פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
694/15
לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור
המבקשים:
1. יהונתן ריקמן
2. עזבון המנוחה גרסיאלה סילביה ריקמן
3. יגאל ריקמן
נ ג ד
המשיבה:
שירותי בריאות כללית
בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון
בע"א 4380/13 מיום 13.1.2015 שניתן על ידי כבוד
השופטים:
י' דנציגר
,
ד' ברק-ארז
ו
מ' מזוז
תשובת המשיבה מיום 10.2.2015
בשם המבקשים:
עו"ד עמוס גבעון
בשם המשיבה:
עו"ד הגר הראל;
עו"ד דורון איצקוביץ'
החלטה
לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 4380/13 יהונתן ריקמן נ' שירותי בריאות כללית (13.1.2015), בו נדחה פה אחד הערעור שהגישו המבקשים.
רקע והליכים קודמים
1.
ביום 19.10.1985 ילדה גרסיאלה ריקמן ז"ל (להלן: האם ), שעיזבונה הוא המבקש 2, רביעיית פגים בשבוע ה-26 להריון. שלושה מהם נפטרו ביום הלידה. המבקש 1 הוא היחיד ששרד מן הלידה. ואולם, מספר ימים לאחר הלידה נגרם לו שטף דם מוחי והוא סובל משיתוק מוחין ומנכות קשה בשיעור של 100%. המבקש 3 הוא אבי ו של המערער 1. אמו של המבקש 1 נפטרה בשנת 1998 ללא קשר לאירועים נושא הבקשה.
2.
ההיריון מרובה העוברים של האם היה תולדה של טיפולי פוריות שעברה האם בבית החולים מאיר בכפר סבא. האם טופלה מתחילת ההיריון במחלקה להריון בסיכון גבוה בבית החולים. החל מהשבוע ה-18 להריון אושפזה האם במחלקת היולדות של בית החולים, ומאז שוחררה ממנה רק לחופשות קצרות. בשבוע ה-21 להריון היה חשש לירידת מים, שנשלל, וביום 16.10.1998 הוחל בטיפול לעצירת צירים. ביום 17.10.1998, בשבוע ה-26 להריון, נמצאה התקדמות בפתיחת צוואר הרחם. באותו יום הציעו מנהל המחלקה וסגנו לאם לעבור לבית חולים אחר שיש בו טיפול נמרץ לפגים, אך היא סירבה להצעה. ביום 19.10.1985 התגלו אצל האם נתונים של לידה פעילה והוחלט ליילד אותה בניתוח קיסרי. לפני הניתוח נצפו באולטרסאונד ארבעה עוברים חיים במשקל של כ- 900 גרם כל אחד. בסיום הלידה קיבלו הפגים טיפול קצר ונעשו פעולות לצורך העברתם למרכזים רפואיים אחרים שבהם קיים טיפול נמרץ לפגים.
אחד מהפגים נפטר בבית החולים מאיר. שניים מהם הועברו לבית החולים הקריה בתל- אבי ב, שם נפטרו. המבקש 1 הועבר לבית החולים בילינסון. מספר ימים לאחר העברתו לשם נגרם לו שטף דם מוחי והוא סובל משיתוק מוחין ומנכות קשה בשיעור של 100%.
3.
בשנת 2008 הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת א' שטמר , ת"א 33-03-08). במסגרת התביעה טענו המבקשים לרשלנות רופאי המשיבה במעקב ההיריון של האם ובטיפול שקיבלה עובר ללידה ובמהלכה, אשר גרמה לנזקים לעוברים. בין היתר, טענו המבקשים לחסר או לאי תקינות הרישומים הרפואיים, אשר בגינם יש להעביר את נטל הראיה למשיבה. כן נטען כי ההימנעות מלהציע לאם לבצע "דילול עוברים", עלתה כדי התרשלות. עוד טענו המבקשים כי היה מקום לתת לאם טיפול סטרואידי כדי להאיץ את הבשלת הריאות של העוברים. וכן, כי רופאי המשיבה כשלו בכך שלא העבירו את האם ללדת בבית חולים אחר שבו היו באותו זמן פגיה או טיפול נמרץ פגים. המבקשים אף העלו טענות בנוגע לטיפול במבקש 1 לאחר הלידה, בנוגע לייעוץ הגנטי והנאונטולוגי שניתן לפני הלידה וביחס לאיחור בביצוע הניתוח הקיסרי.
