דנ"א 3794/15 דורון בן שמעון נ. שיטת בלסקי - המרכז הישראלי לאימון בע"מ

לפניי בקשה לדיון נוסף על פסק הדין של בית משפט זה ברע"א 1481/15 מיום 21.5.2015

(המשנה לנשיאה א' רובינשטיין

והשופטים י' דנציגר ו י' עמית ) בו התקבלו חלקית הבקשה והערעור שהגישה המשיבה. עניינה של הבקשה לדיון נוסף – תביעה חוזית בגין הפרת הסכם.

רקע והליכים קודמים

1.

ואלה העובדות בקצרה: המבקש השתתף בקורס הכשרה ל"מאמנים" (קואוצ'רים) שערכה המשיבה, וקיבל תעודת מאמן. לאחר סיום הקורס

הוזמן המבקש לארבע פגישות נוספות שנועדו ללמד כיצד באים לידי כריתת הסכם עם לקוח פוטנציאלי. בין בעלי הדין נתגלעה מחלוקת בשאלה האם חתם המבקש על ההסכם – המבקש טען שחתם ואילו המשיבה הכחישה. בעקבות זאת, התבקש המבקש בסיום הקורס לחתום על הסכם שכלל שתי דרישות אשר לא היו בהסכם המקורי: בדיקת פוליגרף תקופתית ודרישה להיעזר בתוכנה מסוימת שהשימוש בה עולה 95 ש"ח לחודש. המבקש סירב לאמור, ו המשיבה לא איפשרה לו, לאחר שהשתתף בשתיים מן הפגישות הנוספות, להשתתף בשתי הפגישות הנותרות. המבקש תבע, איפוא, לבטל את העסקה בבית משפט לתביעות קטנות ולהשיב לו את התשלום עבור הקורס. המשיבה הסכימה לסגת משני הסעיפים שנוספו, אך המבקש עמד על דעתו לנתק עמה קשר.

2.

בית המשפט לתביעות קטנות קבע כי המבקש עשה שירות לציבור, בכך שחשף באמצעות תביעתו, כי המשיבה מבטיחה למשתתפים בקורסים להכשרה כמאמנים הפניה של לקוחות פוטנציאליים, ולא מעבר לכך, וכי בפועל, רק חלק קטן ממסיימי קורס ההכשרה שלה מקבלים דרכה לקוחות, בניגוד למה שהמבקש הבין מפרסומיה. ואולם, בית המשפט דחה את התביעה שכן קבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש על פסק הדין. נקבע כי מאחר שעדות המבקש והעדויות שהובאו מטעמו היו מהימנות, ונוכח קביעת בית המשפט לתביעות קטנות כי המבקש עשה שירות לציבור, יש לקבל את הבקשה. עם זאת, נפסק כי נוכח פסק דין בעניין דומה, שניתן ביום 31.8.2014 בבית משפט לתביעות קטנות בהרצליה (השופט א' סלע ) בת"ק 17056-06-14, יש להחיל את הסעד שנפסק שם ולא להחזיר את הדיון לבית המשפט לתביעות קטנות. על פסק הדין הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

פסק הדין של בית המשפט העליון

3.

בית משפט זה קבע כי המקרה אינו מעורר שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת. זאת, שכן עיקרו בהסכמה אליה באו הצדדים בקשר העסקי ביניהם, ובמיוחד, כשמדובר בהליך של תביעות קטנות, שהערעור בבית המשפט המחוזי לגביו הוא ברשות. בהתחשב באמור נקבע כי אין להתערב בקביעה בדבר קיומה של הפרה צפויה, אף שאולי אפשר היה לסבור אחרת לנוכח לשון ההסכם.

4.

עם זאת, קבע בית המשפט כי יש שוני עובדתי בין עניינו של המבקש לבין נסיבות פסק הדין עליו נסמך בית המשפט המחוזי לצורך קביעת הסעד. נקבע, כי הפיצוי שתבעו ושקיבלו התובעים בת"ק 17056-06-14 היה השבה של הסכום ששולם עבור הקורס, בניכוי תשלום בעבור המפגשים שבהם השתתפו התובעים – בשונה מעניינו של המבקש אשר סיים את הקורס. בית משפט זה קבע כי ראוי שיינתן לכך משקל. זאת, שכן המבקש קיבל את עיקר התמורה בעבור התשלום, והוא ההכשרה, אשר אפשר שתניב לו השתכרות כזו או אחרת בעתיד. בית משפט זה קבע כי קשה להלום טענה, כי משלא עמדה המשיבה בהבטחתה לספק לקוחות, התאיינה לחלוטין התמורה.

בית משפט זה הוסיף:

"בנדון דידן סברנו, כי בנסיבות שתוארו, לרבות 'השירות החשוב', כלשון בית המשפט לתביעות קטנות, שעשה המשיב לציבור, יש מקום להשבה חלקית,

נוכח כלל ההשתלשלות כפי שיפורט בקצרה. אכן, המשיב סיים את הקורס, חלק רב משמעות, ובכך ההבדל העיקרי בין מקרה זה לבין פסק הדין מהרצליה שאליו השוה בית המשפט המחוזי; לעתים יש להיקש רחב כפי שנעשה מקום, אך ככלל ראוי להיזהר בשכמותו, בשל השוני בעובדות הרלבנטיות. ואולם, כלל רכיבי הפרשה, לרבות המידע הלא מלא שסופק על-ידי המבקשת לגבי ההמשך לאחר הקורס, וה"זיג זג" לגבי דרישות חדשות מטעמה (פסקה 5 לפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות) וחוסר האמון שנוצר, יוצרים מצג הראוי להתיחסות גם אם סיים המשיב את הקורס, ומצדיקים השבה, אך חלקית בלבד. החלטנו איפוא – גם על יסוד הגמישות שהקנה המחוקק בדיני הראיות ובסדרי הדין בתביעות קטנות (סעיף 62 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984) –

ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור, ולקבלו כפי שיפורט. אכן, הדבר לא נעשה בלב קל, בשל משאביה המצומצמים של מערכת השפיטה והצורך למנוע ריבוי התדיינויות, ובודאי בתביעות קטנות; ומכל מקום, כדי לחסוך זמן ומשאבים שיפוטיים לא ראינו בנסיבות מקום להשיב את התיק לבית המשפט לתביעות קטנות לשם שמיעת ראיות בדבר הנזק, ואנו קובעים על דרך האומדנא, כי על המבקשת להשיב למשיב 33% מן הסכום ששילם בעבור הקורס. סכום ההוצאות שנפסק בבית המשפט המחוזי יופחת לשליש בהתאמה. הפחתה זו מותנית בכך שהסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאחרת יעמוד פסק הדין בבית המשפט המחוזי על כנו; זאת כדי למנוע "גרירת רגליים", וד"ל" (פסקה י"א לפסק הדין).

על פסק הדין הגיש המבקש את הבקשה שלפניי.

טענות המבקש

5.

המבקש, שאינו מיוצג, סבור כי ראוי שעניינו ייבחן בדיון נוסף. לטענתו, פסק הדין של בית משפט זה הפך את חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הצרכן ) לאות מתה, וגרם למהפכה כללית בחיי המסחר. לטענת המבקש, לאור פסק הדין תחזור המשיבה לפרסם את הפרסומות השקריות שפרסמה ושבעטיין התקשר עמה. לדעת המבקש, פסק הדין אינו מנומק; אין בו נימוק לדחיית האמור בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות בהרצליה, והוא מתעלם מעדויות שמונה עדים, בהן עדות המבקש, שלפיהן נרשמו לקורס רק בשל ההבטחה לעבודה בטוחה בסיומו. לטענת המבקש, בית משפט זה התעלם מהעובדה שהמשיבה פיתתה והטעתה ביודעין בפרסומות שלה לגבי הבטחת עבודה ושכר גבוה, באופן המהווה הפרת חוזה צפויה. לדבריו, התמורה היא קבלת עבודה אצל המשיבה, והקורס הוא תנאי הכרחי לכך, ולא הקורס עצמו. לדברי המבקש, אי הצדק זועק לשמים נוכח התעלמות בית משפט זה מהסיבה בעטיה נרשם לקורס. לטענתו, פסק הדין, מעודד "עשיית עושר ולא במשפט", ומבטל לחלוטין את ההגנה למי שהוטעה מפרסומות המשיבה. לדעת המבקש, הפסיקה הסותרת בעניין מחלישה את אמון הציבור בבית המשפט. לדבריו, קיימים תובעים נוספים שתבעו את המשיבה באותו עניין ולכן מתבקש שבית המשפט יאמר את דברו בהרכב מורחב.

דיון והכרעה

6.

דין הבקשה להידחות. כידוע, כלל הוא כי רשות לדיון נוסף תינתן במקרים נדירים ויוצאי דופן בהם פסק בית המשפט העליון הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, ראויה היא כי תידון בדיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

מדובר, איפוא, בהליך חריג השמור למקרים נדירים .

7.

אני סבורה כי המקרה דנן אינו נופל בגדר אותם מקרים נדירים המצדיקים דיון נוסף בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה (השוו: דנ"א 859/15 פלוני נ' פלונית (1.3.2015)), שכן לא מצאתי כי נפסקה בענייננו הלכה חדשה ( השוו: דנ"א 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (23.10.2014)) , או הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת, ואף לא כי נקבעה בענייננו הלכה חשובה, קשה או חדשה הראויה לדיון נוסף בה (השוו: דנ"א 694/15 ריקמן נ' שירותי בריאות כללית (1.3.2015)).

8.

אכן, לחוק הגנת הצרכן, אותו הזכיר המבקש בבקשתו, תכליות רבות שליבתן היא הגנה על הצרכן מפני העוסק בעל המעמד הכלכלי העדיף, וצמצום פערי הכוחות וחוסר השוויון בעמדות המיקוח של הצדדים. מטרתו היא, איפוא, להשליט אורחות התנהגות ראויות על המגזר העסקי ולקבוע כללי משחק הוגנים ביחסים שבין הצרכן לעוסקה (ראו, למשל, דנ"א 5712/01

ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ , פ"ד נז(6) 385, 432 (2003)). פסק הדין שניתן בבית משפט זה בעניינו של המבקש אינו סותר את תכליות החוק ואף אינו מחדש כל הלכה בעניין. כאמור, נקבע בפסק הדין, ובצדק, כי המקרה אינו מעורר שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת. זאת, שכן מדובר בהסכם בו נקשרו בעלי הדין, ובמיוחד, כשמדובר בהליך של תביעות קטנות, שהערעור בבית המשפט המחוזי לגביו הוא ברשות. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שבמדובר בהליך חריג ונדיר של דיון נוסף.

9.

זאת ועוד, בית משפט זה לא התערב בקביעה בדבר קיומה של הפרה צפויה, אף שהעיר כי יתכן שאפשר היה לסבור אחרת נוכח לשון ההסכם. חרף האמור, בנסיבות שתוארו לעיל ותוך התחשבות ב"שירות החשוב" שעשה המבקש לציבור, קבע בית ה משפט כי יש מקום להשבה חלקית של הסכום ששילם המבקש למשיבה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לקיים דיון נוסף בעניינו של המבקש, משכך, כאמור, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות.