דנ"א 1995/11 שמא אסמאעיל עומרי ( אלנג'אר ) נ. רשות הפיתוח מנהל מקרקעי ישר

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' גרוניס, ע' ארבל ו י' דנציגר ) בע"א 2561/09 שמא אסמאעיל עומרי ואח' נ' רשות הפיתוח מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 24.2.2011) (להלן: פסק הדין ).

1.

פסק-הדין נושא העתירה הינו נדבך נוסף במסגרת הליכים קודמים שעניינם בתביעת העותרים לקבלת סעד הצהרתי, לפיו הם הבעלים של חלקת מקרקעין בשכונת מוסררה בירושלים וכי המקרקעין המדוברים אינם נכס נפקד כהגדרתו בחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים ). יש לציין כי תביעתו הראשונה של המנוח, שבנעליו נכנסו העותרים, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 1996, אלא שזו נדחתה. בעקבות דחיית התובענה הגישו העותרים ערעור לבית משפט זה, ובסופו של יום הוחזר עניינם לבירור נוסף בפני בית המשפט המחוזי, תוך מיקוד הבירור במספר שאלות מוגדרות. העתירה שלפניי עוסקת אך ב"גלגולם השני" של הליכים אלו ואל הצגתם אפנה כעת.

2.

ביום 29.1.2009 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' כרמל ) את תביעת העותרים, לאחר שזו הוחזרה אליו. בפסק-דינו קבע בית המשפט כי העותרים לא הוכיחו באופן פוזיטיבי את מיקומם המדויק של המקרקעין וכי לא עלה בידם להוכיח במידת הוודאות הנדרשת כי הם מצויים בתחום שהיה בשטח ההפקר בין השנים 1967-1948. כאן המקום לציין כי אין מחלוקת על היות המנוח הבעלים במקרקעין החל משנת 1933 ואף אין חולק כי מאז קום המדינה ועד שנת 1967 התגורר המנוח בממלכת ירדן. המחלוקת נסובה, אפוא, על מיקומם המדויק של המקרקעין – האם אלו נמצאו בשטח ההפקר שבין קווי שביתת האש שבין ישראל לירדן, כטענת העותרים, או שמא מיקומם הוא בשטח מדינת ישראל, כך שחוק נכסי נפקדים חל בעניינם כטענת המדינה. בית המשפט המחוזי בירושלים ביסס את קביעתו העובדתית לאחר בחינת הערכת חוות דעתו של מר קראוס, המודד מטעם העותרים, ובחינת חוות הדעת שהוגשה מטעם המדינה. בסופה של הערכת חוות הדעת מצא בית המשפט המחוזי כי מסקנותיו של מר קראוס באשר למיקום המקרקעין בתחום שטח ההפקר אינן מבוססות דיין וכי חוות דעתה של המדינה בעניין זה עדיפה בעיניו. בית המשפט המחוזי אף קיבל את הטענה כי הוכחה שליטתה האפקטיבית של המדינה במקרקעין וכי אין מניעה להסתמך על תעודת שר החוץ בעניין הנדון, חרף טענת העותרים בדבר סתירה לכאורית בין האמור בה לבין האמור בתעודות שר חוץ שהוגשו בהליכים אחרים (דוגמת ה"פ 2625/86

ג'בשה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם, 6.5.1991)).

3.

בערעורם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חזרו העותרים על עיקרי טענותיהם, תוך שהם מקדישים תשומת לב מיוחדת לשאלת מיקום המקרקעין ודרך הוכחתה. כן נטען באשר למעמדה של תעודת שר החוץ נוכח הסתירות שנמצאו, לשיטתם, בינה לבין תעודות אחרות שהוצאו בהליכים קודמים הנוגעים לשטחים הסמוכים למקרקעין המדוברים. העותרים סבורים כי נוכח הסתירות עליהן עמדו בין התעודות השונות, מתערערת הקונקלוסיביות של תעודת שר החוץ באשר למיקום המקרקעין שבעניינם, ומשכך הספק באשר לאפשרות הפעלת חוק נכסי נפקדים צריך לפעול לטובתם.

4.

ביום 24.2.2011 דחה בית משפט זה את ערעור העותרים (השופטים: א' גרוניס , ע' ארבל

ו י' דנציגר ). השופטת ארבל אשר כתבה את חוות הדעת העיקרית, אל תוצאותיה הצטרפו שאר שופטי ההרכב, לא מצאה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, כמו גם במסקנותיו ביחס לחוות הדעת שהגיש מר קראוס מטעם העותרים. עוד נקבע כי בהתאם לסעיפים 30(א) ו-(ב) לחוק נכסי נפקדים ולפסיקה הנלווית להם, יש לראות את אישור האפוטרופוס על היות אדם או נכס נפקד כראיה להיותם נפקדים, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. משהוצג האישור לפיו המקרקעין המדוברים הינם נכס נפקד, בית המשפט קבע כי היה על העותרים להוכיח שאין מדובר בנכס נפקד, אלא שזאת לא עלה בידיהם לעשות. על יסוד נימוקים אלה, הנסמכים על מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בירושלים, מצא בית המשפט כי דין הערעור להידחות.