4.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. בין היתר, נדחתה הטענה בנוגע לרישומים הרפואיים. זאת, למעט חוסר בתיעוד הטיפול במבקש 1 והעברתו לבית החולים בילינסון. חסר זה, כך נקבע, הצדיק את העברת נטל השכנוע למשיבה בנוגע למיהות הרופאים שטיפלו במבקש 1 בעת הולדתו, בנוגע לטיפול שקיבל בבית החולים מאיר (מלבד הטיפול שצוין ברשומות) ובנוגע לשאלה כיצד הועבר לבית החולים בילינסון. עם זאת, בית המשפט קבע כי המבקשים לא הוכיחו את טענתם אף לאחר העברת נטל השכנוע למשיבה. אשר ל"דילול עוברים" וטיפול סטרואידי, העדיף בית המשפט את עמדת המומחים מטעם המשיבה, וקבע כי פרוצדורות אלה לא התקבלו עדיין כסטנדרט רפואי בתקופה הרלוונטית. בית המשפט ציין כי היה ראוי שלידה של רביעייה תיערך בבית חולים שיש בו טיפול נמרץ פגים, אך נקבע כי המשיבה לא התרשלה שכן הוצע לאם לעבור לבית חולים אחר אך היא סירבה לכך בתוקף. מכל מקום, נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין הלידה בבית החולים מאיר לבין נזקיו של המבקש 1, אשר נגרמו כשבוע לאחר העברתו לבית החולים בילינסון ונבעו מהפגות הקיצונית שלו.
5.
בית המשפט קבע עוד כי תביעת ההורים בגין פגיעה באוטונומיה שלהם בכל הנוגע להחלטות שהתקבלו בקשר ללידה, התיישנה. לגוף הטענה קבע בית המשפט כי לאם ניתנה הזדמנות לבחור בנוגע למעבר המבקש 1 לבית חולים אחר. בית המשפט דחה את הטענות בנוגע לטיפול לאחר הלידה. נקבע, כי המשיבה הוכיחה שלא מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול שהמבקש 1 קיבל בבית החולים מאיר ואופן העברתו לבין נזקיו. כן נקבע כי הטענות בנוגע לייעוץ לפני הלידה לא נתמכו בחוות דעת מומחה, וכי אין תימוכין לטענה בדבר האיחור בביצוע הניתוח הקיסרי. על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה.
פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף
6.
בית משפט זה (פסק הדין מפי השופטת ד' ברק-ארז , ובהסכמת השופטים י' דנציגר ו מ' מזוז ) דחה את הערעור פה אחד. בית המשפט קיבל את מרב הנמקתו של בית המשפט המחוזי, בהתאם לאמור בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. נקבע כי בית המשפט המחוזי בחן אחת לאחת ובשום שכל את טענות המבקשים ואת חוות דעת המומחים שהובאו לפניו, וכי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידיו. בית המשפט קבע כי לא הונח בסיס לכך שרשלנות רפואית היא זו שעמדה ביסוד הנזקים שנגרמו לעוברים. כן הוזכר כי הפרקטיקה של "דילול עוברים" וטיפול סטרואידי לא הייתה מקובלת בזמנים הרלוונטיים לתביעה, וכי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזק שנגרם למבקש 1 לבין הטיפול שקיבל לאחר לידתו, ולאי העברת האם לבית חולים עם פגיה או טיפול נמרץ פגים. בית המשפט הוסיף כי טענות המבקשים בנוגע לפגיעה באוטונומיה שעשויות היו להתקבל ממילא התיישנו.
7.
