דנ"א 2663/10משה פולר נ. בית חולים "העמק"

1.

זוהי עתירה לקיים דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 1918/08 (השופטים א' פרוקצ'יה , א' רובינשטיין ו י' דנציגר ). העובדות שברקע עתירה זו פורטו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי ובפסק-דינו של בית המשפט העליון, ולפיכך אתמקד בתיאור אותן עובדות שרלוונטיות לעתירה. במהלך לידתו של העותר 1 (להלן: העותר ), שהתרחשה ביום 10.8.1980, ניתן לאמו של העותר פיטוצין לזירוז הלידה. על-פי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי האם לא חוברה למוניטור אלא נבדקה ידנית אחת לחצי שעה. בשלב מסוים אובחן כי העותר סובל מברדיקרדיה (דופק איטי) קשה והוא הוצא בוואקום כשהוא ללא סימני חיים. העותר הונשם עד שלבסוף הופיעו נשימות ספונטאניות. כיום סובל העותר משיתוק מוחין קשה. לאחר הלידה אובחן אצל האם דימום מוגבר מהרחם, שמקורו, כך התברר, בקרע בקיר הרחם שהצריך ניתוח דחוף לשם כריתת הרחם וביצוע פעולות נוספות.

2.

טענותיהם של העותרים מתמקדות בקביעתו של בית המשפט המחוזי – שעליה חזר בית המשפט העליון – כי בדיקת הצירים וקצב ליבו של העובר ידנית אחת לחצי שעה, ולא בתכיפות גבוהה יותר, הייתה סבירה ביחס לסטנדרטים שהיו נהוגים בתקופת לידתו של העותר. זאת למרות שבספרות רפואית מאותה תקופה נכתב כי גירוי הרחם באמצעות מתן פיטוצין הוא הסיבה השנייה בשכיחותה לקרע של הרחם וכי עקב כך יש לנטר את דופק העובר כל 10-5 דקות לפחות ולהעריך את הצירים כל 15-10 דקות. בכך, טוענים העותרים, קבע בית המשפט הלכה שלפיה הסיכונים הטמונים בשימוש בפיטוצין לא היו צריכים להיות ידועים לרופא הסביר בתקופה הרלוונטית, למרות שאלה הופיעו בספרות מקצועית מאותה תקופה. "הלכה" זו, לטענת העותרים, מקיימת את התנאים הקבועים בסעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

3.

השאלה היא שאלה של יישום הדין. בית המשפט העליון הדגיש בפסק-דינו כי הפרקטיקה הרפואית הנוהגת היא פרמטר חשוב בקביעת סטנדרט ההתנהגות הראוי, אך היא איננה חזות הכול ויש מקרים שבהם הפרקטיקה הנוהגת אינה משקפת את האופן שבו נדרש רופא סביר לפעול. ואכן, פרקטיקה נוהגת אין בה די מקום בו היא עצמה מבוססת על הימנעות מהתעדכנות בידע הרפואי הקיים. עם זאת, במקרה זה בית המשפט סבר כי "אינני חושב שהמקרה שלפנינו הוא אחד מהמקרים בהם למרות שבית החולים פעל על פי הסטנדרט שהיה מקובל באותה התקופה בלידות שבהן ניתן פיטוצין, יש לראותו בכל זאת כמי שהתרשל בעת הטיפול באם". ברי, אם כן, כי קביעתו היא קביעה עובדתית המתייחסת לנסיבות המקרה הקונקרטי ומהווה יישום של ההלכה (שאף צוטטה בהרחבה בפסק-הדין) הקובעת כי הפרקטיקה הנוהגת משקפת בדרך-כלל את הפרקטיקה הסבירה לתקופתה, אולם "ייתכנו מקרים, אם כי לא שכיחים, בהם הפרקטיקה הנוהגת עלולה שלא לענות על סטנדרט ההתנהגות הנדרש" (דנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד , פס' 8 לפסק-דינו של השופט ת' אור (טרם פורסם, 19.5.2003)).

אכן, בדרך-כלל ניתן לצפות לכך כי הרופא הסביר יכיר את הספרות המקצועית המרכזית, על הסיכונים שהיא מצביעה עליהם ועל המלצותיה לגבי אופן ההתמודדות עם סיכונים אלה. במקרה זה קבע בית המשפט כי המשיבים פעלו באופן סביר ביחס לתקופה הרלוונטית, חרף העובדה שההמלצות בספרות הרפואית מאותה תקופה היו מחמירות יותר, וזאת בהתבסס על נסיבות המקרה הקונקרטי. העותרים טוענים שבית המשפט שגה ביחסו משקל משמעותי יותר לפרקטיקה הנוהגת מאשר לספרות הרפואית הרלוונטית, אולם טענה זו נוגעת לאופן יישום ההלכות שהוזכרו לעיל; יישום מעין זה אינו עולה כדי יצירת הלכה כללית חדשה המצדיקה קיום דיון נוסף בהרכב מורחב.

התוצאה היא שהעתירה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.