64 עזבון המנוחה רחל בן משה נ' יהושע בן נון , פ"ד יט(1) 388 (1965); י' הלסברג "על ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי מתביעת ניזוק" משפטים על אתר ג 1, 7-4 (תשע"א) (להלן הלסברג )).

מעיקרא עלה הדבר כפרשנות פסיקתית, מובהקת ולא מורכבת, של סעיף 70(א) לחוק הביטוח הלאומי, התשי"ד-1953, אשר קבע כך:

"היה המקרה שחייב את המוסד לתשלום גימלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 – רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 38(ב) לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה."

כך, בעניין בן נון נקבע, כי "יש ללמוד מהוראה זו [סעיף 70(א) – א"ר]... כי סכום הגמלה בא להפחית את סכום הפיצויים המגיע לניזוק" ( שם , בעמ' 391, השופט ויתקון; וראו דברים דומים בעניין צ'טווד , בעמ' 195). בהמשך, תחת חוק הביטוח הלאומי, התשי"ד-1953, נחקק חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, ואת סעיף 70(א) לחוק דאז החליף סעיף 150(א) לחוק החדש, שנוסחו דומה. גם לעניין סעיף 150 (א) נקבעו בפסיקה דברים דומים (וראו למשל ע"א 709/80

יוסף פרלמן

נ' בנימין לוזון , פ''ד לו(4) 273, 278 (1982); ראו גם א' רוזן "זכות המוסד הלאומי לתבוע בנזיקין" הפרקליט כ"ט 591 (תשל"ד-תשל"ה)).

יג.

סעיף 328(ג)(3) נחקק כאמור על מנת לבטא מפורשות בחקיקה ראשית את שנקבע על-ידי בתי המשפט מזה שנים רבות, ולטעמי הוא בחינת מובן מאליו. נקבע, כי רציונל עיקרי בסעיף זה הוא " הרצון למנוע מתן פיצוי כפול לנפגע. על - פי גישה זו, הגימלאות מקטינות את נזקו של הנפגע. בעקבות קבלתן, הפסדו של הנפגע מסתכם בהפרש שבין הגימלאות שלהן הוא זכאי, לבין נזקו. רק על הפרש זה זכאי הניזוק לתבוע... לומר אחרת, פירושו ליתן לניזוק פיצויי כפל, או לפצותו על נזק שלא נגרם לו" ( ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' ד' אלחדד , פ"ד נא(2) 724, 751 (השופט – כתארו אז – אור) (1997) (להלן עניין סהר )) . אם כן, סעיף 328(ג)(3) בא להגשים את עקרון-העל של דיני הנזיקין, קרי, השבת מצבו של נפגע העוולה, במידת האפשר – "אפשר ממוני" כמובן, כי לא אחת את הנעשה בגוף הנפגע, ולעתים אף ברכושו, אין להשיב – למצב בו היה אלמלא נעשתה העוולה (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 574-571 (ג' טדסקי עורך, מהדורה שניה,התשל"ז ); י' גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות, כרך א' 79-78 (תשע"ב-2002) (להלן גלעד )) . עיקרון זה הוא המנחה אותנו בדיני הנזיקין ככלל והוא שמנחה אותנו בפרשנות הסיטואציה שלפנינו. מעקרון-על זה נגזר העיקרון המשני לו – כי ככלל, אין לפצות את הניזוק מעבר לשיעור הנזק שנגרם לו, כשם שכמובן אין לפצותו בפחות הימנו. מתן פיצוי ביתר משמעו למעשה פיצוי עונשי, וזה נפסק במקרים מצומצמים בלבד, שענייננו כאמור אינו אחד מהם, המשקפים חומרה יתרה של מעשי המעוול ואת שאט הנפש של החברה מהם (בג"צ 5239/11 אורי אבנרי נ' הכנסת , פסקה ט"ז (15.4.15); א' רובינשטיין "פיצויים עונשיים – מבט מכס המשפט" ספר אור 97, 103 (עורכים א' ברק, ר' סוקול וע' שחם; תשע"ג-2013) ; גלעד , 44-43 ).

יד.

ניכר, כי בעוד שבתחילת הדרך הרציונל העיקרי שבניכוי קצבאות המל"ל מהתובענה הנזיקית הושתת על אפשרות המל"ל להיפרע מן המזיק – תחילה, כמות שתואר מעלה, בסעיף 70(א) לחוק במקור, לאחר מכן בסעיף 150(א) וכיום במסגרת סעיף 328(א) – כפי שנקבע בעניין צ'טווד

ובעניין בן נון, הנה בהמשך הדגישו בתי המשפט, כי רציונל עיקרי נוסף הוא הגשמת העיקרון של השבת המצב לקדמותו ומניעת כפל פיצוי (עניין סהר, בעמ' 751 ; קציר , בעמ' 1476; הלסברג , בעמ' 5). מכל מקום, ברי כי אין מחלוקת על עצם האפשרות לנכות את קצבאות המל"ל מסכומי התובענה הנזיקית בגין אותו אירוע נזק. בנוסף לכך, כפי שצוין בפסק הדין נשוא העתירה, אף לאחר הלכת המר נפסק בבית משפט זה, כי יש לנכות את קצבאות המל"ל מהסכום שנפסק להורים התובעים בגין הולדה בעוולה (ע"א 2124/12 שירותי בריאות כללית נ' פלוני , פסקה 30 (30.10.14)).

טו.