עם זאת, בית משפט זה מצא לנכון להעיר הערה – במישור העקרוני
– בנוגע למועד בו הוצגה בפני האם האפשרות של לידה בבית חולים שהיה מתאים יותר לטיפול בה, בהתחשב בכך שבאותה עת לא היו בבית החולים מאיר פגיה או מחלקת טיפול נמרץ פגים. בית המשפט סבר כי המועד בו הוצע לאם לעבור לבית חולים אחר, 17.10.1985, היה שלב מאוחר מידי. לדברי בית המשפט, השיחה נערכה בעת שהאם הייתה מצויה בלחץ נפשי, כפי שצוין ברשומות הרפואיות. באותו שלב כבר שהתה האם בבית החולים זמן רב, כך שמעבר לבית חולים אחר היה כרוך במאמץ רגשי לא פשוט מבחינתה. לפיכך נקבע כי עיתוי מסירת המידע פגע ביכולת הבחירה שלה, ויתכן שאם היתה לאם שהות ופניות רגשית לצורך התייעצות עם הקרובים לה, יתכן שהייתה מקבלת החלטה אחרת. בית המשפט הוסיף כי המועד המתאים להציג בפני האם את הדילמה היה מוקדם בהרבה מן המועד שבו התקיימה השיחה בפועל, שכן העובדה שההיריון הוא מרובה עוברים בסיכון גבוה הייתה ידועה כבר מתחילתו, וכך גם הסיכונים בלידה. בית המשפט הדגיש כי אין מדובר בחכמה שלאחר מעשה או בהטלת סטנדרט רפואי מוגבר. לדברי בית המשפט, דווקא העדרן של הפרוצדורות הרפואיות הנוהגות היום, העצים לכאורה את הצורך בהעברתה של האם לבית חולים המתאים לטיפול בה. על כן קבע בית משפט זה כי התנהלות בית החולים מאיר פגעה באוטונומיה של האם לקבל החלטה מושכלת בנוגע להמשך הטיפול הרפואי בה. ברמת הכללה גבוהה יותר נקבע כי:
"על רופאים להציג בפני מטופליהם החלטות חשובות המחייבות הפעלה של שיקול דעת – כאשר אין מדובר במצבי דוחק וחירום – מוקדם ככל האפשר, באופן שייתן להם שהות לקבל החלטה מושכלת בנושא" (פסקה 21 לפסק הדין).
בית המשפט הדגיש כי הקושי בנסיבות העניין אינו נובע רק מפרק הזמן הקצר יחסית שעמד לרשותה של האם, אלא גם מכך שהבחירה הוצבה בפניה זמן רב לאחר שניתן וראוי היה לעשות כן, בעת שהייתה שרויה בלחץ, להחליט אם לעבור לבית חולים אחר. בית המשפט הפנה בהקשר זה לסעיף 13(ג) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, המבטא סטנדרט נוהג שלפיו לשם הסכמה מדעת של חולה לטיפול רפואי יש למסור את המידע הרפואי מוקדם ככל האפשר , בהתאם לנסיבות המקרה.
8.
כאמור, בית המשפט קבע כי במקרה דנן, ראש הנזק של פגיעה באוטונומית הרצון של ההורים הוא חלק מתביעת ההורים אשר תביעתם התיישנה, ולכן דחה את התביעה. בשולי פסק הדין חזר בית המשפט על דברים שאמרו כל המומחים שחיוו דעתם בעניין:
"בשנת 1985 רוב הפגים שנולדו בנסיבות קיצוניות כגון שבוע מוקדם בהריון ומשקל לידה נמוך במיוחד נפטרו סמוך ללידתם, או סבלו מנזק מוחי קשה שנבע מן הפגות הקיצונית" (פסקה 54 לפסק הדין).
מכאן הבקשה שלפניי.
הבקשה לדיון נוסף
9.
המבקשים מבקשים לקיים דיון נוסף בנוגע לשאלה האם שלילת האפשרות מהאם לקבל החלטה מושכלת בנוגע להמשך הטיפול הרפואי בה מהווה התרשלות רפואית. לדעת המבקשים, מדובר בשאלה שלגביה מתקיימים התנאים לקיים דיון נוסף, והיא מעלה סוגיות עקרוניות הרלוונטיות לכלל הציבור בישראל בנוגע לאופן בחינת רשלנות רפואית ותוצאתה של הפרת חובת היידוע בפרט. לדברי המבקשים, פסק הדין שינה את ההלכה שנקבעה בע"א 754/05 לוי נ' המרכז הרפואי שערי צדק , פ"ד סב(2) 218 (להלן: עניין לוי ), בו נפסק כי כאשר נקבע באופן פוזיטיבי שהייתה רשלנות, נטל השכנוע עובר משכם המזיק לא רק לעניין ההתרשלות אלא גם לעניין הקשר הסיבתי. לעומת זאת, במקרה דנן קבע בית משפט זה כי המשיבה הפרה את חובת היידוע ובכך התרשלה, אך קיומה של התרשלות לא העבירה את הנטל למשיבה לשכנע כי ההתרשלות לא גרמה לנזק. לדעת המבקשים, בכך שינה בית המשפט את ההלכה הפסוקה. לטענתם, משנקבע כי רק טיפול נמרץ פגים יכול היה לתת את הטיפול הראוי למניעת מות הפגים ונכות קשה, הוכח גם הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי.
