דנ"פ 8930/09 מוחמד ג'בארין נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 5691/09 ג'בארין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.10.2009) שניתן על-ידי השופט א' א' לוי ובהסכמת השופטים א' גרוניס ו- ע' ארבל (להלן: פסק הדין ) .

1.

כפי העולה מפסק הדין, ביום 28.8.2008 שהה העותר - תושב הרשות הפלסטינית - בישראל שלא כדין. במועד זה נהג העותר בלא רישיון ברכב שלוחיות זיהויו שונו ואשר הורד מהכביש. העותר התבקש לעצור את רכבו על-ידי שוטרים שהבחינו בו, אך הוא לא עשה כן והחל נמלט בנסיעה מהירה בשטח פתוח. תוך כדי נסיעתו, סיכן העותר עוברי אורח שנקלעו לדרכו. למרדף אחר העותר הצטרפה ניידת נוספת, ותוך ניסיון של העותר לעלות לכביש בו נסעה הניידת, הוא פגע בה וגרם לה נזק. בית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע את העותר במספר עבירות בהתאם לכתב האישום - חלקן על-פי הודאתו - ובנוסף הרשיעו בעבירות נוספות שלא נכללו בכתב האישום: מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין ), ועבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. בגין כל אלה, נדון המערער ל-24 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי, פסילה מלקבל או להחזיק ברשיון נהיגה במשך 3 שנים, קנס בסך 3,000 ₪ וחילוט הרכב בו נהג.

במסגרת הערעור נשוא פסק הדין השיג העותר על ההרשעה, בשני היבטים עיקריים. ראשית, נטען על-ידו כי לא הוכח שנהג ברכב "בדרך ציבורית", כנדרש בהתאם להוראות סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין. שנית, כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני עבירה זאת. בנוסף השיג העותר על חומרת העונש. בית משפט זה דחה את ערעורו של העותר, על חלקיו.

2.

לענייננו רלוונטית אך קביעה אחת שעלתה מפסק הדין הנוגעת לפרשנות שהעניק בית המשפט לסעיף 338(א)(1), ואשר עליה נסובה בקשת העותר לקיום דיון נוסף.

החלקים הרלוונטיים לסעיף 338(א) קובעים כדלקמן:

"מעשי פזיזות ורשלנות

338(א) העושה אחת מאלה בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה, דינו - מאסר שלוש שנים:

נוהג רכב או רוכב בדרך ציבורית

..."

כאמור, טענת העותר בערעורו הייתה כי בנסיבות עניינו לא הוכח כי נהג ברכב "בדרך ציבורית", ומכאן שלא ניתן היה להרשיעו בעבירה זאת. בית משפט זה קבע כי סעיף 338(א)(1) עוסק בשני מצבי התנהגות - "הנוהג ברכב" או "רוכב בדרך ציבורית" כך שהוכחת היסוד של "דרך ציבורית" אינה נדרשת לצורך הוכחת מצב ההתנהגות הראשון - הרלוונטי לעותר - שעניינו "נוהג ברכב". אשר על כן, קבע בית המשפט בפסק דינו כי משהוכח שהעותר "נהג ברכב" ושהתנהגותו הייתה "בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו חבלה", ניתן להרשיעו בעבירה לפי סעיף זה.

3.

לשיטת העותר, קביעתו זו של בית המשפט מהווה הלכה חדשה וקשה, המנוגדת למצב המשפטי הנוהג קודם מתן פסק הדין בעניין פרשנות הוראת סעיף 338(א)(1), ואשר לפיה הוכחת הרכיב של "דרך ציבורית" נדרשת לשני מצבי ההתנהגות הכלולים בסעיף. לפיכך, לטענת העותר, ראוי לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט. בכל הנוגע להיותה של ההלכה החדשה מנוגדת לדין הקיים, מבהיר העותר כי אמנם לא נמצא פסק דין הקובע - כהלכה - כי המונח "דרך ציבורית" מתייחס לשני מצבי ההתנהגות שבסעיף 338(א)(1), אך לשיטתו במהלך השנים נהגו בתי המשפט בישראל בפועל בהתאם לפרשנות זו. כתימוכין לעמדה זו מביא העותר את פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 10988/05 טורשן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.3.2006), בו נדרש בית המשפט לשאלת התקיימות רכיב הדרך הציבורית גם בעניינו של הנוהג ברכב, וכן פסקי דין נוספים בהם כונתה העבירה שבסעיף "נהיגת רכב בדרך ציבורית". בכל הנוגע לקשיות ההלכה נטען על-ידי העותר כי ההלכה החדשה עומדת בניגוד לכלל הפרשנות הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין, לפיו "אם ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת אחריות פלילית לפי אותו דין".

בהקשר זה מציין העותר כי בנסיבות העניין עסקינן בשתי פרשנויות אפשריות של סעיף 338(א)(1) - הן בהתאם ללשון הסעיף והן בהתאם לתכליתו - ולפיכך היה על בית המשפט לאמץ את הפרשנות המוצעת על-ידי העותר, היא הפרשנות המקלה בנסיבות עניינו.

כך, ציין העותר, ובכל הנוגע לפרשנות הלשונית, כי לשון סעיף החוק מאפשרת לאמץ הן את פרשנותו שלו והן את זו שאומצה על-ידי בית המשפט בפסק דינו. בכל הנוגע לפרשנות התכליתית נטען כי הפרשנות המוצעת על-ידי העותר מגשימה באופן סביר יותר את תכלית החקיקה - הן משיקולי הרמוניה חקיקתית והן לאור עקרונות יסוד של המשפט הפלילי. בהקשר זה ציין העותר כי לשיטתו הפרשנות שאומצה על-ידי בית המשפט פוגעת בהרמוניה החקיקתית, הן במישור האנכי - מול סעיפי ענישה אחרים האוסרים התנהגות דומה, והן במישור האופקי - מול סעיפים עונשיים אחרים המנוסחים תחבירית באופן דומה. במישור האנכי נטען כי פסק דינו של בית המשפט עלול להוביל למצב בו אדם יורשע בהתאם לעבירה שבסעיף 338(א)(1), שהינה עבירה חמורה יחסית, אך לא יורשע בעבירה הקלה יותר הקבועה בסעיף 62(2) לפקודת התעבורה. במישור האופקי נטען כי פסק הדין יוביל לפרשנות דומה של מכלול ההסדרים בחוק העונשין המנוסחים תחבירית באופן דומה, פרשנות שלשיטת העותר עלולה להוביל לתוצאות אבסורדיות בעניינם של הסדרים אלו. מעבר לכך, ובכל הנוגע לעקרונות היסוד של המשפט הפלילי נטען על-ידי העותר כי סעיף 338 הינו סעיף חריג בנוף דיני העונשין בהטילו אחריות פלילית בשל העמדה בסיכון בלבד, ולפיכך יש לפרשו בצמצום.

נוכח כל זאת, נטען על-ידי העותר כי הפרשנות המוצעת על-ידו אפשרית לשונית ומגשימה באופן סביר את תכלית החקיקה ולפיכך, ובהתאם לכלל הפרשנות שבסעיף 34כא, יש לאמץ פרשנות זו. העותר לא התכחש לכך כי יכול וגם פרשנותו של בית המשפט בפסק הדין מגשימה את תכלית סעיף 338(א)(1), שכן מסייעת בשמירה על הערך המוגן שביסוד הסעיף - הגנה על הציבור מפני סכנה לחייו או שלמות גופו. עם זאת, סבר הוא כי אימוצה עלול להביא לתוצאות קשות לפיהן תמיד תועדף הפרשנות המחמירה יותר עם הנאשם. מעבר לכך, נטען על-ידי העותר כי לא התקיים בנסיבות עניינו דיון מקיף ומפורט בסוגיה, ומכאן כי ראוי לקיימו במסגרת דיון נוסף. לאחר שהוגשה תגובת המדינה, ולבקשתו, הגיש העותר הודעה מבהירה בעניין טיעונו וציין כי לשיטתו הפרשנות אותה יש לאמץ אינה תלויה בשאלת היקף הפריסה של הערך המוגן בסעיף 338. שאלה זו, לטענת העותר, היא אמנם בעלת חשיבות בהלך הטיעון, אך הכרעה בה אינה מתחייבת לצורך קבלת הפרשנות המוצעת על-ידו.

4.

המדינה סבורה כי אין מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין, שכן קביעותיו אינן עומדות בדרישות סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. אמנם, המדינה מסכימה כי בפסק הדין נדרש בית המשפט לראשונה לשאלת פרשנותו של סעיף 338(א)(1) לעניין דרישת הוכחת היסוד של "דרך ציבורית" בנסיבות של נהיגה ברכב. ברם, לשיטתה קביעה זו אינה חריגה ויוצאת דופן בחשיבותה עד כדי שמוצדק לקיים בעניינה את ההליך החריג והמיוחד של דיון נוסף. זאת, כיוון שלשיטת המדינה מרבית אירועי הנהיגה המסכנת חיי אדם יתרחשו ממילא על גבי כביש או דרך ציבורית אחרת, ולפיכך היקף תחולתן של קביעות פסק הדין - והשפעתן על שאלת האחריות הפלילית של הנוהג - הינו מצומצם ומוגבל למקרים חריגים בלבד. המדינה התייחסה אף בקצרה לטענות נוספות שהעלה העותר. כך, ביקשה המדינה להדגיש כי לשיטתה עמדת העותר ביחס לתכלית דבר החקיקה מציגה תפישה צרה של תכלית סעיף 338, ולפיכך אין ממש בטענת העותר לפיה פסק הדין חוטא לכלל הפרשנות שבסעיף 34כא. לשיטת המדינה,