כאמור, עמדנו על כך שסעיף 328(ג)(3) בא לעגן מפורשות את האפשרות לנכות את קצבאות המל"ל מהסכום הנפסק במסגרת תובענה נזיקית, תוך הגשמת עקרונות היסוד בדיני הנזיקין. בענייננו, נסמכת טענת העותרים על "ההפרדה הלשונית" בין עילת פסק הדין (זכאות ההורים) לבין התייחסותו של סעיף 328(ג)(3) ל"זכאי" שהם התאומים. אכן, על פניו עלול להשתמע איפוא מלשונו של סעיף 328(ג)(א) כי אינו חל על מצבים כדוגמת נשוא ענייננו, בו מושא הקצבאות הוא הילוד – אף שאין חולק כי הסכום משתלם להורים בהיותם האפוטרופסים ומוציאי ההוצאות בפועל – ואילו הניזוקים שהגישו את התביעה הם ההורים. אולם כפי שציין בשעתו השופט – כתארו אז – ברק, "מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" (ע"פ 787/79 חיים מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(4) 421, 427 (1980)). במצב נשוא ענייננו, ניכר כי הן הסכום הממוני שנפסק בתובענה והן קצבאות המל"ל משתלמים להורים בגין אותו אירוע נזיקי ומטרתם זהה – מתן פיצוי לעותרים, בין אם ישירות ובין אם כאפוטרופוסים, בגין ההוצאות הנוספות בהן עליהם לשאת למרבה הצער נוכח לידתם בעוולה של התאומים – הוצאות סיעוד, כיסאות גלגלים, הוצאות רפואיות שונות ועוד. ובענייננו, ברי כאמור כי תכליתו הבסיסית של דבר החקיקה במקרה בו עסקינן היתה ועודנה מניעת פיצוי ביתר ותשלום כפול בגין נזק זהה. הפרשנות שמבקשים העותרים ליצוק לסעיף 328(ג)(3) אינה עולה בקנה אחד עם תכלית זו, ולכן בצדק לטעמי לא קיבל בית המשפט פרשנות זו. בנסיבות המצערות אין עסקינן איפוא בדרך כלשהי ב"דלתה", פער של הפרדה בתוך מכלול הנזקים והפיצויים.

טז.

למעלה מכך, ניתן להגיע לתוצאה דומה אף מבלי להיזקק לסעיף 328(ג)(3), אשר כאמור לא בא לגרוע מן המצב המשפטי שנתקיים טרם נחקק, אלא לאששו בחוק החרות: משעמדנו על כך שמטרת הפיצוי הנזיקי במקרים כגון דא – ובכלל – להעמיד את הניזוק במצב בו היה אלמלא נגרם הנזק, די בכך לקבוע כי אין לשלם להורים כפליים בגין אותם נזקים; במלים אחרות, ובהמשך לדבריו של השופט אור בעניין סהר שהובאו מעלה, משקבע בית משפט כי הנזק הממוני שנגרם להורים בשל הולדה בעוולה עומד על סך פלוני, ואילו המל"ל משלם להורים סכום פלמוני בגין אותו נזק , הנזק שנגרם בפועל להורים על-ידי המעוולים הוא נזק של פלוני בניכוי פלמוני, ולכן על המעוולים לפצותם אך בגין נזק זה; זאת אף מבלי להידרש, כאמור, לסעיף 328(ג)(3).

יז.

אשר לטענתם הנוספת של העותרים, לפיה אין לקזז את קצבאות המל"ל מן הסכום שנפסק להורים בגין נזקיהם הלא ממוניים: אף שמדובר בטענה כבדת משקל, כפי שציינו המשיבים אינה רלבנטית להליך נשוא ענייננו; כך, כיון שהסכום הממוני שנפסק גבוה מסכומן של קצבאות המל"ל, ולכן הניכוי נעשה בפועל מתוך הסכום הממוני. למעשה, קריאה זהירה של פסק הדין נשוא העתירה מצביעה על כך שזו הייתה הכוונה בו; כך נקבע לעניין זה (פסקה 68): "ככל שקיימים מקורות מימון חלופיים לטיפול בתאומים (גמלאות המל"ל) הרי ש ההוצאות העודפות

המוטלות על ההורים קטנות, ועל כן קטן גם הפיצוי שנפסק להם" (הדגשה הוספה – א"ר). פסק דין המר הבחין כאמור בין ההוצאות העודפות המוטלות על ההורים כתוצאה מההולדה בעוולה, והבאות בגדר הנזק הממוני, לבין זכותם לפיצויים בגין הנזק הבלתי ממוני בדמות כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה. מכאן, קביעתו של בית המשפט בענייננו היא לכאורה, כי ניתן לנכות את גמלאות המל"ל מתוך הפיצוי בעבור הנזק הממוני שנפסק לטובת ההורים, מבלי התייחסות לשאלת הניכוי מהנזק הבלתי-ממוני. ברי, כי אין שאלה זו מצריכה איפוא דיון נוסף בשלב זה, ותוכרע בשעתה הנכונה. אעיר, כי כשלעצמי ספק בעיני אם ניתן לנכות את קצבאות הביטוח הלאומי מן התשלומים הבלתי ממוניים, באשר תכלית הקצבאות אשר נועדו לכסות את הוצאות המחיה והגידול של הילוד, שונה מתכלית התשלומים הבלתי ממוניים, שנועדו לפצות את ההורים על הנזק הנפשי שנגרם להם ועל הפגיעה באוטונומיה שלהם עצמם (וראו למשל ת"א (חיפה) 207/07 ח.ע. נ' משרד הבריאות , פסקה 78 (30.4.14)). ואולם, כאמור, אין הדבר נדרש הכרעה לעת זו ואין עתירה זו המסגרת ההולמת לדון בכך.

יח.

אין בידי כאמור להיעתר לדיון הנוסף. בנסיבות האנושיות מכמירות הלב אין צו להוצאות.