דנ"א 2906/99 אברהם אביבה נ. בנק מסד בע''מ סניף ראשון לציון

1.העותרות חתמו על כתב ערבות מתמדת מוגבלת בסכום של 300,000 ש"ח, להבטחת חיוביה של המשיבה 2 (להלן: החברה) על פי חשבון הבנק שניהלה זאת אצל הבנק המשיב 1 (להלן: הבנק). העותרות טענו כי הבנק הודיען כי לא יעשה שימוש בכתב הערבות, וכי החתימה היא למראית עין בלבד. כמו כן, טענו כי נמסר להן כי הערבות נדרשת כנגד הלוואה בסכום 300,000 ש"ח. משלא ניתנה הלוואה, כאמור, חסר לטענתן כתב הערבות תוקף. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ה' שטיין) קבע בפסק דינו מיום 26.8.1998, כי כתב הערבות נועד להבטחת חובות הבנק לחברה, ולא נועד להבטיח הלוואה מסויימת. הוא דחה את גרסת העותרות כבלתי מהימנה.

2.על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 7451/96). בית המשפט (כב' השופטים ט' שטרסברג-כהן, י' אנגלרד וח' אריאל) הורה, ביום 18.4.1999, על דחיית הערעור. לעניין טענתן של העותרות כי נמסר להם כי הערבות נועדה להבטיח הלוואה מסויימת, קובע בית המשפט, כי עסקינן בקביעה עובדתית אשר אין מקום להתערב בה. במסגרת הערעור טענו העותרות, כי בית המשפט המחוזי התעלם מראיות, לפיהן הבנק העלים בכוונה מהעותרות את מצבה הכלכלי הקשה של החברה, וזאת כדי להרחיב את קבוצת הערבים לחובות החברה. בית המשפט קבע כי טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות שהיו בפני בית המשפט. כמו כן, קבע בית המשפט כי טענה זו מהווה הרחבת חזית, שכן לא נטענה בכתב ההגנה של העותרות. מטעמים אלה, נדחתה הטענה. עוד טענו העותרות, לכך שהבנק הפר את חובת הגילוי שהוא חב כבנק לערב. בית המשפט קבע כי אכן חלה על הבנק חובה מעין זאת, על פי פרשנותו לחוק הבנקאות (שירות לקוח), התשמ"א1981-. עם זאת, קבע בית המשפט, כי גם טענת אי-הגילוי מהווה הרחבת חזית, וגם לגופו של עניין, לא נמצא לה כל בסיס.

3.בפסק דין זה, מבקשות העותרות לקיים דיון נוסף. העותרות טוענות כי העובדות באשר לקיומה של קנוניה בה מעורב הבנק נודעו להן רק במהלך המשפט, ומתוך עדותו של אחד מעדי התביעה. משכך, יש לקבוע כי אין עסקינן בהרחבת חזית אסורה. לחילופין מתבקש בית המשפט לאפשר הרחבת החזית. העותרות מתארות התרחשויות עובדתיות שונות, המעידות לטענתן, על כך שהבנק נהג בניגוד לחוק, ואף עבר עבירות פליליות. גם בכך יש, לטענתן, כדי להצדיק עריכת דיון נוסף.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. עיקר העתירה שלפנינו נוגעת לקביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות. טענות מעין אלה, אין מקומן בעתירה לדיון נוסף, והרי הלכה היא כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף. עילה לדיון נוסף תימצא, אך אם העותר הראה כי בפסק הדין נפסקה "הלכה", וכי ההלכה שנפסקה "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה, יש... מקום לדיון נוסף" (סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-). במקרה דנן, לא הצביעו העותרות על כל הלכה שנפסקה בפסק הדין - לא מבחינת הדין המהותי ולא מבחינת הדין הדיוני. קל וחומר, שלא הצביעו על הלכה חשובה, קשה או חדשה. מטעמים אלה, אני מורה על דחיית העתירה.