דנ"א 1936/08 עיריית פתח תקווה נ. אורה נקר

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 13.2.08 בע"א 3862/04. פסק הדין נשוא העתירה שלפניי ניתן מפי השופט ד' חשין ובהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת מ' נאור , ובגדרו נדחה ערעורה של העותרת (להלן: העירייה ) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת א' חיות ), שקבע כי העירייה הפרה את חובת הזהירות החלה עליה, בהציגה מצג שווא רשלני בדף מידע שעליו הסתמכו המשיבים לצורך רכישת חלקת מקרקעין בפתח-תקווה.

1.

חלקת המקרקעין האמורה, ששטחה הוא כחצי דונם, נרכשה על ידי המשיבים בשנת 1996 בסכום בשקלים השווה ל-250,000 דולר. כן נשאו המשיבים בתשלום היטל השבחה בסך בשקלים השווה ל-50,000 דולר. על-פי דף המידע, שנמסר על ידי העירייה לעורך הדין שייצג את שני הצדדים לעסקת המקרקעין (להלן: דף המידע ), חלו על החלקה באותה עת שתי תכניות מתאר, שלפיהן החלקה נמצאת באזור מגורים א', שבו ניתן לבנות בצפיפות של 4 יחידות דיור לדונם נטו בשתי קומות ובאחוז בניה מסוים. כן צוין בדף המידע, כי קיימת חבות בתשלום היטל השבחה. משביקשו המשיבים לממש את זכויות הבנייה במקרקעין שרכשו ולהקים בחלקה שני קוטג'ים התברר להם ממגעים שקיימו עם העירייה, כי בהעדר פיתוח ותשתיות באזור בו מצויה החלקה אין אפשרות לקבל היתר בניה בחלקה שרכשו בעתיד הנראה לעין.

2.

בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיבים כי העירייה התרשלה, בכך שלא מסרה להם את המידע אודות קיום המגבלה להוצאת היתרי בנייה באזור בו נמצאת חלקת המקרקעין שרכשו, וכי התקיים קשר סיבתי בין רשלנות העירייה בהצגת מצג השווא לבין הנזק שנגרם למשיבים. לפיכך, חייב בית המשפט המחוזי את העירייה לפצות את המשיבים בגין ההפרש בין המחיר אותו שילמו למוכר עבור החלקה לבין שוויה הריאלי של החלקה באותה עת. פסק הדין שניתן בערעור המשיבים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא נשוא העתירה לדיון נוסף שבפניי.

3.

השאלה המרכזית שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה הינה האם בנסיבות המקרה דנן ובהתאם להוראות סעיף 119א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), שעניינו הוא בחובת מסירת המידע על ידי הוועדה המקומית (חובה שהוסבה במקרה דנן לעירייה), התרשלה העירייה בכך שלא ציינה במסגרת דף המידע שהוציאה את קיומו של איסור על הוצאת היתרי בנייה באזור בו נמצאת חלקת המקרקעין שרכשו המשיבים. סעיף 119א הנ"ל קובע בזו הלשון:

" חובת מסירת מידע

119א. ועדה מקומית תמסור, בכתב, לכל מעונין בקרקע, לפי בקשתו, תוך שלושים ימים, מידע בדבר התכניות הנוגעות לקרקע, בין שהן תקפות, מופקדות או שפורסמה הודעה על הכנתן לפי סעיף 77 וכן תנאים לפי סעיף 78 החלים על הקרקע, אם נקבעו תנאים כאמור; הועדה תמסור גם מידע בדבר חבות בתשלום היטל השבחה ."

טענתה של העירייה בערעור לבית משפט זה הייתה כי בהתאם ללשונו של סעיף 119א לחוק התכנון והבניה היא לא הייתה חייבת למסור מידע, שאינו עולה מהתכניות הסטטוטוריות הנוגעות לקרקע. טענה זו נדחתה בפסק דינו של השופט חשין . השופט חשין קבע בפסק דינו כי פרשנות תכליתית של סעיף 119א הנ"ל מביאה למסקנה כי על הרשות המקומית מוטלת חובה למסור מידע המצוי בידיה, שעשוי להשליך באופן משמעותי על החלטותיו של מבקש המידע בנוגע לחלקת המקרקעין שהוא מתעניין בה, ובכלל זה גם מידע שאינו עולה מהתכניות הסטטוטוריות הנוגעות לחלקה. בהקשר זה קבע השופט חשין כי מסירת מידע חלקי, כאשר חלקיות המידע יוצרת רושם מוטעה, מהווה התרשלות.

4.