10.
המבקשים טוענים, כאמור, כי נדרש לקיים דיון נוסף בשאלת השלכותיה של הפרת חובת היידוע, ובכלל זה בשאלה האם התרשלותה של המשיבה היא שגרמה לנזק שנגרם לפגים. את טענתם תומכים המבקשים בפסק הדין שניתן בע"א 3856/09 סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ובפסק הדין שניתן בע"א 9106/07 מדינת ישראל נ' פז (6.1.2009)). עוד טוענים המבקשים כי פסק הדין לא עוסק בשאלת משמעות הפרת חובת היידוע כלפי האב, המבקש 3, בניגוד לפסק הדין בעניין לוי הרואה באב ניזוק מעצם הפרת החובה. בנוסף, יש לדעתם לדון בהפרת חובת היידוע כלפי המבקש 1 והפגיעה באוטונומיה שלו – תביעה שטרם התיישנה. המבקשים טוענים גם כי ראוי לקיים דיון בשאלה האם תביעת ההורים לפגיעה באוטונומיה התיישנה, שכן לטענתם על פי ההלכה הפסוקה, בה ניכרת מגמת הרחבה, טענותיהם לא התיישנו. המבקשים מפנים לאסמכתאות הנוגעות לטענת "חיים בעוולה". לדבריהם, אין זה סביר להפריד בין עילות התביעה של ההורים לעילות התביעה של הילדים, ולשאלה זו יש חשיבות רוחבית.
התשובה לבקשה
11.
המשיבה השיבה לבקשה. לדעת המשיבה, אין באמור בפסק הדין של בית משפט זה כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף. לטענתה, בקשת המבקשים נשענת רובה ככולה על קביעות שאין להן כל ביסוס בפסקי הדין הן של בית המשפט המחוזי הן של בית משפט זה. בניגוד לטענת המבקשים סבורה המשיבה כי פסק הדין של בית משפט זה אינו הופך את ההלכה הקיימת בעניין העברת נטל השכנוע. המשיבה מציינת כי בית המשפט המחוזי העביר אליה את נטל השכנוע בנוגע לטענות שעניינן הטיפול לאחר הלידה, ונקבע שהוכיחה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול שקיבל המבקש 1 בבית החולים מאיר ואופן העברתו לבית החולים בילינסון לבין נזקיו. בית משפט זה לא ראה לנכון להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. לפיכך, לטענת המשיבה, טענות המבקשים בדבר "ההשלכות של חובת היידוע" הן מופרכות וחסרות יסוד, שכן לאחר דיון מהותי קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה הצליחה לעמוד בנטל השכנוע והוכיחה, כאמור, שלא התקיים קשר סיבתי בין נזקו של המבקש 1 לבין אי העברתה של האם בטרם הלידה לבית חולים עם פגיה וטיפול נמרץ פגים.
12.
המשיבה סבורה גם כי הטענה שלפיה הפרת חובת היידוע לא התיישנה ויש לדון בה יחד עם טענות המבקש 1 מופרכת מן היסוד, שכן מדובר בטענת התיישנות במובנה הפשוט, שלפיה יש לניזוק שבע שנים להגיש תביעה בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. מדובר, לדבריה, בעילת רשלנות בלידה ולא בעילת הולדה בעוולה/חיים בעוולה, כפי טענת המבקשים. לפיכך, לדעתה, בצדק נקבע כי ראש הנזק של פגיעה באוטונומית הרצון של ההורים הוא חלק מתביעת ההורים ולא חלק מתביעת
המבקש 1, ולכן התיישן. לדעת המשיבה, אין לתת יד להגשת ערעור נוסף במסווה של "בקשה לדיון נוסף". מאחר שהבקשה אינה מעלה סוגיה בעלת השפעות רוחב עתידיות, על אף שמדובר בתוצאה קשה למבקשים, אין מקום, לדעת המשיבה, לקיים דיון נוסף בעניין.
