דנ"א 3209/04 קיבוץ בית זרע ועוד 143 אח' נ. ההסתדרות הכללית של העובדים בא"

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין שבע"א 1979/03 קיבוץ בית זרע ו-143 אחרים נ' ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (טרם פורסם).

2.בין בעלי הדין - כמאה וחמישים קיבוצים ומושבים שיתופיים, מן הצד האחד, וההסתדרות הכללית, מן הצד האחר - נפל סכסוך שעניינו החזר תשלומי מס אחיד ששילמו הקיבוצים להסתדרות. טענת הקיבוצים באותו סיכסוך היתה, בעיקרה, כי תקנון לישכת המס של ההסתדרות מורה על קיומה של התחשבנות מסוימת מדי שנה, וכי לו נערכה התחשבנות זו בשנים האחרונות היו הם זוכים להחזרי תשלום, ואילו ההסתדרות השיבה כי ההתחשבנות האמורה לא נערכה עשרות בשנים, וכי במשך שנים ארוכות היה הדבר לטובת הקיבוצים. בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת ההסתדרות, דחה את התביעה, והקיבוצים ערערו על הכרעת-דין זו. פסק הדין שבערעור פסק-דין קצר-שורות הוא, ובחלקו הרלוונטי לענייננו כך קובע הוא:

ממצאיו של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בראיות שבאו בפניו. חוזה על ידי התנהגות נוצר, כלשונו, על דרך התנהגות ואין חולק, כי בפועל במשך עשרות שנים לא נערכה כל התחשבנות. עמדת בית המשפט, כי בנסיבות המקרה ייצגו אותם עדים את הקיבוצים אף אם לא היה בידיהם יפוי כוח פורמלי מקובלת עלינו. אף מובן הוא, וגם זאת ניתן להסיק מהתנהגות הצדדים, כי הסדר הגבייה שירת את האינטרסים של כל המעורבים כאחד. אכן בשנות אינפלציה, שעה שהמדד נסק, ברי כי לקיבוצים היה אינטרס לשלם מס בלא עריכת התחשבנות.

3.מונחת לפני עתירתם של הקיבוצים לקיומו של דיון נוסף. טעם העתירה: בית-המשפט אישר - הלכה למעשה - שינויו של תקנון לישכת המס על דרך של התנהגות, ובכך חידש הלכה - ולא במעט - שכן עד-כה נפסק כי שינוי שכזה אינו אפשרי. למיצער, כך מוסיפים העותרים וטוענים, יש לבחון סוגיה זו לעומקה. על טענת-יסוד זו מוסיפים הקיבוצים טענות מישנה רבות, ולסוף מבקשים הם כי יקויים דיון נוסף בשתי שאלות עיקריות, והן: אחת, "האם ניתן לשנות הוראותיו של תקנון, בניגוד לדרך הקבועה בו, על דרך של התנהגות", ושתיים, "מהם התנאים, אשר בהתקיימם ניתן להכשיר שינוי בדרך של התנהגות".

4.דין העתירה להידחות. כהוראת סעיף 30 שלחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא קיומה של הלכה משפטית; ולא אך הלכה אלא הלכה האוצרת בתוכה אותן תכונות חריגות וייחודיות המנויות באותו סעיף. הלכה זו, כך פסקנו, "חייבת [שתגלה] עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם); דנ"א 7829/02 אדיב נ' קצין התגמולים (לא פורסם)). עיון בפסק דינו של בית-המשפט שלפנינו יגלה כי בית-המשפט, סמך עצמו, בעיקר, על מימצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי ועל נסיבותיו של המקרה שעמד לפניו. כך ותו לא. בית-המשפט לא נדרש לשאלה המשפטית העולה בעתירה לדיון הנוסף, לא בחן אותה ולא הכריע בה במישרין, וממילא לא ביקש לקבוע הלכה שעניינה שינוי תקנון בהתנהגות ולא שינה מהלכות קודמות שעסקו בסוגיה משפטית זו. יתר-על-כן: פסק-דינו של בית-המשפט מייסד עצמו, הלכה למעשה, על מניעות - הגם שזו אינה קרויה בשמה - ולעניין זה בוודאי שאין מקום להורות על קיומו של דיון נוסף. ועל כל אלה: אף אם נאמר כי הלכה למעשה, ובעקיפין, סטה בית-המשפט מהלכות קודמות, הרי שבמישרין לא נפסקה הלכה משפטית המצדיקה שיקויים בה דיון נוסף.

5.העתירה נדחית. העותרים ישלמו לאוצר המדינה הוצאות בסך - 10,000 ש"ח.

היום, כ"ז בסיוון תשס"ד (16.6.2004).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04032090_G02.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il