בנסיבות המקרה דנן, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין המידע שייחשב כ"מידע מהותי", קבע השופט חשין כי מידע בדבר קיומה של מגבלה כללית להוצאת היתרי בניה באזור שבו מצויה החלקה בשל העדר פיתוח, הינו בגדר "מידע מהותי". עוד הוסיף השופט חשין כי המידע שנמסר למשיבים בדבר אפשריות הבנייה בחלקה שרכשו הייה מידע מטעה, וכי בהצגתו של מידע זה הפרה העירייה את חובת הזהירות של כלפי המשיבים. בנוסף דחה השופט חשין את טענות העירייה כי היא נהגה בסבירות בנוגע למידע שנמסר על ידה, שכן כך נוהגות כל הרשויות המקומיות. כן דחה השופט חשין את טענות העירייה בדבר האשם התורם שיש לייחס משיבים ובדבר שיעור הנזק הכספי שנגרם להם. עוד יצוין, כי השופט חשין מצא שיש לדחות ערעור שכנגד שהוגש מטעם המשיבים בנוגע לתשלומי המיסים וההוצאות ששילמו לרכישת הקרקע. יתר שופטי המותב הצטרפו, כאמור, לתוצאה אליה הגיע השופט חשין , ומכאן העתירה לדיון נוסף שבפניי.

5.

לטענת העירייה, נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה תקדימית באשר למידע אותו נדרשת רשות מקומית למסור במסגרת דף המידע, שניתן בהתאם לסעיף 119א לחוק התכנון והבניה (ולתקנה 2 לתקנות התכנון והבניה (מסירת מידע), התשמ"ט-1989). העותרת טוענת כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה המידע אותו נדרשת העירייה למסור, אינו מוגבל רק למידע העולה מהתכניות הסטטוטוריות החלות על הקרקע, הינה הלכה חשובה וקשה, שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 119א לחוק התכנון והבניה. לטענת העירייה הפרשנות המרחיבה שניתנה לסעיף 119א בפסק הדין נשוא העתירה מעמידה את הרשויות המקומיות ברחבי הארץ בפני חוסר ודאות מובהק באשר למידע שעליהן לכלול בדפי המידע ועלולה, כך נטען, להביא לחשיפתן לתביעות עתק בגין דפי המידע שניתנו על ידן בעבר. בהקשר זה מוסיפה העירייה וטוענת, כי ההלכה שנקבעה הינה קשה ביותר ליישום שכן בחוק אין כל קביעה נורמטיבית בדבר מהות המידע אשר בכוחו להשליך באופן משמעותי על החלטותיו של מבקש המידע. כן טוענת העירייה כי נוכח חדשנות ההלכה שנפסקה בנוגע לפרשנות סעיף 119א לחוק התכנון והבניה, לא היה מקום להחיל את החובה למסור מידע חוץ-סטטוטורי באופן רטרוספקטיבי. בנוסף מעלה העירייה טענות שונות בנוגע לקיומו של אשם תורם מצידם של המשיבים ולשיעור הפיצויים שנפסקו לטובתם.

6.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אכן, בפסק הדין נשוא העתירה דן בית משפט זה לראשונה בפרשנותו של סעיף 119א לחוק התכנון והבניה ובהיקף המידע אותו נדרשת הוועדה המקומית (ובמקרה דנן העירייה) למסור בהתאם להוראותיו. שאלה זו היא אמנם שאלה בעלת חשיבות ואף עשויות להיות לה השלכות ציבוריות וכספיות בלתי-מבוטלות. אולם, אין די בכך שבפסק דין זה או אחר של בית משפט זה נפסקה הלכה חשובה ובעלת השלכות משמעותיות כדי להצדיק את קיומו של דיון נוסף בפסק הדין. על מנת שיתקיים ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, על החידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שנפסקה להיות מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש (ראו: דנ"א 6955/06 מזור – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין – אזור רחובות (לא פורסם, 18.3.07); דנ"א 9425/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' פמיני (לא פורסם, 6.9.07)). תנאי זה אינו מתקיים בפרשה שלפנינו. ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה עולה בקנה אחד הן עם הגישה הפרשנית לדברי חקיקה הנהוגה במשפטנו והן עם הפסיקה בדבר חובת הזהירות המוטלת על הרשות המקומית בכל הנוגע למידע התכנוני הנמסר על ידה (ראו: ע"א 209/85 עיריית קרית-אתא נ' אילנקו בע"מ , פ"ד מב(1) 190, 204 (1988); ע"א 80/87 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון-לציון , פ"ד מה(4) 604, 613-611 (1991)). אף טענות העירייה בדבר תחולתה הרטרוספקטיבית של ההלכה שנפסקה אינן מצדיקות, במקרה שלפנינו, עריכת דיון נוסף בפסק הדין. יתר טענותיה של העירייה הן טענות ערעוריות מובהקות, שאין להידרש אליהן בגדרה של עתירה לדיון נוסף. מן המקובץ עולה, כי אין מתקיימים במקרה דנן התנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית.