ע"פ 5691/09 מוחמד גבארין נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי המערער, תושב הרשות הפלסטינית, שהה בישראל בתאריך 28.8.08 שלא כדין. באותו מועד הוא נמצא נוהג ללא רישיון ברכב שלחויות הזיהוי שלו שונו, ושהורד מהכביש לצורך פירוק. שוטרים שהבחינו במערער הורו לו לעצור, אולם הוא נמלט בנסיעה מהירה תוך שהוא מסכן אנשים תמימים שלרוע מזלם נקלעו לדרכו. וכך לדוגמה הוא שעט לעבר עדר כבשים, כמעט פגע בבעלי החיים וברועה, ילד צעיר שניצל כאשר הספיק לקפוץ הצידה. בהמשך, הצטרפה למרדף ניידת נוספת, ותוך ניסיון של המערער לעלות לכביש 25 בו נסעה הניידת, הוא פגע בה וגרם לה נזק. במהלך משפטו הודה המערער בשהייה בישראל שלא כדין, נהיגה ללא רישיון, נהיגה ללא רישיון רכב וביטוח תקפים, וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. מאידך, הוא כפר בעובדות שייחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והסתייעות ברכב לביצוע פשע.

2.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, חבלה במזיד, נהיגה ללא רישיון נהיגה, ללא רישיון רכב וללא ביטוח תקף, הסתייעות ברכב לביצוע לפשע ונהיגה בקלות ראש וברשלנות. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, אולם בהסתמכו על סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1982, הרשיעו בעבירות נוספות על אלו שנטענו בכתב-האישום – מעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, ועבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה. על כל אלה נדון המערער ל-24 חודשי מאסר, 8 חודשים מאסר על-תנאי, פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 3 שנים, קנס בסך 3000 ש"ח וחולט הרכב בו נהג.

המערער משיג בפנינו נגד ההרשעה, וטענתו ממוקדת בשניים: ראשית, לא הוכח אחד מרכיביו של סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, היינו, שהוא נהג ברכב ב" דרך ציבורית "; שנית, לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה החלופית. המערער מוסיף ומשיג על חומרת העונש.

3.

המרדף אחר המערער התנהל בשטח פתוח, וטענת ההגנה היתה כי שטח זה אינו עונה על ההגדרה של "דרך ציבורית" שבסעיף 34 כ"ד לחוק העונשין, היינו "כביש, שוק, ככר, רחוב, גשר וכל דרך שבה עוברים הרבים כדין". המערער הוסיף וטען, כי אף שבאותו שטח קיים שביל, הוא כלל לא עלה עליו. חרף זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי הוכח בפניו שהמרדף התרחש ב"דרך ציבורית", ובלשונו (בעמ' 84): "על פי הראיות שנשמעו בתיק זה, המרדף היה בשטח פתוח והציבור נוהג לעבור בו בדרכו מתל-שבע לשגב שלום או בדרכו לכביש 25. יתרה מכך, במקום שבילים רבים עליהם נוסעים גם כלי רכב וחלק מהמרדף אף התנהל על שביל כאמור".

השופט המלומד של בית משפט קמא היה ער לדרישתו האחרת של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, היינו: "ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן", אולם לעניין זה לא הקדיש דיון של ממש, והסתפק באומרו: "היתה לנאשם הזדמנות להתגונן" (ראו עמ' 83).

4.

אינני סבור כי יש בידנו להיעתר לערעור. סעיף 338(א) עוסק במי שבדרך נמהרת או רשלנית מסכן חיי אדם או שעלול לגרום חבלה. סעיף 338(א)(1) עוסק בשני מצבים של התנהגות מסוג זה, היינו, שהנאשם "נוהג ברכב" או "רוכב בדרך ציבורית". מכך עולה, כי הוכחת היסוד "דרך ציבורית" דרושה לחלופה השנייה בלבד של סעיף 338(א)(1), אולם לא לחלופה הראשונה שלו. ובמילים אחרות, די לה לתביעה להוכיח כי הנאשם "נהג ברכב", ושהתנהגותו היתה "בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה לסכן חיי אדם או כדי לגרום לו חבלה", כדי להביא להרשעתו בעבירה לפי סעיף זה. רכיבים אלה הוכחו במהלך משפטו של המערער – רכיב "הנהיגה" על פי הודאת המערער עצמו, והסכנה שיצר - על פי ממצאיה של הערכאה הראשונה. השאלה הנוספת היא, כמובן, אם למערער ניתנה אפשרות סבירה להתגונן מפני עבירה זו, וגם על כך התשובה היא חיובית.

עיון בסעיף 6 של עובדות כתב האישום מלמד כי המערער היה מודע לכך שהתביעה מייחסת לו נהיגה בלתי זהירה ורשלנית שכרוך בה סיכון של פגיעה, ובלשון המקור: "בשטח היו באותה [עת] עדר כבשים וילדים שרעו את העדר. הנאשם במהלך מנוסתו כמעט והתנגש בכבשים מן העדר, ולאחר מכן ביצע פנייה חדה שמאלה בכוונה להימלט מהשוטרים למקום בו עמד באותה עת ילד שרעה את העדר. דריסת הילד על ידי הנאשם נמנעה אך ורק בזכות קפיצת הילד הצידה". העולה מהאמור הוא, כי בהרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין, לא נפלו פגם או שגגה. כך היא השקפתי גם באשר להרשעתו בעבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, אף שהייתי סבור כי ניתן היה להימנע ממנה שהרי מרבית רכיביה כלולים בעבירה לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין.

5.

נותר איפוא הערעור נגד העונש, וגם בו לא מצאתי ממש. המערער חטא בשורה ארוכה של עבירות, שעלולות היו להסתיים בתוצאה קשה. נוכח רמת הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה, העונש שהושת על המערער הנו מתון, ולפיכך הייתי דוחה את הערעור על שני חלקיו.

ש ו פ ט

השופט א' גרוניס :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.