דנ"א 3751/15 חסן (נורי) אלעקובי ו-14 מערערים נוספים נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לדיון נוסף על פסק הדין של בית משפט זה בע"א 4420/12 מיום 14.5.2015

(המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים ס' ג'ובראן ו א' חיות ) בו נדחה פה אחד ערעור המבקשים. עניינה של הבקשה לדיון נוסף – דחיית תביעות המבקשים להצהיר על בעלותם באדמות הנגב.

רקע

1.

המבקשים, בדואים תושבי הנגב משבט אלעוקבי, הגישו שש תביעות, בהן עתרו להצהיר על בעלותם בחלקות אדמה שונות בנגב הצפוני, במסגרת הליך הסדר מקרקעין לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969. הדיון בתביעות אוחד. ביום 15.3.2012 דחה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא ש' דברת ), את התביעות והורה לרשום על שם המדינה ועל שם רשות הפיתוח את הבעלות בחלקות אלה. על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה.

פסק הדין של בית משפט זה

2.

בפסק דין ארוך ומפורט (מפי השופטת א' חיות ) נדחה הערעור פה אחד. בית משפט זה דן בהרחבה בסוגית תוקפה של הפקעת חלקות האדמה הנדונות בשנת 1954, על פי חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק הרכישה ), וקבע כי מטרת ההפקעה מומשה בארבע מתוך שש החלקות שבמחלוקת, וכי הן משמשות מזה שנים לצרכי חקלאות וייעור. משנדחתה הטענה לעניין תוקף ההפקעה, נקבע כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי יש לרשום את החלקות על שם המדינה ועל שם רשות הפיתוח, וכי בדין נדחתה תביעת המבקשים בעניין.

מכאן עבר בית המשפט לבחון האם היו בידי המבקשים או מורישם, ערב ההפקעה, זכות או טובת הנאה בחלקות, המזכה אותם בקבלת פיצוי או בקבלת קרקע חלופית בגין ההפקעה, על פי סעיף 3 לחוק הרכישה. בעניין זה דחה בית המשפט את טענת המבקשים בדבר קיומה של אוטונומיה משפטית לבדואים בשטחי הנגב בשנים שלפני קום המדינה, שבמסגרתה איפשרו השלטונות העות'מאניים והמנדטוריים לבדואים לרכוש זכויות קניין באדמות הנגב מכוח הדין הבדואי המסורתי.

בית המשפט קבע כי המבקשים לא רכשו זכויות בחלקות מכוח דיני הקרקעות העות'מאניים והמנדטוריים המזכות אותם בפיצוי בגין הפקעתן בשנת 1954. בית המשפט קבע כי גם מכוח דינים אחרים: דיני היושר, הדין הבינלאומי וחוקי היסוד, אין המבקשים זכאים לזכיות בחלקות. לבסוף קבע בית המשפט:

"סוגית זכויותיהם של שבטי הבדואים באדמות הנגב היא סוגיה נכבדה אשר מן הראוי כי יימצא לה פתרון המניח את דעת כל הצדדים, וככל שיקדם כן יטב".

מכאן הבקשה שלפניי.

טענות המבקש

3.

המבקש, חסן (נורי) אלעוקבי, הגיש את הבקשה בעצמו, בשם כל המבקשים. לטענת המבקש, בית המשפט התעלם מראיות שהונחו לפניו, ובהן: עדותם של 11 עדים בדואים, שחיו בתקופה הרלוונטית, שרובם אינם בעלי עניין, אשר העידו על החיים, המגורים, החקלאות ועל דורות רבים במקום; מפה מפורטת של האזור שהכין המהנדס עודה אבו פריחה, המעידה על סגנון היישוב הבדואי שהיה קיים בזמנו במרחק של פחות מ2.5 קילומטר מהחלקות הנדונות; קיומם של שרידי יישובים חיים ופעילים באזור, כעולה מהסיורים שערך פרופ' אורן יפתחאל; צילום אויר מיום 2.10.1949 של צה"ל המנציח את היישוב אלעוקבי בחלקת עראקיב 2 וסביבותיה, בו התגוררו מאות אנשים; מסמך רשמי של תשלומי מס מעשר על פי חוק מנדטורי שלפיו אדמות השבט כללו את החלקות הנדונות, עובדו והוטל מס על היבול מהן; מפה של רכישות אדמה על ידי קק"ל באזור קיבוץ משמר הנגב, עליה צוין היישוב בני עוקבה ואדמותיו באלעראקיב; תעודה מקורית מאת הנציב העליון משנת 1921, שבה מובטח כי המנהיגים והזכויות של הבדואים יישמרו; מסמך של הכשרת היישוב משנת 1920 המעיד כי שבט אלעוקבי הוא בעלים של 26,000 דונם באזור החלקות הנדונות – מסמך זה סירב בית המשפט העליון לקבל כראיה, למרות שלדעת המבקש מן הראוי היה לעשות כן.

