דנ"א 2390/19 דניאל סיטון נ. אברהם עג'אם

זוהי בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים י' עמית , י' וילנר ו ע' גרוסקופף ) מיום 19.3.2019 בע"א 8243/16 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין התקבלו ערעורים שהוגשו על ידי המשיבים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א (מחוזי ת"א) 47225-11-12; השופטת א' לוי ) אשר הורה על שיפוי המבקש על ידי המשיב 1 (להלן: המשיב ) והמשיב 4 (להלן: עורך הדין ) בגין תשלומי חובה שונים ששולמו על ידו בעקבות עסקת מקרקעין שנערכה בינו לבין המשיב בליווי משפטי של עורך הדין.

1.

המקרקעין מושא הבקשה הם מגרש בשטח של 470 מ"ר באור יהודה (להלן: המקרקעין ) . בעבר המקרקעין היו חלק מחלקה גדולה יותר אשר הוחכרה בשנת 1954 על ידי רשות מקרקעי ישראל להורי המשיב, המשיבים הפורמאליים 3-2 (להלן: ההורים ) וזאת לתקופה המסתיימת בשנת 2051. בשנת 1994 ערכו ההורים ואדם נוסף, מר אליהו ברנס (להלן: ברנס ) , הסכם מכר לפיצול החלקה כך שיהיה ניתן לבנות על המקרקעין

יחידת דיור נפרדת (להלן: הסכם 1994 ) . בהתאם להוראות ההסכם, ברנס רכש את זכות הפיתוח במקרקעין מן ההורים, תמורת סכום של 30,000 דולר, אשר שני שליש ממנו שולמו במעמד חתימת ההסכם. עוד נקבע בהסכם כי ברנס יישא בכל ההוצאות הקשורות בפיצול החלקה ובעסקה, לרבות מס רכישה, מס שבח, דמי פיצול, מס השבחה ועוד. בהסכם 1994 נקבע שהליך הפיצול יסתיים בתוך 4 חודשים ממועד כריתתו והעברת הזכויות בתוך 6 חודשים, אך בפועל הדבר לא קרה. למרות זאת לא ננקט במשך שנים רבות על ידי מי מהצדדים כל צעד לביטול הסכם 1994 ולהשבת הכספים ששולמו במסגרתו.

2.

ביום 21.9.2005 התקשרו ברנס ובנו של המבקש, באמצעות המבקש כמיופה כוחו, בזכרון דברים למכירת המקרקעין (בתוספת שטח בהיקף של 94 מ"ר, אשר אינו רלבנטי לענייננו), וביום 30.10.2005 נערך הסכם משולש בין ברנס, אביו של המשיב ובנו של המבקש (באמצעות המבקש) להעברת ההתחייבויות והזכויות של ברנס על פי הסכם 1994 אל בנו של המבקש (להלן: ההסכם המשולש 2005 ). כשנתיים לאחר מכן, בחודש מאי 2007, החלקה המקורית אכן פוצלה והוצא ביחס למקרקעין חוזה חכירה נפרד שאפשר את מכירתם. בעקבות האמור נערך ביום 26.7.2007 חוזה מכר בין ההורים ובין המבקש בו הוסכם על מכירת המקרקעין תמורת 30,000 דולר (להלן: הסכם 2007 ) . ואולם, בניגוד להוראות הסכם 1994, בהסכם 2007 נקבע כי חובת תשלום מס שבח, היטל השבחה, מס מכירה או דמי הסכמה תחול על ההורים-המוכרים, ולא על המבקש-הקונה. לאחר שהתברר כי ביני לביני הועברו הזכויות במקרקעין מן ההורים לידי המשיב, נערך ביום 21.8.2007 הסכם נוסף בין המבקש ובין המשיב, בתנאים זהים להסכם 2007 (להלן: ההסכם הסופי ).

3.

בעקבות ההסכמים האמורים, בין השנים 2015-2008 שילם המבקש את תשלומי החובה השונים לרשויות, בסך כולל של למעלה מ-700,000 ש"ח וביום 2.1.2012 מכר המבקש את המקרקעין לרוכשים חדשים, בעבור סכום של 1.2 מיליון ש"ח. ביום 25.11.2012 הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, במסגרתה דרש מהמשיב שיפוי בגין התשלומים ששולמו על ידו לרשויות ואשר היו אמורים לחול על המשיב בהתאם להוראות ההסכם הסופי, וכן דרש תשלום פיצויים מוסכמים ופיצוי על נזק לא ממוני. הדיון בהליך הועבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשל הסעד ההצהרתי שנתבקש בו. התביעה הוגשה נגד המשיב והוריו, וכן נגד עורך הדין, אשר ייצג את שני הצדדים בעריכת ההסכמים ואשר לטענת המבקש בשל רשלנותו סבר כי חובת תשלום החיובים מוטלת עליו ולא על המשיב.

בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה, וקבע כי ההסכם היחיד שמחייב את הצדדים הוא ההסכם הסופי, וכי יתר ההסכמים שנערכו בוטלו, פקעו, או לא נערכו כלל בין הצדדים הרלבנטיים. משכך, ובשים לב ללשונו הברורה של ההסכם הסופי בעניין הנושא בתשלומים שבהם עסקה התובענה, קבע בית המשפט המחוזי כי אין כל צורך להידרש להסכמים הקודמים, וכי יש לחייב את הצדדים לנהוג לפיו. עוד נקבע כי עורך הדין אכן התרשל בעניין זה כלפי המבקש. תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי הייתה, אם כן, כי על המשיב ועורך הדין לשלם, ביחד ולחוד, את הסכומים ששולמו על ידי המבקש וכן פיצויים בסך 6,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

4.

המשיב ועורך הדין הגישו ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואלה התקבלו, כאמור לעיל, בפסק הדין מיום 19.3.2019. בחוות דעתו של השופט ע' גרוסקופף נקבע כי " זהו אחד מאותם מקרים יוצאי דופן, בהם אין מנוס מלהתערב במסקנותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, וזאת מהטעם שחומר הראיות שהונח לפתחו, שהיה מורכב בעיקרו מהסכמים שנערכו בין הצדדים, ובינם לבין צדדים שלישיים שונים, תומך בצורה מובהקת במסקנות עובדתיות שונות מאלה אליהן הגיע בית המשפט קמא " (עמ' 2 לפסק הדין). נקבע כי הגם שההסכם הסופי הוא אשר מחייב כיום את הצדדים, הוא מהווה תולדה של השתלשלות הדברים שבין הצדדים שלא ניתן להתעלם ממנה, ואשר על בסיסה " אין כל הסבר מתקבל על הדעת לכך שלאחר שהרוכש (שפעל בשלב זה באמצעות בנו) הסכים להיכנס בנעלי ברנס לעסקת "נטו", ומבלי שעג'אם או המוכר קיבלו בגין זאת תמורה כלשהי, הם הסכימו לשנות את העסקה לעסקת "ברוטו" (כאמור התשלום היחידי ששולם לעג'אם על ידי הרוכש הוא בסכום זניח יחסית, ואף הוא שולם רק בתמורה להסכמתו להעברת הזכויות לסיטון, בשלב שאין חולק כי העסקה בה מדובר הייתה עסקת "נטו")" (פסקה 10 לפסק הדין). כפועל היוצא מכך, הגיע בית המשפט העליון למסקנה לפיה השינוי בדבר זהות הנושא בתשלומים אלה אינו משקף את כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים לעסקה. על כך הוסיף השופט ע' גרוסקופף וקבע כי אף התנהגותו של המבקש, אשר במשך כארבע שנים פעל כאילו החיובים מוטלים עליו ורק בשנת 2012 הגיש את תביעתו כלפי המשיב ועורך הדין, מלמדת על כוונתם האמיתית של הצדדים להסכם.

על בסיס קביעה עובדתית זו, סבר השופט ע' גרוסקופף כי מבחינה משפטית מדובר ב"טעות סופר" כהגדרתה בסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אשר יש לתקנה באמצעות תיקון הנוסח הכתוב והתאמתו לרצון הצדדים. לחלופין, ציין השופט ע' גרוסקופף כי " תתכן גם האפשרות כי הצדדים קבעו בכוונת מכוון הוראה פיקטיבית, שאינה תואמת את כוונותיהם הסובייקטיביות, וזאת במטרה "לחסוך" בתשלומי המס העלולים לנבוע מסיווג העסקה כעסקת "נטו" (פסקה 13 לפסק הדין). צוין כי אף אם אכן מדובר בחוזה פסול או בחוזה למראית עין, התוצאה האופרטיבית לא תהיה שונה, שכן ממילא לא ניתן היה לתבוע שיפוי מכוחו של הסדר העומד בניגוד לכוונתם האמיתית של הצדדים.

כפועל היוצא מהאמור לעיל, קבע השופט ע' גרוסקופף כי יש לתקן את ההסכם הסופי כך שהחיובים במס שבח, היטל השבחה ודמי הסכמה יהיו מוטלים על הקונה; כי יש לבטל את חיוב המשיב בשיפוי המבקש בגין תשלומים אלה וכן לבטל את תשלום הפיצויים המוסכמים מאחר שהמשיב לא הפר את ההסכם; כי יש לבטל את חיוב עורך הדין בשיפוי הרוכש; וכי יש לבטל את חיוב המשיבים בהוצאות וחלף כך להטיל הוצאות משפט לטובת המשיב בשתי הערכאות בסכום כולל של 140,400 ש"ח.

השופטים י' עמית ו י' וילנר הצטרפו לעמדתו של השופט ע' גרוסקופף , תוך שהם מציינים כי לטעמם אין מדובר בטעות סופר אלא " בהסכם שנועד לרשויות המס על מנת לחסוך תשלומי מס " (כדברי השופט י' עמית ) ו" בהסכם למראית עין אשר נועד למטרות זרות, ועל כן, התחייבויות הצדדים על פיו – אשר אינן עולות בקנה אחד עם ההסכמים הקודמים – אינן משקפות את אומד דעתם האמתי " (כדברי השופטת י' וילנר ).

5.

מכאן הבקשה לדיון נוסף, במסגרתה טוען המבקש כי בפסק הדין נפסקה הלכה חדשה, לפיה בית המשפט יכול לעורר מיוזמתו טענות חדשות שלא נטענו ולא נדונו, ולהכריע בערעור על סמך טענות אלה. המבקש סבור כי הלכה זו סותרת את ההלכה הקיימת בדבר איסור הרחבת חזית ובדבר העלאת טענה חדשה על ידי בית המשפט שהצדדים לא טענו. המבקש סבור כי הטענות לפיהן הוראות ההסכם הסופי הן בגדר טעות סופר או בגדר חוזה למראית עין לא נטענו על ידי מי מהצדדים, לא בפני הערכאה הראשונה ולא במהלך הדיון בערעורים, ומשכך לא היה בידי בית המשפט העליון להסתמך עליהן במסגרת פסק דינו.

ביום 30.4.2019 הוסיף המבקש ופנה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה זו.

6.

דין הבקשה להידחות, אף מבלי לבקש את תגובת המשיבים. הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר וחריג, השמור לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"א 9166/18 דיאמנט נ' יפה , פסקה 5 (23.1.2019)). עוד נקבע כי על ההלכה להיות גלויה ומפורשת על פני פסק הדין (דנ"א 8496/17 ישרוטל בע"מ נ' פקיד שומה אילת , פסקה 8 (31.5.2018)). עיון בפסק הדין מעלה כי תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. בית המשפט בחן את התשתית העובדתית אשר הוצגה בפני בית המשפט המחוזי ומצא כי מדובר במקרה אשר בו " אין מנוס מלהתערב במסקנותיו העובדתיות של בית המשפט קמא " ולקבוע כי העובדות מובילות למסקנה לפיה הוראות ההסכם הסופי אינן משקפות את אומד דעת הצדדים. זוהי קביעה המבוססת על נסיבות המקרה הפרטניות וודאי שהיא אינה עולה כדי הלכה. כפועל היוצא מקביעה עובדתית זו, אף שונתה המסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט המחוזי. בכך אין כל קושי או חידוש המצדיקים קיום דיון נוסף בפסק הדין. אשר לטענת המבקש לפיה בית המשפט הכריע בערעורים על בסיס טענות שלא נטענו בפניו. טענה זו אין בה כדי להועיל בהעדר הלכה כלשהי המצדיקה דיון נוסף בפסק הדין. זאת ועוד, בניגוד לטענות המבקש, כבר נקבע כי " מקום שלפני בית המשפט מערכת עובדתית המגבשת זכות לצד אחד וחובה למשנהו, וככל שעובדות אלה נטענו מתחילה, נימוקיו המשפטיים יכולים להיות שונים מאלה שהועלו בתביעה, ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן (רע"א 7288/12 רוזן נ' אברמוביץ , פסקה י"א (23.10.2012); כן ראו והשוו: רע"א 8903/11 מפעלי הנדסה קדמני בע"מ נ' מקורות חברת המים הלאומית , פסקה 4 (26.8.2012)).

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תגובת המשיבים, לא יעשה צו להוצאות בבקשה.