דיון והכרעה
13.
הטרגדיה שפקדה את המבקשים קשה היא ונוגעת ללב. ואולם, אין בידי להיעתר לבקשה לקיים דיון נוסף. כידוע, הרשות לדיון נוסף תינתן רק במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם פסק בית המשפט העליון הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, ראויה היא כי תידון בדיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). המקרה דנן אינו נמנה עם המקרים הנדירים ויוצאי הדופן המצדיקים קיומו של דיון נוסף, שכן לא מצאתי כי נפסקה בענייננו הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת, ואף לא כי נקבעה בענייננו הלכה חשובה, קשה או חדשה הראויה לדיון נוסף בה .
14.
דומה, כי אכן צודקת המשיבה בטענתה כי למעשה, לא ההלכה קשה למבקשים, כי אם התוצאה הקונקרטית של פסק הדין. בעניין זה כתבתי בעבר:
"הדיון הנוסף עוסק במה שנדון בפסק הדין. בסופו של יום, קריאת כתבי בית הדין כולם מביאה למסקנה כי לא ההלכה קשה למבקשות, אלא התוצאה הקונקרטית קשה להן בשל ההשלכות האפשריות לגביהן. ואולם על דרך העיקרון, הליך הדיון הנוסף עוסק בהלכה ולא בתוצאה" (דנ"א 6149/12 Dexia Credit Local
נ' שפירא (3.1.2013)).
15.
בהקשר זה יצוין כי טענות המבקשים באשר לסוגית העברת נטל השכנוע נדונו והוכרעו בבית המשפט המחוזי ואושרו על ידי בית משפט זה. לפיכך, טענותיהם בעניין, לרבות בנוגע לשינוי ההלכה שנפסקה בעניין לוי הן טענות ערעוריות אשר אינן מצדיקות דיון נוסף בפסק הדין, שכן הדיון הנוסף אינו משמש מסגרת להגשת ערעור על פסק דין
שניתן בהרכב שלושה בבית המשפט העליון (למשל, דנ"א 1835/14 עזבון המנוח חוסני אחמד לחאם נ' לחאם
(21.10.2014)). הדברים יפים גם בנוגע לטענת המבקשים שלפיה הפרת חובת היידוע לא התיישנה ויש לדון בה יחד עם טענות המבקש 1, אשר גם היא נדונה והוכרעה לגופה.
ויודגש: הקביעות שנקבעו בעניין זה אינן סותרות הלכה קיימת ואינן קובעות הלכה או חידוש (השוו: דנ"א 5531/12 טל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ
(22.11.2012)).
16.
קביעתו הכללית של בית המשפט שלפיה יש להציג בפני מטופלים החלטות חשובות המחייבות הפעלה של שיקול דעת מוקדם ככל האפשר, באופן שייתן להם שהות לקבל החלטה מושכלת בנושא, מקובלת עליי לחלוטין, והיא מתחייבת על פי החוק והפסיקה של בית משפט זה. מאחר שבמקרה דנן, כאמור, ראש הנזק של פגיעה באוטונומית הרצון של ההורים בשל העיכוב בחובת היידוע הוא חלק מתביעת ההורים שהתיישנה, ממילא לא היה מקום לדון בנפרד בהפרת חובת היידוע כלפי המבקש 3 וכלפי המבקש 1, כפי טענת המבקשים. בסופו של יום , מדובר בנסיבות טרגיות
יוצאות דופן לגביהן קבע בית המשפט את אשר קבע ואין בפסק הדין הלכה המצדיקה קיומו של דיון נוסף (השוו: 2532/13 בנימיני נ' אזימוב (21.5.2013)).
17.
כאמור, איני נעתרת לבקשה. בנסיבות העניין ובהתחשב בסבלם של המבקשים, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות חרף הגשת תשובה.
ניתנה היום, י' באדר התשע"ה (1.3.2015).
ה נ ש י א ה