פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
3188/09
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
העותר:
סעיד חטאר חאג'
נ ג ד
המשיבים:
1. אסעד יוסף חמוד
2. איהאב חמוד
3. ראניה חמוד
4. ואיל חמוד
5. אקבאל חמוד
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון
בע"א 2731/07 מיום 29.3.2009, שניתן על ידי כבוד המשנה
לנשיאה
א' ריבלין
והשופטים:
ע' ארבל
,
א'
רובינשטיין
בשם העותר:
עו"ד ד"ר
שפיק מרעי
החלטה
1.
לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2731/07 חמוד נ' חאג' (טרם פורסם, 29.3.2009), שניתן על-ידי השופטת ע' ארבל ובהסכמת המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופט א' רובינשטיין (להלן: פסק הדין ).
2.
בתמצית, עיקר עניינו של פסק הדין נשוא העתירה בשאלת תקפותם של מספר הסכמי מכר במקרקעין שנכרתו לכאורה בין העותר למשיב 1 (להלן: המשיב ) במהלך השנים, במסגרתם מכר לכאורה העותר למשיב חלקים מן המקרקעין השייכים לו. תחילתו של הליך בתביעה ותביעה שכנגד שהוגשו לבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרתן עלו לדיון מספר היבטים הנוגעים לסכסוך בין הצדדים. העתירה שלפנינו נשענת אך על היבט אחד ממכלול היבטים אלו. בהיבט הרלוונטי לענייננו, החליט בית המשפט קמא (השופט (בדימוס) ר' ג'רג'ורה ) לקבל את תביעת העותר, הורה על בטלות אחד מן ההסכמים שנכרתו לכאורה בין הצדדים (להלן: ההסכם הראשון ) ובהתאם לכך על שינוי מרשם המקרקעין. כן קבע בית המשפט קמא כי הסכם נוסף (להלן: ההסכם השני ) נטול כל תוקף משפטי מחייב. על פסק דינו של בית המשפט קמא הגיש המשיב ערעור לבית משפט זה, הוא פסק הדין נשוא העתירה שלפניי. בית משפט זה נדרש לשלל היבטיו של הערעור, ולאחר שבחן בחינה קפדנית ומקיפה את מכלול הנתונים שבפניו החליט, בין היתר, כי לא היה מקום להכריז על בטלות ההסכם הראשון וכי יש להותיר את הרישום במרשם המקרקעין כמות שהוא. כן קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין מתייתר הצורך להידרש לשאלת תוקפו של ההסכם השני, וזאת לאור הזיקה שמצא בין ההסכם הראשון והשני. ההיבטים הנוספים בתובענות ההדדיות שהוגשו, שכאמור אינם רלוונטיים לעתירה שלפניי, נדחו הן על-ידי בית המשפט קמא והן על-ידי בית משפט זה.
3.
העתירה שלפניי תוקפת כאמור אך את קביעות פסק הדין הנוגעות להסכם הראשון והשני והיחס ביניהם. קביעות אלו מנוגדות בחלקן לקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא. לפיכך, לשיטת העותר, סטה בית המשפט מן ההלכה הפסוקה לפיה בית משפט של ערעור אינו נוהג להתערב בממצאי עובדה ומהימנות הנקבעים על-ידי הערכאה הדיונית. מטעם זה, כך נראה, סבור העותר כי קיימת הצדקה לקיום דיון נוסף בפסק הדין. מעבר לכך, מעלה העותר בעתירתו לקיום דיון נוסף שלל טענות ערעוריות גרידא באשר לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט בפסק דינו.
4.
לאחר שבחנתי את הנתונים שלפניי באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה לקיום דיון נוסף להדחות. עיון בפסק הדין נשוא העתירה מעלה כי לא נקבעה בו הלכה כלשהיא, לא כל שכן הלכה חדשה או קשה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. אף העותר לא הצביע בעתירתו על קביעתה של הלכה כאמור, ודי בכך על מנת לדחות את עתירתו. בעובדה כי בית משפט זה מצא כי בנסיבות העניין הפרטניות מתקיימות אותן נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות סטייה מן הכלל לפיו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אין כדי להקים עילה לדיון נוסף, ולו בשל כך שקביעה זו מתיישבת עם ההלכה הפסוקה בעניין (והשוו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ (טרם פורסם, 15.1.2004); ע"א 11968/04 פלד עבודות בנין בע"מ נ' בית הארחה מעלה החמישה (טרם פורסם, 24.8.2006); ע"א 6637/05 נג'אר נ' דולה (טרם פורסם, 15.3.2007)). אף יתר טענות העותר, שהינן טענות ערעוריות במהותן התוקפות את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, אינן מקימות עילה לקיום ההליך המיוחד של דיון נוסף בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.
אשר על כן, העתירה נדחית. משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג בתשרי התש"ע (11.10.2009).
ה נ ש י א ה