דווקא הפרשנות שניתנה בפסק הדין מגשימה בצורה מיטבית את תכלית העבירה במובנה הרחב, ומכאן שאימוצה מתיישב עם העקרונות שנקבעו בפסיקתו של בית המשפט בדנ"פ 1558/08 מדינת ישראל נ' אסד , פ"ד נח(5) 547, 565 (2003) לעניין הפעלת כלל הפרשנות שבסעיף 34כא. המדינה הוסיפה וציינה בהקשר זה כי תכלית סעיף 338 הינה להגן על הציבור מפני סכנה לפגיעה בגוף או בנפש במצבים שונים בהם זו עלולה להתעורר - כפי שמפורטים בסעיף - כך שלא ניתן להניח כי המחוקק ביקש להתיר סכנה כאמור באזורים מסוימים. מעבר לכך, ציינה המדינה כי חששו של העותר מן הפרשנות הגורפת שתוענק לסעיפים בחוק העונשין הבנויים תחבירית באופן דומה לסעיף 338(א)(1) אינו מבוסס, שכן מלאכת הפרשנות אינה מהלך טכני והיא נסמכת לצד בחינת הלשון אף על בחינת תכליתו של דבר החקיקה נשוא הפרשנות, כך שמבנה לשוני דומה לא יוביל בהכרח לפרשנות זהה. המדינה התייחסה אף בקצרה ליתר טענות העותר וציינה כי אף בהן אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה לקיום דיון נוסף להדחות. גם אם אהיה מוכנה להניח כי בפסק דינו של בית המשפט נקבעה הלכה חדשה בעניין פרשנות סעיף 338א)(1) לחוק העונשין, אין בכך כדי להצדיק מתן הוראה לקיים את ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. כבר נקבע פעמים רבות בעבר כי "על מנת שיתקיים ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון על החידוש, החשיבות או הקשיות בהלכה שנפסקה להיות מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש" ( ראו דנ"א 1936/08 עיריית פתח תקווה נ' אורה נקר (טרם פורסם, 18.5.2008) (ההדגשה הוספה - ד.ב.) ; דנ"פ 4867/03 מדינת ישראל נ' מועצה אזורית לב השרון (טרם פורסם, 31.5.2004)). תנאים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין שלפנינו. ראשית, נראה כי יש ממש בטענת המדינה לפיה השלכותיהן בפועל של קביעות פסק הדין תהינה מצומצמות ביותר ותוגבלנה למקרים נדירים.

מסקנה זו נלמדת אף מעיון בהגדרתה הרחבה של "דרך ציבורית" בסעיף 34כד לחוק העונשין הקובעת כי "דרך ציבורית" הינה: "כביש, שוק, ככר, רחוב, גשר, וכל דרך שעוברים בה הרבים כדין". הגדרה רחבה זו מלמדת על היקף המקרים המצומצם בהם נהיגה ברכב באזור מסוים לא תחשב כנהיגה בדרך ציבורית, ולפיכך מצביעה אף היא על השלכותיו המעשיות המוגבלות של פסק הדין, ובהתאם על העדר ההצדקה בעריכת דיון נוסף בקביעותיו. מעבר לכך, אף לא מצאתי ממש בטענות העותר באשר להשלכות הרוחב הטמונות לשיטתו בפסק הדין, בעיקר בכל הנוגע לפרשנות העתידית של סעיפי חוק נוספים בחוק העונשין המאופיינים במבנה תחבירי דומה. פסק דינו של בית המשפט עוסק אך ורק בפרשנות הוראות סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, ולא ניתן ללמוד ממנו את שאין בו - בוודאי לא קביעה גורפת באשר לפרשנות מכלול סעיפי חוק העונשין. מסקנה זו מתחייבת ממילא מטיבה של מלאכת הפרשנות, שאינה מסתפקת בבחינה דווקנית-צרה של לשון ומבנה דבר החקיקה נשוא הפרשנות, כי אם בוחנת בראייה רחבה את תכליתו הקונקרטית בשים לב למכלול שיקולים מגוון. לפיכך, ברי שמבנה לשוני דומה של דבר חקיקה אינו מחייב כל עיקר פרשנות זהה, ומכאן שאף בטענה זו אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין.

6.

אשר על כן, ומבלי להידרש לגוף טענות העותר ביחס לפרשנות סעיף 338(א)(1) כפי שאומצה בפסק הדין, לא מצאתי כי הקביעות העולות ממנו מצדיקות קיום דיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון, ולפיכך דין העתירה להדחות.