יחד עם זאת, ולאור התייחסות בית המשפט המחוזי למעמדה של תעודת שר החוץ, מצאה השופטת ארבל להתייחס לשאלה זו, אף שסייגה והבהירה כי "סוגיית מעמדה של תעודת שר החוץ אינה מצויה עוד במוקד הכרעתו של בית משפט קמא" (פסקה 13 לפסק-הדין). בחלק זה של פסק-הדין, עמדה השופטת ארבל על מקורותיה ההיסטוריים של תעודת שר החוץ, על תכליותיה הראייתיות ועל היקף השימוש בה במשפט הישראלי, לרבות בהליכים בהם המדינה הינה צד להליך (פסקה 17 לפסק- הדין). יש לציין כי ביחס לחלק זה של פסק הדין, סבר השופט גרוניס כי בנסיבות העניין עוד תבוא השעה בה יידרש בית המשפט להכריע בנפקותה של תעודת שר החוץ.

5.

על פסק-הדין האמור הגישו העותרים את עתירתם לקיום דיון נוסף, ובמרכזה ביקשו להעמיד את הסוגיות הבאות: הראשונה – תחולת החוק הישראלי על המקרקעין

המדוברים בתקופת הביניים שבין השנים 1967-1948; השנייה – משקלה של תעודת שר החוץ בנסיבות העניין ואילו מסקנות משפטיות ניתן לגזור הימנה. לטענת העותרים, בית משפט זה שגה בקביעה כאילו לא עלה בידיהם להוכיח את מיקום המקרקעין, שכן להבנתם חוות הדעת שערך מר קראוס מעולם לא נסתרה. כן טוענים העותרים כי בית המשפט שגה בהחלטתו שלא לבחון את חוות דעת המודדים לגופן, שכן חלקן כלל לא נשמעו בפני בית המשפט המחוזי (השופט ר' כרמל ) בגלגולה השני של התביעה, אלא אך בגלגולה הראשון (בפני סגנית הנשיא (בדימ') י' הכט ). במצב דברים זה, כך לטענת העותרים, לא נכון היה להחיל את ההלכה המורה כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. בהמשך, טוענים העותרים כי פסק-הדין קבע הלכות חדשות באשר לגבול תחולת המינהל, המשפט והשיפוט בשטח הארץ ובאשר למשמעויות הנובעות מהוצאתה של תעודת שר חוץ. עוד טוענים העותרים כי פסק-הדין סותר הלכות קודמות שיצאו מלפני בית משפט זה.

6.

דין העתירה להידחות. כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי לשם עריכת דיון נוסף נדרש כי ההלכה הנבחנת תעמוד בסתירה להלכה קודמת או שיהיו בה חשיבות, קושי או חידוש מהותיים ומשמעותיים שיצדיקו דיון מחודש בעניינה (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט )). כן נקבע כי הליך מיוחד זה ייערך אך במקרים נדירים וחריגים המצדיקים זאת.

תנאים אלו אינם מתקיימים בעתירה הנדונה. עיון בפסק-הדין מעלה כי קביעותיו של בית המשפט מושתתות על נסיבותיו הפרטניות של המקרה ומבוססות על אימוץ ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. כאמור, השאלה המרכזית אשר נתבררה בפני הערכאה הדיונית נסובה על מיקומם הגיאוגרפי של המקרקעין – האם מיקומם היה בשטח ההפקר שנוצר בעקבות שביתת האש בין ישראל לירדן בשנת 1948 או שמא בשטח מדינת ישראל. הערכאה הדיונית הכריעה בשאלה האמורה באמצעות בחינת חוות הדעת שהגישו המומחים מטעם הצדדים, ובית משפט זה לא מצא להתערב בקביעותיה. משכך הם פני הדברים, לא ניתן לומר כי נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה, וממילא לא הלכה המקיימת את תנאי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט. די בכך כדי לדחות את העתירה.

אף בהתייחסותו של בית המשפט למעמדה ולתכליותיה של תעודת שר החוץ אין משום קביעת הלכה חדשה המצדיקה עריכתו של דיון נוסף, מה גם שהשופטת ארבל הביעה ספק אם בעניין זה לא ניתן היה להכריע במחלוקת מבלי להידרש לתעודה שכזו ולהתבסס על כללי הראיות ונטלי ההוכחה (פיסקה 18 לפסק-הדין). בית משפט זה כבר ציין בעבר כי "הלכה" לעניין דיון נוסף "חייבת לגלות עצמה על פני פסק הדין. וגילוי פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית המשפט ביקש במודע ובכוונת מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (ראו דנ"א 4804/02

רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם, 19.8.2002)). למקרא פסק-הדין, עולה הרושם כי העותרים מבקשים לקרוא בהנמקתו ובתוצאתו הלכה שאינה נזכרת בו. טענת העותרים, לפיה נקבע הלכה הסותרת הלכות קודמות, אינה מבוססת כלל ועיקר. העותרים נמנעים מלהצביע ולהגדיר באופן ממצה מהי ההלכה החדשה שבכוונתם להעמיד לבחינה מחודשת, ואף אין בטענותיהם את הפירוט הנדרש ביחס להלכות אשר לכאורה נסתרו בפסק הדין. מתקבל אפוא הרושם כי עתירתם של העותרים אינה אלא בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית משפט זה, וככזו אין להיעתר לה (דנ"א 8547/10 איתן לוי (קטין) נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (לא פורסם, 9.3.2011)).

7.

בהתחשב בכל האמור, העתירה לדיון נוסף נדחית.