4.

המבקש מוסיף וטוען כי גודל השטחים המעובדים בחלקות עוות, וכך גם דברי פרופ' יפתחאל, שהעיד כי 65% מהחלקות הנדונות מעובדות ואת היתר לא ניתן היה לעבד. לטענת המבקש, בית משפט זה התעלם ממסמכים שהתקבלו ממשרד הביטחון ומארכיון צה"ל הכוללים רשימות של בעלי אדמות, נוכחים ומעבדים את אדמותיהם, בנוסף לעיבוד אדמות נפקדים. המבקש טוען כי במקום לבקש הבהרות נוכח חוסר הבהירות של חלק מהמסמכים, התעלם בית המשפט ממשמעותם. המבקש טוען לכשלים ולסתירות בעדותה של פרופ' רות קרק שבית המשפט התעלם מקיומם, כמו גם מהמסורת הבדואית העתיקה להעניק בעלות על קרקע ליחידים ולשבטים, וממכירה ורישום קרקע של בדואים בתקופה העות'מאנית והמנדטורית, באופן המוכיח כי אין מדובר בקרקע מוואת.

המבקש טוען כי הבדואים הם מיעוט מופלה לרעה הנדרש להוכיח רישום בעלות על הקרקע בתקופה בה רוב הקרקע בארץ לא הייתה רשומה. לטענת המבקש, הסדר הקרקעות בנגב נועד לגזול ולנשל את האזרחים והילידים תושבי הנגב מאדמתם. המבקש מבקש לקבל את בקשתו ולאפשר לו להגיש תיקון או תוספת לבקשה, ככל שיידרש, לאחר שימצא עורך-דין שייצגו.

דיון והכרעה

5.

דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי הרשות לדיון נוסף תינתן במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם פסק בית המשפט העליון הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, ראויה היא כי תידון בדיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

הדיון הנוסף הוא, איפוא, הליך חריג השמור למקרים נדירים . אני סבורה כי המקרה דנן אינו נופל בגדר אותם מקרים נדירים המצדיקים דיון נוסף בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה (השוו: דנ"א 859/15 פלוני נ' פלונית (1.3.2015)). לא מצאתי כי נפסקה בענייננו הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת, ואף לא כי נקבעה בענייננו הלכה חשובה, קשה או חדשה הראויה לדיון נוסף בה (השוו: דנ"א 694/15 ריקמן נ' שירותי בריאות כללית (1.3.2015)).

6.

טענותיו של המבקש, לפי מהותן ותוכנן, הן טענות ערעוריות, אשר אינן מצדיקות דיון נוסף בפסק הדין (השוו: דנ"א 1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (8.3.2015)). טענות אלו נדונו בהרחבה וביסודיות בפסק הדין של בית המשפט זה, וכפי שצוין לא אחת בפסיקה, הליך הדיון הנוסף אינו משמש מסגרת להגשת ערעור על פסק דין שניתן בהרכב שלושה בבית המשפט העליון, בפרט אם ניתן פה אחד, שכן, כידוע, הדיון הנוסף הוא הליך נדיר ביותר, הניתן במקרים יוצאי דופן בלבד. בוודאי ש לא ניתן להעלות במסגרת זו טענות שבעובדה.

7.

אכן, שאלת הסדרת זכויות שבטי הבדואים באדמות הנגב היא סוגיה חברתית-משפטית-פוליטית סבוכה, מורכבת ורגישה שטרם באה על פתרונה המלא. מורכבות הסוגיה נובעת הן מהקושי בקביעת מדיניות תכנונית, הן בשל המחלוקות המשפטיות וההיסטוריות בדבר הבעלות בקרקעות, הן בשל ההתמודדות עם המציאות התכנונית השוררת בפועל והחֶסֶר בתכניות סטטוטוריות, והן בשל הקשיים באכיפת דיני התכנון והבניה, ואכיפה מעטה הנובעת, בין היתר, ממשאבים מועטים המוקצים לאכיפה. בקשה זו היא, איפוא, גלגול נוסף בסוגיה המגיעה לפתחו של בית משפט זה לא אחת (ראו, בין היתר, רע"א 3094/11 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (5.5.2015)).

שותפה אני לדעת שופטי ההרכב בערעור כי מן הראוי למצוא לסוגיה זו פתרון המניח את דעת כל הצדדים, מתוך ראיה רחבה וכבוד הדדי, ויפה שעה אחת קודם; דיון נוסף אינו הדרך לכך.

הבקשה נדחית. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות.